ג', תלמיד כיתה ו' בבית ספר במרכז הארץ, מתלונן זה חודשיים על כאבי בטן. בכל בוקר מתחיל הטקס שגורר נדידה מרופא לרופא והיעדרויות ממושכות. "זה התחיל בהתנהגות עצבנית. הוא סיפר לנו מדי פעם שיש ילד שמשגע אותו בוואטסאפ, אבל לא הבנו כמה זה מפריע לו. הצענו לו פשוט שיתעלם או שיספר למורה", מספר אביו, "אני מודה, לי ולאשתי לקח המון זמן להבין שהילד עובר ממש התעללות במרחב הווירטואלי. אני שמח שהגענו לסוף השנה".
ג' הוא אחד מני רבים. רבים מדי.
מחקר חדש, שנחשף כאן לראשונה, מצביע על כך שבריונות היא מנת חלקם של מרבית הילדים בישראל. כ־41% מהילדים חוו בשנה האחרונה התעלמות במרחב הפיזי, כ־23% הותקפו פיזית, לכ־23% הרסו רכוש פרטי, לכ־23% שלחו הודעות פוגעניות, כ־30% הוצאו מקבוצה ברשתות החברתיות או בוואטסאפ וכ־50% חוו קללות במרחב הווירטואלי. בנים הם בעקביות קורבנות בריונות במרחב הפיזי. לעומת זאת, בנות, יותר מבנים, הן קורבנות לפרסום תמונות בניגוד לרצונן, כשמתוך כ־23% מהילדים ובני הנוער שדיווחו כי חוו זאת, כ־54% הן בנות. לעומת זאת, בנים הם יותר קורבנות לקללות ברשת (כ־56%), הודעות פוגעניות (כ־58%) והוצאה מקבוצה (כ־54%). פרסום תמונות עולה עם הגיל, שכן ככל שעולים בגיל, עושים בני הנוער יותר שימוש במצלמות באופן פרובוקטיבי וכחלק מיחסים אינטימיים. לפיכך, תמונות אלו מהוות גם כלי נשק.
המחקר, מדד המוגנות של ילדי ישראל לשנת 2017, נערך בחודשים ינואר־מרץ השנה בהובלת מכון כנרת לחקר מוגנות ילדים במכללה האקדמית כנרת, לקראת כנס "פופולריות ותוקפנות – כלים להתמודדות עם תוקפנות חברתית", שיתקיים היום (רביעי) במכללת כנרת ובארגון ובשיתוף שגרירות ארצות הברית בישראל ועמותת "מצמיחים". על הסקר, שנערך על ידי מכון גיאוקרטוגרפיה, השיבו 1,000 ילדים ובני נוער בגילי 12־17, מתוכם 47% בנים ו־53% בנות.
אם חשבנו שיש ירידה בבריונות במרחב הפיזי עם העלייה בגיל, ממצאי המחקר מראים אחרת. אפשר לראות שיש התנהגויות בריוניות שמאפיינות ילדים בבית ספר יסודי ותחילת חטיבת ביניים, אשר מתמעטות עם הגיל, כמו מכות, חרמות והקמת קבוצה כנגד. אולם ככל שעולים בגיל, פונים מעשי הבריונות לכיוונים אחרים, כמו הפצת תמונות פרובוקטיביות, התעלמות ובריונות מילולית. במילים אחרות, הבריונות מחליפה צורה.
