כמחצית מהילדים בישראל דיווחו שחוו אלימות במשפחה

אין ספק כי הפגיעות עצמן הן זוועה, אך השלכותיהן בעתיד הן סיפור נוסף. לנושא הזה הוקדש כנס חרוב־אורנים הראשון, “הכל מתחיל כאן - טיפול בטראומה בגיל הרך”, שנערך אתמול במכללה האקדמית אורנים בקריית טבעון.

“ההשלכות של פגיעות מיניות על תהליך ההתפתחות של ילדים הן רב־מערכתיות, והפגיעה בהתפתחות של ילדים נפגעי פגיעות מיניות שלא מקבלים טיפול נפשי היא אנושה”, מסבירה פרופ’ דניאלה קרמר־מור, ראש מרכז שי לפסיכותרפיה רב־ממדית במכללה האקדמית אורנים. “פגיעה כזו היא טראומה שנשארת לכל החיים ומלווה בתסמינים של פוסט־טראומה. אם הטראומה מתרחשת לפני שהילד או הילדה בני 18, אנחנו רואים סדרת שינויים בכל המישורים: במישור הפיזי, יש פגיעה באזורי המוח בחלקים של ויסות רגשי, זיכרון, יכולת ריכוז ולמידה ועוד. במישור הרגשי ניתן לראות עיוות בדימוי העצמי, בתחושת הזהות העצמית, בהתייחסות של האדם לעצמו, ביכולתו לתפקד ולהאמין בעצמו. במישור החברתי, הפגיעה היא ביכולת להתקשר לאחרים, לתת אמון, לתקשר ולשתף, ליצור מערכת זוגית בריאה עם פרטנרים בבגרות, ונטייה לפעמים להמשיך להיות קורבן גם במערכות יחסים נוספות, בתפיסת המיניות וביכולת לתפקד מבחינה מינית. אין תחום שבו אין פגיעה, מאחר שהילד נדרש לתפקד בתחום שאינו מתאים לשלב התפתחותו, והוא נוצל לצרכים של אדם אחר. צריך לזכור גם שלא פעם הפגיעה נעשתה באלימות, ותמיד תחת איומים ודרישה להסתרה ולסודיות”.

המספרים קשים לעיכול: על פי דוח הוועדה לטיפול בתופעת האלימות במשפחה של המשרד לביטחון פנים מיוני 2016, כמחצית מהילדים היהודים (48.5%) דיווחו על סוג אחד או יותר של פגיעה, וכשני שלישים (67.7%) מן הילדים במגזר הערבי חוו פגיעה מסוג אחד או יותר. מהדוח, שהסתמך על מחקר שנערך באוניברסיטת חיפה ב־2013, בראשות פרופ’ צבי איזיקוביץ ופרופ’ רחל לב־ויזל ובשיתוף משרד החינוך וחברת טראיינה, עולה כי במגזר היהודי 17.6% מן הפגיעות היו מיניות, וכמעט חצי מנפגעים נפגעו יותר מפעם אחת. כשליש מתוכם ציינו שהפגיעה המינית הייתה בתוך המשפחה. במגזר הערבי 22.3% מתוך הפגיעות היו מיניות, ושני שלישים מתוכן היו בתוך המשפחה. בניגוד לפגיעות פיזיות בילדים, ש־38% מהן מבוצעות על ידי אמהות ורק 16% על ידי אבות, המצב בפגיעות מיניות הפוך. 65% מהפגיעות המיניות שהילדים דיווחו עליהן במחקר בוצעו על ידי גברים, 26.3% על ידי נשים ואילו 8.7% מן הילדים נפגעו על ידי גברים ונשים כאחד. בנים חשופים יותר להתעללות פיזית ובנות חשופות יותר להתעללות מינית. על פי הנתונים של אל”י, האגודה הישראלית להגנת הילד, כשליש מן הנפגעים הם מתחת לגיל 5.

כמה גורמים יכולים להשפיע על דרגת הנזק של ילדים שחוו פגיעות מיניות. “ככל שהילד קטן יותר, הפגיעה קשה יותר”, אומרת פרופ’ קרמר־מור. “בכנס הנושא הוא פגיעות וטראומה בגיל הרך, מאחר שאז החשיפה של הפגיעה היא הקשה ביותר, והנזק הוא מרבי. הילד הקטן עדיין לא פיתח זהות עצמית משלו והתייחסות ברורה אל הסביבה, והאירוע פוגע בכל יסודות ההתפתחות הבסיסית התקינה: תחושת אמון בעצמו, ביטחון בקרובים לו, תחושה שיש לו שליטה על חייו, הרגשת כוח ושפיות. כל תפיסת העולם והעצמי מתעוותות. צריך גם לזכור שילד קטן אפילו לא מבין שיש פה פגיעה. עבורו זו נורמה, כך שאינו יכול לבקש סיוע ולקבל אותו, או לפתח נפרדות מן הפוגע”.

