"לא היה לנו מושג מה ממדי האסון": סיפור חייה של חלוצת תחום הסיעוד בישראל

יהודית שטיינר פרויד ניצבת זקופה בבית החולים הדסה הר הצופים, מול הספרים של הנרייטה סאלד במוזיאון הנושא את שמה של המנהיגה הציונית־האמריקאית, ממקימות הדסה. "וואו, איזו היסטוריה", מתפעלת מירי הצלמת. שטיינר פרויד בת ה־97 מחייכת. "לך זה היסטוריה. אני הייתי שם".

היא ראתה הכל מקרוב, שיעור היסטוריה מהלך, על אף הבקיעים הקטנטנים בזיכרון. בכל זאת, כמעט 100. "אני לא מתלוננת. היה לי מזל גדול שבאתי לישראל. באתי מבית ציוני והייתי נוכחת כשנולדה מדינת ישראל. הייתי פה ברגעים הקשים וברגעים היפים. אלה שנולדים פה לא מעריכים את זה, אבל בשבילנו זה היה נס, מתנה מן השמיים. אני לא אוהבת את אלה שכל הזמן מותחים ביקורת. אז ביבי הוא כזה? בחרו אותו".

מהלך חייה המקצועיים בתחום הסיעוד, שהחלו לפני כשבעה עשורים ונמשכים עד היום, שזור בצעדיה של מדינת ישראל בכלל ושל ירושלים בפרט: יום־יום עברה דרך שער מנדלבאום שהיה בשליטת הממלכה הירדנית כדי להגיע לבית הספר לאחיות, להכשיר אלפי סטודנטיות ולטפל במי יודע כמה חולים. היא נאבקה להפיכת המקצוע לאקדמי, פעלה לפיתוח שירותי הבריאות בגליל ובאפריקה, עסקה בקידום המחקר הלאומי ובייצוג ישראל ברחבי העולם בתחום הסיעוד, ועוד ועוד.

במרוצת השנים זכתה בפרס מנכ"ל הבריאות, בפרס טדי קולק על מנהיגות והצטיינות בפעילות הקהילה, בפרס יקירת ירושלים ובעוד שורה ארוכה של אותות ופרסים. למרות זאת, שטיינר פרויד מסרבת לתת לגילויי ההערכה לעלות לה לראש: "זה יותר מדי פרסים. יש כאלה שמגיע להם והם לא קיבלו".

שתי ירושלים

יהודית שטיינר נולדה ב־1919 למשפחה ציונית בעיר ברנו שבצ'כוסלובקיה, לאם פעילה בתנועת הנוער "תכלת לבן" ובארגון ויצו ולאב מהנדס ופסנתרן חובב. בזיכרון המוקדם ביותר שלה היא עומדת על מרפסת בית ילדותה, פונה אל חסידה דמיונית בשיר גרמני בחרוזים ומבקשת ממנה אח ואחות. "ילדות שמחה מאוד, תאוות לימוד וסקרנות גדולה", היא אומרת.

בצל עליית היטלר לשלטון, השתתפה ב־1933 בקונגרס הציוני הי"ח שהתכנס בפראג. שש שנים לאחר מכן הצליחה לקבל רישיון עלייה לארץ ישראל (סרטיפיקט) מטעם האוניברסיטה העברית ועלתה ארצה עם אחיה הקטן. אמה, סבה, הדודים ובתם, כולם נרצחו במלחמה. אח נוסף סבל מאימי הנאצים ושרד. "יש דבר אחד שמעיב עלי כל הזמן. לי היה מזל גדול, אבל עצם העובדה שעזבתי שם את אמא שלי, זה דבר קשה מאוד שלא מרפה. מצד שני, אם לא הייתי עוזבת את צ'כוסלובקיה, לא היינו יושבות עכשיו ומדברות".

קשה להגיד "סיעוד" בלי להזכיר את שמה של שטיינר פרויד. בראשית שנות ה־40 החלה ללמוד בבית הספר לאחיות של הדסה בהר הצופים ע"ש הנרייטה סאלד. היא סיימה את לימודיה בהצטיינות, ונבחרה להיות מדריכה בבית הספר לצד עבודתה ב"קבלת חולים" (לימים: חדר מיון)‏. "לא הייתי פייטרית גדולה", היא מתוודה. "אחרי שהשנה נגמרה, אמרתי שאני חושבת שהמדריכות לא צריכות לגור בבית הספר. הרי גם כסטודנטיות היינו צריכות לגור פה. עוד שנה זה יותר מדי. קיבלו את זה". בשנת 1945, אחרי זוגיות ארוכה, נישאה לאלי פרויד, מוזיקאי בעל שם עולמי שעמד בראש "איגוד בך בישראל", ולשניים נולדו בן ובת.