"מחקרים מראים על מתאם וקשר בין פגיעה במרחב הפיזי לבין פגיעה במרחב הווירטואלי", אומרת עורכת המחקר ד"ר מירן בוניאל־נסים, חוקרת בתחום הפסיכולוגיה של האינטרנט ומרצה בכירה במחלקה למדעי ההתנהגות במכללה האקדמית כנרת. "היום הילדים אינם נפגעים רק במרחב אחד והפוגעים אינם בוחלים בכלים כדי לשדרג את הפגיעה. לפיכך ניתן לדבר על מרחב הילדים באופן כללי, אשר מכיל בתוכו את עולמם הפיזי והווירטואלי. השניים מתקיימים במקביל ומזינים אחד את השני. אך יש להבהיר - הפגיעה ברשת משדרגת את מעשה הפגיעה בכל המובנים – הפוגע אינו יכול לאמוד את חומרת הפגיעה שלו בקורבן ברגע שהוא מבצע זאת ברשת בשל התפוצתיות שלה, והנפגע מושפל אל מול מספר עצום של אנשים, שאת חלקם הוא אפילו לא מכיר, ומול הצופים מן הצד. בעצם כל ילד חשוף כל הזמן לאלימות, רק בעצם העובדה שהוא חבר בקבוצות וברשתות חברתיות ורואה כיצד פוגעים בחבריו או באחרים שהוא לא מכיר. החשיפה המתמדת הזו עלולה לייצר קהות חושים או חרדה רבה מלהיות הקורבן הבא".
האם החשיפה לבריונות רשת היא גזירת גורל?
"לדעתי עצם החשיפה לבריונות ברשת היא משהו בלתי נמנע. כלומר, הילדים רואים התנהגויות בריוניות ברשת, וממש לא בהכרח מצד ילדים. יש מגוון דוגמאות של שיימינג, הכפשה, לשון הרע ופוגענות ברשת שעורכים מבוגרים. לא סתם החלטנו שהשנה נרכז את מחקרינו במכון לא רק בשכיחות תופעת הבריונות, אלא גם בנושא של מודלינג וקשר עם מבוגרים משמעותיים כדרך לעידוד או מיגור בריונות בקרב ילדים. לתחושתנו, חייבים לגייס את המבוגרים לתמונה בצורה משמעותית. המחקר שערכנו אשתקד הראה כי מרבית הילדים פשוט אינם יודעים מה לעשות כאשר הם נתקלים בבריונות ברשת כצופים מן הצד. אם נצייד אותם בכלים משמעותיים, נגייס את המבוגרים המשמעותיים ונקרא אותם לסדר - קרי להיות מודל ראוי - אני חושבת שנוכל לראות שינוי משמעותי".
לא מגיבים לחקירות
לדברי בוניאל־נסים, הממצאים לא מפתיעים כפי שהם מעוררים דאגה. "מצאנו שהתקשורת בין הורים וילדים, כלומר, עד כמה הילד מרגיש נוח ופתוח לדבר עם ההורה שלו, מהווה חסם מסוים מפני קורבנות לבריונות במרחב הפיזי והווירטואלי", היא אומרת. "אלו שדיווחו על תקשורת טובה ומשמעותית עם ההורים, היו גם פחות מעורבים בבריונות במרחב הפיזי והווירטואלי לעומת כאלו אשר דיווחו על תקשורת לא טובה עם ההורים. חשוב לציין שהתקשורת עם ההורים לא חייבת להיות על בריונות או פגיעה, אלא עצם העובדה שהילד מרגיש בנוח לחלוק את דעותיו עם ההורים, לשתף בתחושותיו, שהוא מרגיש שמכבדים את דעותיו ורגשותיו. הדבר מדגיש כמה חשוב לשמור על תקשורת משמעותית בבית, כי יש לכך השלכות על מגוון דברים בחיי הילד ובעיקר על החוסן שלו מפני סיטואציות חברתיות קשות".
במקביל, הרשות הארצית למדידה ולהערכה בחינוך (ראמ"ה) פרסמה לא מכבר את ממצאיה היא, שלפיהם כ־75% מההורים מרוצים מבית הספר וחשים כי ילדם אוהב ללכת אליו, וכ־85% מהם חשים כי הם מפקידים את ילדם בידיים טובות. פרופ' עמוס רולידר, ראש המחלקה למדעי ההתנהגות במכללה האקדמית כנרת, לא מתפלא. "הורים שמנותקים או שלא יודעים בדיוק מה קורה לילד שלהם במערכת החינוך אינם תופעה חדשה. יש פה ילדים שלא נוטים לספר על מה שקורה להם".
למה?