אבל זה לא הגורם היחיד המשפיע על מידת הנזק, אלא גם תדירות הפגיעה, דרגת הקרבה לפוגע, דרגת הפולשנות והאלימות, מספר הפוגעים, פער הגילים בין התוקף לקורבן, איכות מערכת התמיכה, המשאבים האישיותיים והמשפחתיים שיש לנפגע לפני הפגיעה. “מאחר שמרבית הפגיעות הן מאדם מוכר וידוע, ולצערנו חלק גדול מהן הוא מידי בן משפחה, הנזק הוא תהומי, ערעור מלא של כל מה שיכול להיות בריא בלי יכולת לקבל הגנה וסיוע מן המשפחה, שהיא הגוף התומך הראשוני של כל ילד וילד”, מוסיפה פרופ’ קרמר־מור. “מאחר שרוב ההרצאות על פגיעה מינית מדברות בלשון נקבה על נפגעות, כאן המקום לציין שוב שבנים הם גם כן קורבנות של התעללות ופגיעה מינית ואחרת”.

לדברי פרופ’ קרמר־מור, התסמינים של פגיעות מיניות בילדים הם רבים, “אך חשוב לשים לב במיוחד לתסמינים הבאים, כי גם קיום של חלק מהם בלבד צריך לשמש כנורת אזהרה: דימוי עצמי נמוך ושנאת הגוף, חוסר יכולת לתת אמון באנשים אחרים, התבודדות והימנעות מתקשורת עם אחרים, חרדה ופחדים בלתי מוסברים, התנהגויות קומפולסיביות, מוצפות רגשית ותגובות לא מותאמות להתרחשויות, סיוטי לילה תכופים, התעללות בחיות ובילדים קטנים יותר, הפרעות אכילה, קיום יחסי מין עם אנשים רבים ללא מובחנות, דיכאון, פגיעה עצמית וניסיונות התאבדות”.

ומה קורה כשהפגיעה המינית מתרחשת בתוך המשפחה? “שם הפגיעה היא הקשה ביותר”, אומרת פרופ’ דניאלה קרמר־מור. “ילד שנפגע על ידי הוריו לא יכול לדעת ולהבין שהמצב חריג וזו אינה נורמה משפחתית, ולכן במשך שנים רבות הוא עצמו לא יוכל לבקש עזרה”. 

“כן. בראש ובראשונה תחושת בגידה. לכולנו ברור שהמשפחה היא הבסיס לבריאות נפשית. היא המקור לצמיחה, לביטחון, לתחושת מסוגלות, ליכולת ליצור קשר רגשי וחברתי עם הסביבה. כשהפגיעה נעשית במשפחה, כל אלה נפגמים. המקור האהוב נטש ובגד, ולא פעם בני המשפחה האחרים לא מאמינים ומשתפים פעולה עם אותו מקור במקום לספק לילד הגנה. גם כשהאקט לא נעשה באלימות ותחת איומים - הילד לא יכול לסרב ולהתנגד, ולכן יחוש כמשתף פעולה, מלוכלך ואשם כל חייו, והוא נכנע ומוותר. הבושה והאשמה יחד עם הפחד לאבד את האהבה של המשפחה כופים עליו שתיקה והסכמה. לכן חוסר יכולת לתת אמון, הסתרה, הסתגרות ובדידות הופכים לחלק אינטגרלי ממנו. לאלה מתלווים תחושה עמוקה של חוסר אונים, מאחר שאדם אחר, ולרוב גם אהוב, שולט בו ומשתמש בו, והוא אינו יכול לבחור ולשלוט במתרחש. ככל שהקשר לפוגע קרוב יותר, כך החשיפה קשה יותר ומידת הפגיעה גדולה יותר. לכן גם פגיעה מאנשים מוכרים נוספים שיש איתם קשר על בסיס קבוע – אנשי חינוך, שכנים ועוד - חמורה מאוד ובעלת השלכות כבדות לבריאות הנפש ויכולת התפקוד העתידית של הקורבן”.

“בהחלט כן, אך רק על ידי אנשי טיפול שהוכשרו והוסמכו לעסוק בפסיכותרפיה. צריך להבין שטיפול אינו העלמת הנזקים ומחיקתם, אלא מתן אפשרות לחיות חיים מלאים ולתפקד קוגניטיבית, רגשית וחברתית אף שהפגיעה וזיכרונה ממשיכים להדהד בקורבן. הפגיעה תלווה את הקורבן כל חייו, אך כבר לא תשלוט בו. מטרת הטיפול היא למזער את תוצאות הפגיעה, להפחית באופן משמעותי את רגשות האשמה והבושה, לסייע לנפגע לפתח דימוי עצמי חיובי, לעשות הפרדה הכרחית מן המתעלל, גם פיזית וגם ברמה הרגשית, להפחית את העיוותים בתפיסה של כל האחרים כפוגעים פוטנציאליים ולעודד את הקורבן ליצור קשרים רגשיים ומיניים מיטיבים בבגרותו. תהליך הריפוי הוא ארוך ומורכב, וחשוב לזכור שבכל מקום שבו יש ילד פגוע מינית - יש גם משפחה פגועה שתפקודה נפגע”. 

