מכתב פתוח: אגרות הנופלים שתיעדו את שעל לבם רגע לפני מותם

בצפירת דומייה בת דקה ייפתחו הערב (ראשון) בשעה 20:00 טקסי יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל והמדינה תתייחד בשורת טקסים ואירועים עם זכרם של 23,544 חללי מערכות ישראל, ביניהם 60 חללים שנהרגו השנה. רגע לפני תחילת אירועי הזיכרון "מעריב" מציג את מכתבי הפרידה המרגשים שכתבו הנופלים ליקרים להם כחלק מפרויקט מיוחד. 

סגן דני (דן־חיים) כהן ז"ל  (נפל ב־15 בנובמבר 2002) 

דני כהן, מחטיבת הנח"ל, נהרג במהלך קרב בחברון, כאשר יצא בראש כוח פלוגתי לסייע בלחימה נגד חוליית מחבלים שביצעה פיגוע ירי על ציר המתפללים, המקשר בין מערת המכפלה לקריית ארבע. את המכתב הוא כתב להוריו, יהודה ונאוה, למקרה שבו חלילה יהרג בצבא. לאחר מותו, בהיותו בן 22, נמצא המכתב מוחבא באלבום התמונות שלו.

בס”ד
אבא ואמא שלום!
למה, למה אנחנו חיים?
האם יש לבן-אדם אחד תכלית?

העולם מתקיים בשביל משהו שעוד יגיע, שעוד יקרה, וכל אחד מאיתנו הוא חלק הכרחי בהתפתחות העולם והאנושות לקראת אותו דבר נשגב. אם כן, מה שנדרש מכל אחד, ובעצם תכלית החיים, זה להיות החלק בפאזל בצורה הטובה ביותר שהוא יכול, כלומר, על מי שהולך בדרך של יהודי דתי, לקיים את הדת היהודית בצורה המועילה ביותר על מנת להעמיד דורות באים יותר טובים ממנו, על ידי השפעה על צאצאיו או על סביבתו. אני כנראה שייך לחלק שצריך היה להשפיע על סביבתו, ואתם לחלק שהשפיע (גם מלשון השפעה וגם מלשון “שפע”) על ילדיו. אז רק רציתי להגיד לכם, שאני די מבסוט ממה שהספקתי במסגרת הזמן המצומצם שהוקצב לי, ושאני מרגיש שהייתי שופר די טוב לדרך שבה חינכתם אותי ושאני לא מצליח לחשוב על דרך טובה יותר לגדל ילד מאיך שגידלתם אותי (טוב אולי קצת פינקתם מדי...).

בניסיוני הדל ראיתי שבדרך כלל האנשים שנשברים בצורה חסרת תקנה עקב שכול, הם אנשים שיש להם רגשות אשם כלשהם, כמו שאני מכיר אתכם (בעיקר אמא), למרות שלא תהיה שום סיבה, אתם עלולים להתחרט על דברים שעשיתם או שלא עשיתם, שאמרתם או שלא אמרתם.
אז רק שתדעו, שבאמת עשיתם הכל נכון, שחוץ מהפסקות קטנות, אני יותר מעשרים שנה מבסוט ורק רוצה להגיד תודה!

דני

סמל ראשון נעם אפטר ז"ל(נפל ב־27 בדצמבר 2002)

נעם אפטר שירת בצנחנים, ובתום השירות המשיך ללמוד בישיבה. הוא נהרג בהתקפת מחבלים על ישיבת ההסדר בעתניאל. כשפרצו שני מחבלי הג'יהאד האסלאמי למטבח הישיבה והחלו לירות, אפטר מיהר לנעול את דלת ההזזה שהפרידה בין המטבח לחדר האוכל וכך הציל את חבריו הרבים. אפטר היה בן 22 במותו. את המכתב הוא כתב ב־גיל 18 לחברו, אבישי מזרחי.

ב”ה
לאבישי יקירי

שלום, מה שלומך? להזכירך לא שמעתי ממך זה עידן ועידנים וגעגועי הומים בקרבי, אני מקווה שאתה באמת פורח וזורח (כפי שדיווח לי מר המאירי שבא לבקר בישיבתנו הקדושה).

