מלחמת המעמדות: המאבק האמיתי של המרצים באקדמיה

הדור האבוד

לפני כחודשיים קיימה המחלקה ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטת בן־גוריון אירוע לזכרו של ד"ר עמרי ניר, שנהרג בדצמבר האחרון כשניסה להציל את בנו במהלך טיול בנחל צאלים. ד"ר ניר היה מרצה במחלקה ונחשב לעמית הוראה. כלומר, מרצה מן החוץ, ללא קביעות וכמעט ללא תנאים.

במהלך האירוע נערך פאנל בנושא מעמד עמיתי ההוראה באוניברסיטה, הנקראים בפי רבים "הדור האבוד". מדובר בחוקרים שהשלימו את מסלול הלימודים בהצלחה, אך לא הצליחו להיקלט במשרות תקניות, וזאת, לטענת גורמים רבים באקדמיה, בשל סדר עדיפויות לקוי בחלוקת תקציב ההשכלה הגבוהה, שגדל בשנים האחרונות.

ב־2007 עמד התקציב על 7.3 מיליארד שקלים, והשנה עלה ל־10.3 מיליארד שקלים. כלומר, גידול שנתי ממוצע של 6%. אולם מהתקציב הזה אין כסף לאלפי מרצים, שנאלצים לכתת רגליהם בין אוניברסיטאות ומכללות ברחבי הארץ כדי להתפרנס. על פי דוח מחקר של הכנסת מ־2013, במכללות האקדמיות מועסקים מורים מן החוץ בהיקף ניכר, והם יותר מ־40% מסגל ההוראה. "זה מצב שהוא תולדה של סדרת הסכמי שכר, שנחתמו כטלאי על גבי טלאי ואנחנו מקווים מאוד לשנות את זה", אומר ד"ר דוכין.

"אלו תהליכים ממושכים, שראשיתם באמצע שנות ה־80 של המאה הקודמת, והם הפכו גלויים יותר בשלהי שנות ה־90 ובתחילת שנות ה־2000. בשנים אלה נכפה על האוניברסיטאות שינוי מבני, שהפך את מבנה הכוח שלהן לדמוי תאגיד", אומרת ד"ר איריס אגמון, ראש המחלקה ללימודי המזרח התיכון בבן־גוריון.

הצמצום בתקציבי ההשכלה הגבוהה בעשור הקודם הוביל, בין השא,ר לצמצום מספר המשרות המלאות של הסגל הבכיר באוניברסיטאות. "זו התקופה שבה נוצר אותו דור אבוד, אנשים שעברו את כל מסלול הלימודים הגבוהים, השלימו דוקטורט ופוסט־דוקטורט, אבל מצאו את עצמם בפני שוקת שבורה. תקנים רבים נסגרו בגלל הקיצוץ התקציבי, והתוצאה הייתה שמרצים רבים, חלקם מעולים לפי כל קנה מידה, לא זכו לתקן, והם הפכו בפועל לעובדי הקבלן של האקדמיה. מעבר לעובדה שהיעדר העסקה ישירה פוגע בראש ובראשונה באוכלוסיות מוחלשות, העסקה ישירה היא גם עניין של שייכות. יש לך קשר למקום שאת עובדת בו, יש סולידריות עם עמיתים. מחקרים של כלכלנים מראים שהעסקה קבלנית לא בהכרח חוסכת כסף רב למוסד. מלבד זאת, לא כל דבר צריך להימדד רק במונחים כספיים. אבל אי אפשר לשכנע את המוסדות להעסיק ישירות, כי מיקור חוץ הפך לחלק מתרבות שלמה, הכל מוכרח להיות מופרט ויש תחומים שלגביהם זה פשוט הרסני בצורה בלתי רגילה".

לסגור חשבון עם המרצה

ב־2008, לאחר סיום השביתה של הסגל הבכיר באוניברסיטאות, הודיע ארגון הסגל הזוטר על כוונתו להשבית את האוניברסיטאות, אם לא ישתנו תנאי ההעסקה של המרצים מהדור האבוד, שהועסקו כמורים מן החוץ. בעקבות זאת הושג הסכם עם האוניברסיטאות והאוצר לשיפור במעמדם. נחתם הסכם בין חלק מהאוניברסיטאות לארגוני הסגל הזוטר ונוצר מסלול העסקה חדש – עמיתי הוראה, שלהם ניתנו תנאים סוציאליים חלקיים ומעט יותר ביטחון תעסוקתי.
ב־2012 שביתה של הסגל הזוטר הסתיימה בשיפור נוסף ובקליטת מספר מוגבל של מרצים מהדור האבוד בתקנים של מורים במסלול מקביל, המקנה תנאים של סגל אקדמי בכיר. אבל עדיין מרצים רבים נותרו מחוץ לתקן.

עקב זאת, נוצרה מציאות שבה על המרצים לעבוד במספר מוסדות אקדמיים כדי להתפרנס. "מספר התקנים נמצא בירידה, ואנחנו רואים מציאות קשה, שבה חוקרים מצוינים, שהיו צריכים להיקלט בתקן, מכתתים רגליים בין מכללות ברחבי הארץ ומנסים להתפרנס", אומר ד"ר אבי רובין, מרצה בכיר במחלקה ללימודי המזרח התיכון בבן־גוריון. "אין להם אופק תעסוקתי, והם נאלצים ללמד המון קורסים כדי להתפרנס, מה שלא מותיר להם זמן לפרסם, והיום זה שם המשחק. כי כשהם מתמודדים על תקן, אומרים להם שאין מספיק פרסומים, ומצד שני, אין להם זמן לפרסם".