עשורים רבים התגוררה במרכז הסואן של ירושלים, בין בתי הקפה של מדרחוב ש"ץ בצלאל. "אני אוהבת את ירושלים. לא מאוד מתלהבת מהשוק, אבל קשורה לירושלים של היום ולירושלים של העבר", היא אומרת. את ימיה היא מעבירה בקריאה ובהתנדבות, והחל משנת 1990, כשחידשה את פעילותו של ארגון בוגרי בית הספר לאחיות, היא משמשת בתפקיד היו"ר והרוח החיה בפרסום כתב העת שלו, "דבר הבוגרים". ירושלים הקטנה וירושלים הגדולה, זו שלפני מלחמת ששת הימים וזו שאחריה, הן הבית שלה.

היא זוכרת את בית החולים הדסה, שהיה לביתה השני במשך כל כך הרבה עשורים, בכל גרסאותיו. ב־16 באוקטובר 1934 נערך על הר הצופים טקס חגיגי להנחת אבן הפינה. על מגילת הייסוד חתמו הנרייטה סאלד, ד"ר חיים יסקי, יהודה לייב מגנס, נחום סוקולוב ומנחם אוסישקין במילים: "אנו מלאי תקווה שבית הספר לרפואה ובית החולים שעל ידו יאפשרו לחוקרינו המצוינים להרים ברמה את דגל המדע הרפואי ולפאר את המסורת המדעית העתיקה שלנו. 'ואעשך לגוי גדול... ונברכו בך כל משפחות האדמה'", ציטטו מספר בראשית.

בדיוק שנתיים לאחר מכן התקיים טקס תחילת העבודות על הבניין. בפגישה עם עיתונאים במרץ 1939 פרש ד"ר יסקי את מכלול הבעיות שניצבו בפני בית החולים טרם פתיחתו, בהן סוגיית המרחק מהעיר, מיקום המרפאות, הביטחון ועוד. עם זאת, "הפתיחה החגיגית של בית החולים תתקיים ב־9 במאי", הבטיח עיתון "המשקיף". כך היה, וב־1945 נפתח בית הספר לרפואה של הדסה והאוניברסיטה העברית.

האסון בדרך להר

ב־13 באפריל 1948 עלתה שיירה ממוגנת ובה רופאים, אחיות ואנשי סגל אל עבר הר הצופים, במה שהפך לאחד האסונות הגדולים שידע היישוב. "משפחת עובדי הרפואה שילמה אתמול מחיר יקר מאוד בשומרם על הקשר בין בית החולים והעיר ירושלים. 36 יהודים נהרגו ו־45 נפצעו אתמול בהתקפת כנופיה ערבית גדולה על שיירת בית החולים הדסה, שהייתה בדרכה מן העיר להר הצופים. בין ההרוגים: ד"ר חיים יסקי, מנהל בית החולים הדסה, חמישה רופאים, אחיות ועובדי בית החולים", דיווח "דבר" למחרת.

השיירה, שמנתה אמבולנס מד"א, מכונית של הדסה, משוריין של "המקשר" ומשוריין ליווי של ההגנה, הותקפה ב־9:30 בבוקר בין שכונת הנשאשיבים לבית אנטוניוס. עד ארבע אחה"צ נמשך הקרב בין מלווי השיירה והפורעים. הדסה פינתה את מתקניה הרפואיים בשל קשיי המצור הערבי, ובית החולים הוחזר לידיה ב־1967. בשנים שבהן בית החולים היה נטוש, הפך הר הצופים לאזור מפורז ולמובלעת בחסות האו"ם בעקבות הסכם שנחתם. על פי ההסכם, הורשו לעלות להר שוטרים ואזרחים בלבד לצורך שמירה ותחזוקה של בית החולים.