אני מרגיש נהדר, ואני שמח שבחרתי את המקום המתאים לי מכל הבחינות, ורק נותר שאני אתאים לעצמי, אעזוב את הפוזות והמשחקים ואתחיל ללמוד, להיות אמיתי ושולט בעצמי. בקיצור להיות אני: נעם אפטר. אני לא אלאה אותך בווידויים ותחושות, אבל חשוב שתדע שבלב עבדך הנאמן מתחוללות סערות, חלקם מזעריות וחלקם גדולות ואני מקווה שמהכל יצמח טוב ואור.

אני אומר לך אני לא צוחק:
על זמנך חבל כי מועט
ואותי לבקר מה לך אכפת
את חיוכך אראה
ואותי ימלא
ואתה תעלוז עד בלי די
(בקיצור בוא לבקר)
ואני גם אולי אפתיע, ואותך קצת אנענע
החרוז האחרון היה די מאולץ
אני מקווה שאני עדיין לא שטומבלץ
באמתחתי עוד הפתעות
ולך הן מחכות
אז בינתיים להתראות

רב נגד פסקל אברהמי ז"ל  (נפל ב־18 באוגוסט 2011)

פסקל אברהמי שירת בסדיר בגדוד 202 של הצנחנים, ובשנת 1985 התגייס לימ"מ בתפקיד לוחם וצלף ביחידה וזכה לעיטור האומץ ועיטור המופת מטעם משטרת ישראל. הוא נהרג מירי מחבלים בגבול ישראל־מצרים, בהיותו בן 49. ב־26 באוקטובר 2008, בעת נסיעה באוטובוס הביתה לירושלים, הוא נרדם ואז התעורר מאחד החלומות בסערת רגשות. בטרם יתפוגגו המראות מזיכרונו, הוא העלה אותם על הכתב בצרפתית. זהו תרגום רשימותיו.

אני
בבית כנסת
ויש שם
חדר אחד ובו אנשים
הנכנסים לקבלת
גזר דינם.
וכאשר אני
נכנס לחדר הזה,
אור עז ואנשים
יוצאים מן החדר
ודגל ישראל על כתפיהם
(דנו אותם לא לחיים)
ואותם, מנחמים
העומדים בחדר.

ופתאום אני
נקרא לחדר ההוא,
ודגל ישראל מונח על כתפיי.
בחטף, אני נוטל סידור
ומתפלל תפילת תחנון
ובו ברגע, שבו אני
יוצא מן החדר,
מוּרָד הדגל מכתפיי.

טוראי בנימין קרייתי ז"ל (נפטר ב־13 באוגוסט 1993)

בנימין קרייתי, חניך הפנימייה בכפר הירוק, נפצע בראשו ב־18 ביוני 1982 במהלך פעילות של גדוד הנח"ל בגזרה המזרחית של לבנון. זמן קצר אחרי הפציעה נכנס לתרדמת של כחצי שנה. לאחר ניתוחים מסובכים התעורר והתמודד עם פציעתו עד ל־1993, שבה הידרדר מצבו הבריאותי. הוא יצא לניתוח מוח מסובך בארצות הברית, ואת המכתב (שלאחר מותו ניתנה לו הכותרת "שיר סיום") השאיר על שולחן הארונית שליד מיטתו בבית החולים בסיינט פיטרסברג בארצות הברית בלילה שבין ה־12 ל־13 באוגוסט 1993. בלילה הזה הוא הלך לישון ולא קם. היה בן 30 במותו.

היו שלום ידידים
יבשה כוסי
היו שלום אחים
באתי אל סופי

היו שלום יונים
תם מעופי
היו שלום תולעים
הנה תנוחתי

שלום מלאכי השלום
באתי.

סמל שמואל (עקיבא) ווייס ז"ל(נפל ב־8 באפריל 2002)

שמואל וויס מחטיבת גולני נהרג בקרב בג'נין במהלך מבצע חומת מגן. ווייס, ששירת כחובש, יצא תחת אש צולבת לחלץ את חברו שנפגע מאש מחבלים, ואז נפגע בעצמו מירי צלף פלסטיני ונהרג אף הוא, בהיותו בן 19. על מעשהו זה הוענק לו באוקטובר 2002 צל"ש מפקד אוגדה. את המכתב כתב ווייס בסוכות תשס"א ליאיר הורביץ, חבר שהתגייס.