"אלה מגמות שהואצו בצורה בלתי רגילה בעשור האחרון, התקופה בה האוניברסיטאות והמוסדות האקדמיים 'תועשו' והוגדרו לפי תפוקות: תפוקות מחקר, הוראה, ספירה של פרסומים ומענקי מחקר" אומרת ד"ר אגמון. "העניין הכמותי נתפס כמדד לאיכות. אלה תהליכים עמוקים שעוברים לא רק על האקדמיה, אבל באקדמיה, בהיותה מוסד שעוסק בייצור ידע ובמחקר, לא פס ייצור כלכלי, התהליכים האלה מעוותים את אופי המחקר ופוגעים באתיקה שלו".

ד"ר רובין מצביע על מלכוד נוסף: "הרבה חוגים אקדמיים מנסים לייצר הרבה דוקטורנטים, מתוך הנחה – לא מופרכת - שמחקר דוקטורט הוא אבן ראשה, חולייה מאוד חשובה במחקר האקדמי, דור העתיד. יש לחץ לגייס דוקטורנטים, אבל מצד שני, מה יש לנו להציע להם? מה שאנחנו יכולים להציע להם הצטמצם בגלל הירידה בתקנים, בגלל הירידה בהשקעה הממשלתית בהשכלה גבוהה. אז איפה הם יעבדו? מה שאומר שבכל שנה מעגל החוקרים שהאופק התעסוקתי שלהם בעייתי יגדל. אין באמת תכנון לטווח ארוך".

גם חוסר היציבות הוא מרכיב מרכזי במשוואה. "הרבה פעמים עד הרגע האחרון הם לא יודעים כמה יעבדו ובאיזה היקף, כי הם לא נהנים מהזכייה בפיס שנקראת קביעות", אומר ד"ר רובין. "אין אקדמיה בלי קביעות. קביעות זו בדיוק המסגרת שמאפשרת לך את מרחב הנשימה, כדי לייצר מחקר באיכות גבוהה".

וכשהסגל הזוטר שובת כדי לקדם משא ומתן על הסכם קיבוצי חדש, כמו שקרה אתמול באורט בראודה, הסטודנטים לא תמיד מודעים לחומרת הבעיה ורק מחכים לסוף הסמסטר כדי לסגור חשבונות עם המרצים. "סטודנטים שחושבים שהמרצים לא באים לקראתם, למשל, בציונים או בעומס הקריאה, מדרגים בתגובה את המרצים נמוך בסקרי ההוראה", מספרת ד"ר אגמון. "הדבר הזה חורץ גורלות ומהווה פגיעה ישירה באיכות ההוראה. מרצים שאין להם תקן או קביעות מעדיפים להעלות לסטודנטים מראש את הציונים, בשביל להבטיח שיקבלו ציונים גבוהים בסקרים ולא יאבדו את פרנסתם".

לדברי ד"ר רובין, גם אם נראה כאילו המדידה הבלתי פוסקת והמרצים מן החוץ הם שתי בעיות שונות, הרי מדובר בשני פנים של אותו מטבע. "צריך לרענן כמה מהנחות הבסיס שלנו ולבדוק מחדש את התקפות שלהן", הוא אומר. "אבל לצערי, כרגע לא נראה שבאופק יש איזשהו פתרון רחב היקף, מערכתי ותכנוני".

מהמועצה להשכלה גבוהה נמסר בתגובה: "התוכנית להגדלת מספר חברי הסגל הבכיר במוסדות להשכלה גבוהה ובהתאם לצרכיהם, הנה מרכיב מרכזי בתוכנית הרב־שנתית של מל"ג/ ות"ת (ועדה לתכנון ותקצוב), אשר החלה עוד בחומש הקודם והוקצו לטובתה משאבים משמעותיים בהיקפים של מאות מיליוני שקלים. כמו כן, ות"ת הסדירה בשנים האחרונות מסלולי העסקה נוספים, דוגמת סגל עמית במכללות האקדמיות ועמית הוראה באוניברסיטאות, אשר הם על בסיס משרה, עם אפשרות לרצף תעסוקתי וכן תנאים סוציאליים נוספים, אשר נותנים מענה רחב לסגל הזוטר במוסדות".

ממשרד האוצר נמסר בתגובה: "במסגרת סדר העדיפויות הממשלתי גדל תקציב מערכת ההשכלה הגבוהה בכ־43%. סדרי העדיפויות בהקצאת התקציב נקבעים על ידי הוועדה לתכנון ותקצוב, אשר הקצתה בחומש הקודם תקציב משמעותי לפתיחת תקנים חדשים לסגל בכיר, ולראיה, בחומש הקודם גדל מספר תקני חברי הסגל הבכיר במוסדות להשכלה גבוהה בכ־600 תקנים. גידול במספר התקנים של הסגל הבכיר צפוי להימשך גם בשנים הבאות".