"בזמן הירי על השיירה העברתי שיעור מעשי בבית הספר לאחיות. שמענו הפגזות ויריות, ואני מודה שדי התעלמנו, כי התרגלנו אליהן. לא היה לנו מושג מה ממדי האסון", היא משחזרת. "זה היה מצור כפול: ירושלים הייתה במצור וגם הדסה הייתה נתונה במצור. הר הצופים הייתה שטח ירדני. בשער מנדלבאום היינו צריכים להראות את הניירות כדי לקבל אישור מעבר. אנשי צוות בית החולים והסטודנטים חיו בעיר, ופעם ביומיים היו מחליפים משמרות בהר הצופים. האנגלים, למרות שידעו על הטבח, הגיעו רק אחרי השעה שתיים. לקח להם שעות ארוכות למרות שיום לפני כן אני עצמי הראיתי להם יחד עם ד"ר יסקי ועם האחראי על הביטחון את הכביש שמוביל מבית הספר לאוניברסיטה. זה היה אסון גדול מאוד. יסקי הציץ מהאמבולנס, נפגע מכדור בראש ונהרג. לצערנו, לא היו מספיק פצועים. היו יותר מדי הרוגים. קשה לשכוח. רק בשתיים רופא מהשיירה זחל לבית אנטוניוס וההגנה רצתה לבוא, אבל האנגלים לא נתנו לה".

כחודש לאחר מכן, ב־11 במאי, ארבעה ימים לפני הקמת המדינה, נעלה שטיינר פרויד את בית הספר בהר הצופים עם נציג של האוניברסיטה. כל מחלקות בית החולים ובית הספר פוזרו במוסדות שונים בירושלים, ובית הספר לאחיות (שבו שימשה כסגנית מנהלת משנת 1953 וכמנהלת בין השנים 1967–1983), עבר למנזר סנט ג'וזף. בשנת 1975 הפך בית הספר לאחיות לבית הספר האוניברסיטאי הראשון לסיעוד בארץ. מאותה שנה שימשה שטיינר פרויד גם כסגנית סיעוד בפקולטה לרפואה של הדסה והאוניברסיטה העברית בירושלים.

בעתיד לבוא ייפתח פרק גם עם אפריקה: בשלהי שנות ה־60 הוקמה במשרד הבריאות מחלקה לשיתוף פעולה עם ארצות מתפתחות. בהדסה הוחלט להביא צעירות מאפריקה - קונגו, אתיופיה, ניגריה, קניה, טנזניה וליבריה - וללמדן סיעוד. במשלחת המצומצמת שיצאה מטעם הדסה לאפריקה הייתה שטיינר פרויד, שלקחה על עצמה לבדוק את יעילות ההכשרה. "מצוידת הייתי בשלושה שאלונים", היא מספרת. "עליתי לאווירון בשעה שלוש לפנות בוקר וטסתי לשם. האם פחדתי? בכלל לא. הייתה לי משימה חשובה: לבדוק באיזו מידה הצליחו באפריקה ליישם את השיטות שלמדו בישראל. אני חושבת שאני צריכה להודות לאלוהים או לגורל, שיצא לי לעשות דבר כזה".

ממטופל ללקוח

בישראל 64,107 אחים ואחיות. בשנים האחרונות נרשמת מגמת עלייה במספר האחים והאחיות החדשים, אולם מנתונים שפרסם משרד הבריאות בסוף 2016 בנושא כוח האדם במקצועות הבריאות בהשוואה למדינות ה־OECD, עולה כי שיעור האחים והאחיות המועסקים בישראל עומד על 4.9 בלבד ל־1,000 איש, כמחצית מהממוצע. "אני מודעת לזה שסיעוד נחשב לפחות זוהר מרפואה. כך זה תמיד היה ולא יודעת אם יש מה לעשות כדי לשנות את זה", אומרת שטיינר פרויד.

במרוצת הזמן, קופות החולים הפכו ל"שירותי בריאות", כלומר חברות ביטוח, והמטופלים הפכו ללקוחות, אבל היא מסרבת להתרגש. "בסדר. המטופל אכן צריך להיות לקוח ולדעת שללקוח מגיע את הכי טוב. העולם הוא אחר. מאוד מטריאליסטי. הכסף חשוב וההישגים חשובים. אני לא רוצה להגזים, כי אני מהדור הישן, שהערכים האלו היו פחות מקודשים לו. אני לא אוהבת את האמרה הזו, המקובלת, 'בזמננו', כי גם בזמננו אמרו 'בזמננו'. כשמדובר על מערכת הבריאות, אנחנו לא חיים בוואקום. אנחנו חלק מהחברה ומכל המערכות החברתיות ומושפעים מזה. אני לא אתן ציונים שליליים לתופעות שלא היו מקובלות פעם, נניח פרקטיקה פרטית של רופאים. זו לא שיטה אידיאלית, אבל בהדסה, מימיו של פרופ' קלמן מן (שעמד בראש ועדת מן, שעסקה בארגון מחדש של שירותי הרפואה בישראל בשנת 1968 - כס"ו) כולם חשבו שזו השיטה הכי טובה".

מה משך אותך למקצוע?