אחי

הצבא זה לא צחוק. עכשיו המחשבות הרומנטיות רצות בראש. "קשה, אימונים, קרבות, מאמץ, שמירות...". אבל הצבא זה גם השפלה, פקודות טפשיות, חוסר אונים, חבר'ה דפ"רים... תהיה מוכן. וברגעים הקשים שעוד יהיו (לכולם יש את זה), תמיד תזכור את החברים האמיתיים שלך. ואם קשה, חיזוק מחבר מאוד עוזר. וכשתגמור את הצבא, אתה מוזמן...

שמואל ווייס

סגן אלוף משה מועלם ז"ל(נפל ב־4 בפברואר 1997, כ"ח בשבט תשנ"ז)

משה מועלם מחטיבת גולני, נהרג באסון המסוקים, בהיותו בן 32. בתפקידו האחרון בצה"ל שימש כמפקד גדוד רכס עלי־טאהר (רכס הבופור). את המכתב הוא כתב מהבופור לאשתו, ח"כ שולי מועלם־רפאלי, יו"ר סיעת הבית היהודי.

9/11/96

שלום אהובה.

אני מג"ד כבר יותר מארבעה חודשים והזמן שעבר מאז לא טס, אלא עבר בקצב איטי. יש לי כמה לקחים משהותי כאן עד עתה, ולמרות שלא צברתי יותר מדי אירועים, עברתי כאן פעמיים שבהם הורידו עלי פצמ"רים ופעם שניסו לתקוף את המוצב מרחוק וסכלנו את הניסיון לפני שהתחיל. וחוץ מזה עברתי כאן אירוע עליה על מטען צד שהונח לכוחות שיוצאים מאחד המוצבים שלי.

הלקחים שהגעתי אליהם הם כאלה שקודם כל מ"פ שעולה לכאן צריך לרדת עם כל חייליו שלמים ובריאים גם אם לא הרג את כל המחבלים שהיו עמו בהתקלות. וקודם כל עליו לוודא שאינו גורם נזק ופוגע בחייליו תוך כדי מרדף אחרי מחבלים. המשימה השניה היא לגרום לכמה שיותר נזק לצד השני, אך לא על חשבון חיי חיילים. והמשימה השלישית היא אחזקת המוצב ומתן צביון אנושי למוצב שבו חיים חייליו.
סדר העדיפות הזה אינו טריביאלי, שכן, קודם כל צריך להרוג מחבלים ורק לאחר מכן לדאוג לחיי אדם כפי שזה מוגדר בעקרונות לפיהם אנו מתחנכים ומחנכים.

יש פה עקרון נוסף שלאורו צריך לחיות פה, והוא שאם נראה לך דבר כלשהו כדבר ברור מאליו, נחשוב עוד פעם על מנת לגלות איפה המלכודת שהניחו לך המחבלים, ויש הרבה.

קרה בינינו איזשהו תהליך שבו אנו לא מדברים יותר מדי על מה שקורה בזמן שאיננו ביחד, וכיום אני מרגיש מנותק מהמשפחה, מהילדות וממך.
את יודעת שלא בכל מה שאת מתעניינת אני מתעניין, ולא את כל החברים שיצרת לעצמך אני רוצה להכיר או לדבר, אלא להשקיע יותר זמן עם הבנות ואיתך לבד. אך למרות זאת אני מרגיש מחסור בהכרת המשפחה.

סמל דיויד טורסטון ז"ל(נפל ב־6 ביוני 1982, במלחמת לבנון הראשונה)

דיויד טורסטון, עורך דין, שירת במילואים בחיל האוויר ביחידה 669. המסוק של צוותו התפוצץ באוויר מטיל של מחבלים בנבטיה שבלבנון, כשהיו במשימת חילוץ פצועים. צוות המסוק נעדר כמה ימים עד שנמצא על פסגת הר בנבטיה. בתקופת הסטאז' שלו עבד טורסטון כדייל באל־על, ואת המכתב כתב בשנת 1981 לרעייתו, לי טורסטון עדני, לפני שטס לדרום אפריקה. הוא היה בן 28 במותו.

קושקושונת יקירתי, אהבת חיי חלומות כל חיי

אין לי הרבה זמן לכתוב לך מכתב יפה וארוך, אך תדעי לך שאני אוהב אותך כמו המכתב הארוך ביותר שנכתב אי פעם.
קושוקושונת יקירתי, אני מקווה שאת מרגישה טוב ומקווה שהלכת לרופא, אנא שמרי על בריאותך.

