את רבקה טולדנו הכרתי לפני כשני עשורים, דרך ילדינו שלמדו יחד באותם גנים. היינו אמורות לעבור לדירה הראשונה בחיינו, שנרכשה בשכונה חדשה שנבנתה בעיר לוד, שכונת "אריה רובין" לזוגות צעירים. השכונה הייתה צמודה לבסיס מג"ב בו שירת ניסים בעלה. לימים, כשהחל האכלוס, אני התגרשתי מבחירה ורבקה התאלמנה מכורח מציאות טראגית שפקדה את חייה. בעלה נחטף ונרצח על ידי מחבלים, ולא זכה לממש את החלום הזוגי של בית ראשון משותף. בנסיבות שונות לגמרי, הפכנו שתינו לנשים צעירות המגדלות לבד את ילדיהן. נקודת חיבור שיצרה לימים חברות ארוכת שנים.
כשהתחלתי לכתוב במקומוני "מעריב", ונתבקשתי לראיין אנשים משפיעים, עצמתיים, ובעלי השראה, לא היה לי ספק שרבקה תהיה ביניהם. לקראת יום הזיכרון פניתי אליה ולשמחתי, למרות שנמנעה מלהתראיין בתקשורת, הסכימה להיות חלק מהכתבה שלי. ספרי על היום הנורא בו מצאת את עצמך בגיל 26 מתמודדת עם הטרגדיה הנוראית.
"ה-13.12.92 היה עוד יום גשום ושגרתי. ניסים נשק לי ולילדים, נטלי בת 4.5, ושי בן שנתיים ויצא כהרגלו בשעה מוקדמת לבסיס מג"ב בו שירת. ארגנתי את הילדים, לקחתי אותם לגנים, והמשכתי לעבודה. ואז, טלפון מפתיע: 'ניסים לא הגיע, לא יודעים איפה הוא'. אני בהלם, זה לא הגיוני! לאן יש לו ללכת? ומהר מאוד המשטרה מעורבת ומעדכנת שהגיע פקס לצלב האדום מאנשי חמאס - גדודי עז א-דין אל-קסאם ובו צילום תעודת שוטר, וכך נאמר: 'חטפנו שוטר בשם ניסים טולדנו, אם לא תשחררו את השיח אחמד יאסין נרצח את השוטר'. הלם גדול".
בתוך זמן קצר נאספו אנשים ליד הבית שלה, עיתונאים, צלמי רשתות טלוויזיה, תושבים סקרנים. "אני לא מבינה מה קורה, מאמינה שתיכף הסיוט ייגמר וניסים יחזור ונחזור לשגרה שלנו. ולצערי, הזמן עובר, שעות מורטות עצבים ואין סימן חיים מניסים", היא נזכרת. "לאחר יומיים מתגלה הנורא מכל - גופתו נמצאה על ידי בדואית סמוך מעלה אדומים, רצחו אותו. ההלם והכאב כל כך גדולים, שני תינוקות בבית, אני ילדה בת 26, לא מבינה איך אני ממשיכה, הלוויה, אני אלמנה, והמילים כל כך זרות לי. המציאות החדשה טפחה על פניי, בתוך כל הכאב, אני אמא. קמתי בכל בוקר לטפל בילדים, לקחת אותם לגן. חזרתי לעבודה, והסכמתי לקבל סיוע מהמשפחה והחברים שנרתמו לעזור בכל מה שאפשר. מצאתי את הכוחות לקום מתוך השבר, ולהמשיך את חיי".
"הסביבה ביקרה אותי"
כיום, בראייה לאחור, טולדנו אומרת שהייתה פחות מקשיבה לרחשי הסביבה שהרבתה לשפוט ולבקר אותה. "חייתי בלוד, עיר קטנה בה כולם מכירים את כולם, בטח כשמדובר בטרגדיה ברמה ארצית. פעם אלמנה היתה אמורה להתלבש בשחור וגזר דינה היה למות עם המת, חלילה לא להקים משפחה וזוגיות חדשה. אנשים בחנו אותי מנקודת מבט חיצונית, וציפו שאתנהל בהתאם לתבניות והנורמות החברתיות הללו. אף אחד לא הבין שמציאת בן זוג חדש בחיי, לא העלים את הכאב, התנהגות או לבוש חיצוני, לא שיקף את האובדן הקשה. לא היה קל להתמודד עם ההתלחשויות ומבטי הרחמים, אבל מנגד היו גם הרבה שחזקו וחיבקו אותי, וזה מאוד חימם את הלב".
גידלת ילדים לתפארת, ובנית לך זוגיות יציבה, הכאב בכל זאת פוגש אותך?
"בחרתי בחיים, חלמתי לגדל את ילדיי על הצד הטוב יותר ולהביא אותם הכי גבוה שאפשר, זה פיקס אותי ומיקד אותי למטרה ומילא אותי באנרגיות. אני חושבת שהצלחתי להגשים את החלום הזה, יש לי הרבה נחת וסיפוק מהם - נטלי בת 28, סיימה תואר ראשון בפסיכולוגיה ולקראת תואר שני, ילדה מקסימה, אני גאה בה מאוד. שי בן 26, המשיך בדרכי אביו והתגייס למשטרה. לומד לתואר ראשון במשפטים, וכרגע במסלול לקראת קורס קצינים, גאה בו מאוד. לאחר שנים בניתי לי זוגיות והכאב חי לצדנו. ניסים אתנו תמיד ואני מרגישה שהוא מרוצה מאיך שהילדים עטופים וגדלים בהמון אהבה, הזוגיות שלנו מאוד מכילה ומפרגנת מה שבגדול תורם לכולם".
איך המשפחה של המנוח קיבלו את החזרה לחיים, את הזוגיות החדשה?
"המשפחה של ניסים ז"ל קיבלה את הזוגיות בצורה מדהימה תומכת מכילה ומפרגנת, אין ספק שבן הזוג שלי תרם לכך רבות בכך שהוא נתן מקום של כבוד לניסים ז"ל בחיינו, וביחס שלו להורים ולמשפחה כולה, דבר שמקל על הילדים ועל כולנו".
איך בן הזוג מכיל את המקום החם בליבך שנתון למנוח?
"בן הזוג שלי, שבא ממשפחה שכולה, מכיר במקום של האבל ומודע לכך שניסים ז"ל יהיה לעולם חלק מחיינו".
מה היית מציעה לנשים שחוו מקרה דומה?
"חשוב מאוד לא להיסגר, ולאפשר לאנשים לתמוך ולעזור, להיעזר בגורמים מקצועיים המעניקים סיוע, גם לילדים. ללכת לשיחות, סדנאות, לשחרר כאב פחד וכעס. ולהבין שכל החיים יהיו התמודדויות, קשיים ובכי. יהיו ימים טובים יותר, ופחות, לא לפחד מזה, זה חלק מהתהליך שבונה ומחזק אותנו".