"הקשר לבני אדם. זו אחת הדרכים לעזור לזולת, כמו בשאר המקצועות שמטפלים באדם - מורה, רופא, עבודה סוציאלית ועוד. לי היה נראה שזו הדרך שיכולה להתאים לי. הדבר הראשון זה לאהוב את הזולת, גם אם זה לא תמיד קל. יש לנו סימפתיות ואנטיפטיות אבל את צריכה לדעת למצוא את הדרך גם כאשר עומד לפנייך אדם שלא נראית לך ההתנהגות שלו, לא נראים לך האופי או ההופעה שלו. את צריכה להתגבר על הרגשות ולהתייחס אליו בהתאם לצרכים שלו ולמקצוע שלך. הוא בא אלייך כי יש לו בעיות. הבעיות הגופניות אף פעם לא הולכות לבד. בכלל, בעיות לא אוהבות בדידות. הן באות בצמדים או בשלשות. הספקתי להכיר רופאים שהולכים עם הלב, ולעומת זאת, אחיות ששמות חיץ ביניהן לבין המטופלים. יש כאלה שחושבים שאם את מעורבת רגשית את מאבדת את כושר השיפוט שלך. יש כמה דברים שיכולים להיות לא נעימים לאדם רגיל, ואני לא מדברת על לנקות את הטוסיק. לא כל אחד בנוי לשמוע את הצרות של אחרים. זה לא מתוך רוע לב. אני מאמינה שזה בגלל שאדם סוגר את עצמו מבפנים".

קרה שאמרת לסטודנטית: זה לא בשבילך?

"קרה. לא רק אני קבעתי, הצוות קבע. לא כל כך אהבתי לסלק, ואני גם לא אוהבת את המילה. זה קרה מעט מאוד. אמרתי: צריך לבנות אותם ולא להוציא אותם. לא אהבתי לסגור את הדלת. אם זה טוב או לא, אני לא יודעת".

בואי נדבר על האלימות כלפי הצוות הרפואי בשנים האחרונות.

"זה לא תמיד היה כך. זו הייתה חברה אחרת. יותר שקטה, דרשו פחות. מה שעשו האחיות בשביל החולים, הם היו מרוצים. היום זה לא כך".

אולי כדאי לשלול מאנשים אלימים טיפול עד שיירגעו?

"הבעיה היא לנבא מראש מי יהיה אלים. לא תמיד האלימים מיד מתפרצים. אפילו במלחמת העולם נתנו לשבויי מלחמה טיפול רפואי. אסור לנו לשלול מאף אחד טיפול. לא מאויב ולא מחבר. זה הצו הראשון. רוצים להעניש פושע? זה לא תפקידה של מערכת הבריאות. לזה יש מערכות אחרות. כך אני חושבת, ונדמה לי שכך כל האחיות והרופאים חושבים".

מה את מאחלת לעצמך?

"שכל זמן שאני בחיים, שאהיה בריאה ואוכל ליהנות מהילדים, מהנכדים ומהנינים. שאוכל ללכת, לקרוא ולתפקד כמו בן אדם. אם זה לא יקרה, אני לא יודעת אל מי לבוא בטענות".

לידה מחדש

הדסה הוא ארגון הנשים הציוני הגדול ביותר בארה"ב, המונה 330 אלף חברים ותומכים. "עם כניסת הארגון למאה השנייה לקיומו, גדלה גם מחויבותו לחדשנות וטיפול ומחקר רפואי משני חיים, העצמה נשית, חינוך ושותפות בבניית זהות יהודית", אומרת נשיאת ארגון נשות הדסה, אלן הרשקין.

"בימים אלו, כשאנו חוגגים 50 שנים לאיחוד העיר ירושלים, אנו מציינים גם את לידתו מחדש של בית החולים הדסה הר הצופים. הקמתו מחדש, לאחר שהיה נטוש בין 1948 ל־1967, מהווה סממן ברור ומובהק לקשר של ארגון נשות הדסה למדינת ישראל, שכן, אנו כאן כדי לבנות ולהיבנות. ארגון נשות הדסה תורם כבר למעלה ממאה שנה מיליארדי דולרים למען תושבי ירושלים והציבור במדינת ישראל.

"הארגון שפועל מיום היווסדו בכל רחבי ישראל שומר על מקום של כבוד לעיר ירושלים, שמסמלת יותר מכל את הציונות והזיקה של העם היהודי לארץ ישראל. הארגון פעל תמיד וימשיך לפעול גם בעתיד למען בתי החולים הדסה ולמען מטרות חינוך וחברה נוספות בישראל, כפי שהוא עושה כבר שנים רבות".