בעלך קושקושון אוהב אותך בכל ליבו
דיויד

סגן אלוף יאיר זינר ז"ל(נפל ב־12 בספטמבר 1984)

יאיר זינר, מחיל התותחנים, שימש בתפקידו האחרון בצה"ל כסגן מפקד אגד ארטילרי. בתרגיל שנערך בלבנון עלה רכבו על מוקש. את המכתב כתב זינר לעצמו בפברואר 1982, ובו פירט רשימת מחשבות והגיגים שהתחבט בהם באותו זמן. המכתב נמצא בין ניירותיו לאחר מותו בגיל 30.

בס"ד
"כי לא תשבע עין מראות ולא תמלא אוזן משמוע.."
ועל כך נורא מלא צער וכאב אני. לפעמים עולה הענין אצלי במחיית אי אילו דמעות על קצבת השנים שנגזרו לי מול כמות השאיפות והצעות העולם הגדול הטומן בחובו וקורץ למרחבי האין-סוף ואתה עומד משתומם כבול בעבותות לתוכנית חייך... ואינך יכול להם.

משמעו של משפט זה (ואייצג את עצמי ואת דעתי שלי בלבד... בשלב זה) שתכונת האדם על בסיס חוש הראיה וחוש השמיעה להגיע לכל דבר ויכולת הקיבול של דברים אלה אינם ניתנים למדידה... בחזקת אין סופיים.

לפעמים יושב אני ומהרהר ותוהה מדוע אני במקום אחד והרי נקודות רבות ע"פ כדור הארץ. אני נורא רוצה להיות בכל המקומות לראות הכל. לשמוע אישים,
אנשים, את האיש הקטן ברחוב וכו'..כמה מקצועות, לימודים, אמנויות, מחקרים, מדעים, תחומים ישנם בעולם ואתה רק בשלך צבא. וגם כאן לא תשבע עין ולא תמלא אוזן כי היית רוצה להספיק גם ביבשה לפקד ברמה הגבוהה להיות בשריון ואולי טייס מסוק קרב ואולי להיות בחי"ר חיל הים וכו'. אבל כשאני עומד ומתבונן על קצבת השנים שלי אני יודע שהשאיפות הם חלק מחיים שאינם ניתנים להגשמה למרות שאיברים אלה העין והאוזן הם בבחינת כלים בלתי נלאים ויכולתם היא אין סופית אני העומד מאחוריהם מוגבל מבחינת הזמן....וחושבני כיום שזו סיבה טובה לבַכּות על כך!
רוצה אתה בזה ובאותו זמן ממש מתנהל בצד השני תהליך שגם בו רצית לקחת חלק. היכולת לעשות שניהם כאחד קיימת אך הזמינות היא שונה. מימד הזמן הופך ברגע זה לגורם מכריע.

כואב לי נורא, אני "מת" להספיק בחיי המון או בוא נגיד מכסימום ובכל זאת מבין או מתעשת שהדבר אינו ניתן, זה לא אפשרי, מוגבלות ההישגים והשאיפות מונעת, חוסמת, טופחת על פניך מציאות שלגבי היא עגומה ועצובה, שלרגע נשכחת עם תעסוקה לעומק בנושא מסוים וברגע אחר אתה מהרהר בה כל כך טוב עד שנדמה שגם היא מקצוע או אומנות כלשהי.

כח הרצון לצאת מאלמוניות לתקוע יתד/טריז בדפי ההיסטוריה של העולם החיצון, הסביבה, החברה, השכונה, העיר כופה מאוויים, שאיפות, ורצונות שלמעשה אינם ניתנים למימוש ולא מפאת חוסר יכולת או כושר, כישרון אלא בגלל בעוון הזמן הזמינות היכולת להמצא בכל הנושאים במקביל ולהרבה זמן.
מוגבלות החיים דומיננטיות שאינה נותנת לשגרה קבע האל שאתה חי 120 שנה ברוטו. זהו, עכשיו תתחיל להיות פסימי ולחלק את השיגך בתקופה קצרה זו. נולדת לתוך דילמה איך עושים שאהיה הכל? שאוציא לפועל את הרצון הגלום בי? מי יודע? נדמה לי שלא כולם חושבים כמוני ולהרבה אין תשובה, אבל כולם מסכימים אתי.

זהו עייפתי מלייגע את מוחי, כי גם זה הבל ורעות רוח למרות שזה נכון.