הפגיעה לא תמיד תתרחש על ידי בוגר, אלא לעתים על ידי ילד אחר. "ילדים נפגעים על ידי מבוגרים, אך לא פחות מכך גם על ידי ילדים אחרים בעידן של מציאות משתנה שבה ישנה חשיפה רבה למידע לא מותאם וגבולות שלעיתים אינם מספיק ברורים", אומרת דפנה צין, מרצה במכללה האקדמית אורנים, בקורס מניעת פגיעה והתעללות בילדים בתוכנית לייעוץ חינוכי ונוער בהדרה, יועצת חינוכית ודוקטורנטית לקרימינולוגיה. "לא פעם הטלטלה מתעצמת סביב פרשיות המתפרסמות בארץ באמצעי התקשורת חדשות לבקרים. לכן הטיפול בילד הוא רק חלק מן התמונה. לא פחות חשוב לחזק את אנשי המעטפת של הילד הזקוקים להכוונה. מורים והורים זקוקים לכלים כדי לזהות איתותי מצוקה של ילדים. חשוב לא לשדר בהלה, להעביר מסר לילד שמאמינים לו ולא מאשימים אותו ולחזק אותו על כך שהחליט לספר. שיחה זו יכולה להוביל לפתיחת הסוד ולהפסקת הפגיעה, או לנעילתו עמוק פנימה במקרה שהילד יחוש שהמבוגר מולו אינו יכול להכיל את הסוד שלו".

אחת הדרכים המקובלות כיום בעולם המערבי לטיפול בפגיעות היא כלי המשחק, שנלמד באורנים במסגרת תוכנית ייחודית בארץ להכשרת מטפלים באמצעות משחק. “משחק הוא השפה הטבעית של הילדים והוא מאפשר לילד לקבל טיפול הולם בלי לפגוע בהגנות שהילד בנה לעצמו כדי לשרוד במציאות המאיימת”, אומרת פרופ’ קרמר־מור. “אצל מתבגר, מבוגר ובמשפחות שחוו או היו חלק ממערכת שבה התקיימה פגיעה מינית, טיפול מילולי או יצירתי באמצעות פסיכותרפיה מסייע למטופלים לתת לפגיעה מקום קטן בהרבה בחייהם, ובכך לאפשר לתהליכים חיוביים ומצמיחים לקבל מקום. בסופו של דבר, מטרת הטיפול היא לאפשר לקורבן לשחזר את אירועי העבר ולעבד אותם רגשית לצד איש מקצוע שהתמחה במתן טיפול רגשי, לבנות או לשקם את כוחות האגו שלו ולסייע לו לתפקד ולבנות לעצמו חיים מיטיבים למרות הפגיעה הקשה”. 

“עמותת אל”י פרסמה בעבר דוח, ובו היא טוענת שיש עלייה תלולה במספר מקרי ההתעללות בילדים מדי שנה, שרק מיעוטם זוכה לפרסום, ושלרשויות אין מושג לגבי מה קורה בשטח. קשה לדעת אם באמת יש עלייה תלולה כל כך בתופעה או שרק החשיפה אליה הולכת וגוברת. בעבר הדיווח על מקרים היה מאוד דל וספורדי, ממדי ההתעללות תמיד היו אפופי סודיות, הסתרה וקושי לחשוף ולדבר, אך התנועות הפמיניסטיות והארגונים לזכויות האדם העלו אותו על המפה וחשפו אותו לעולם בדרישותיהם להגן על אוכלוסיות חלשות ופגועות. הנושא עדיין מושתק מאוד, בעיקר כשמדובר בגילוי עריות במשפחה, מאחר שבני המשפחה פועלים באופנים שונים להסתיר את התופעה, בין שבמודע ובין שלא. ולמרות זאת, יש יותר חשיפה ויותר מודעות לאפשרות של קיום פגיעות מיניות ואחרות. יש היום גופים רשמיים שמתפקידם לחשוף ולדאוג להבאת פושעי מין למשפט, וכן להנגיש טיפול נפשי לנפגעים: מרכזי הגנה, מרכזי חירום, מרכזים טיפוליים, קבוצות תמיכה וכדומה. גם התקשורת הגבירה את המודעות לתופעה. ויחד עם זאת, ברור לכולנו שכל מה שנחשף הוא רק חלק זעום ממה שבאמת קורה בשטח. המודעות החברתית לנושא וחובת הדיווח שחלה על כל מבוגר שיודע על מקרי התעללות, יכולות להסביר חלק מן העלייה, במירכאות, במספר המקרים המדווחים”.