"כבר מכיתות ג'־ד' לא קל לילד לשתף בזה שהוא חלש ושאינו מצליח להגן על עצמו. אם ילד מדווח להוריו שהוא סובל מבריונות או מהצקה, האימפקט על ההורה הוא מאוד קשה. תחשבי על זה שהילד מספר שהוא קורבן וההורה מרגיש די חסר אונים, כי הוא לא תמיד בוטח במערכת שהיא באמת תעשה משהו. זה מצב איום. בדרך כלל, חמתו עולה בו ואז הוא משיא עצות אחיתופל לילד, כמו: 'אל תהיה נמושה, תחזיר', או 'תתעלם, שטויות. לך הצידה'. הילד מוצא את עצמו במצב שלא רק שהוא סובל, אלא גם מאכזב את ההורה. הרי אם הוא היה יכול להיות אסרטיבי, להחזיר או להתעלם, לספר למורה ולדרוש שיגנו עליו, הוא לא היה קורבן הצקה. הורים צריכים לדעת שכאשר ילד מספר להם מה עובר עליו, הם צריכים להאזין, להכיל, להשתתף בכאב ולומר לו: 'טוב שאתה משתף. יחד נפעל למען המוגנות שלך, למען ביטחונך'. לדבר על זה".
הבעיה השנייה, אומר פרופ' רולידר, היא חוסר זמינות: "הורה נמצא היום מעט מאוד בבית בגלל אורח החיים כאן. הוא נמצא בקשר ישיר עם הילד שלו אולי חצי שעה ביום, וגם כשהוא מגיע הביתה הוא עסוק בעבודתו. כל אחד אוכל ארוחת ערב ליד המסך. כתוצאה מכך אין שיחה אמיתית. הרבה הורים פונים ואומרים לי: 'אני שואל את הילד מה קורה בבית הספר, והוא לא רוצה לספר לי'. הורים לא מבינים שילד לא יגיב על חקירות. ילדים מספרים במצבים לא פורמליים: בארוחה, בשיחה שקטה. זה לא בית משפט. ככל שהילדים עולים בסולם הגיל, זה בולט יותר. צריך למצוא את הסיטואציה הלא פורמלית וליצור שיחה. ועוד דבר: הורה צריך לשאול כל יום את הבן שלו מפורשות: מישהו מהחברים שלך סובל מהתעללות, מדחייה, מהצקה? צריך לעודד אותו לבוא להגנת החבר".
פרטנר ולא ילד
אז מה יש לנו? הורים מנותקים או לא קשובים, מערכת מנוכרת או בהכחשה וילדים לכודים. "אם בית הספר לא מעודד מהצד לדווח, ההורה לא יגלה שהבן שלו קורבן לבריונות מהמערכת", אומר פרופ' רולידר. "בדרך כלל הוא יגלה את זה מהילד בסופו של דבר, על ידי זה שהוא מתחיל להיות מדוכא בבוקר ולא רוצה ללכת לבית הספר, מתלונן על כאבי בטן לא ברורים, מבקש כסף למטרות לא ברורות, לא מוכן בשום אופן שהורים ידעו מה קורה לו בוואטסאפ. אלה נורות אדומות שהורה צריך לשים לב אליהן ולהתעניין. יש נטייה מאוד מטרידה: כשהורה מזהה שהילד שלו קורבן לבריונות, מערכת החינוך כל הזמן בעמדת התגוננות כדי להוכיח שהיא לא אשמה. זה המוטו. היא מונעת מחוסר האונים שלה. לא אחת תשמעי: 'בדקנו, אבל הילד שלך לא שה תמים. הוא מזמין את ההצקה'".
והילד תקוע.
"נכון. אם ההורה הולך להורים של הבריון, יש סבירות מאוד גבוהה שהוא ייתקל בחומה בצורה, בשני עורכי דין של הבריון, ההורים, שיגידו לו: 'תעזוב את הילד שלי'. ככל שההורה של הילד הבריון יותר מתוחכם, הוא מוצא את השפה היותר עשירה כדי להגיד: 'הבן שלי הוא לא הבעיה'. בריונים הם ילדים מתוחכמים ואמנים בהצקות. הם יודעים לעשות את מה שהם עושים כשהמבוגר לא נמצא בסביבה".
אבל בריון בלי צוות גיבוי לא שווה הרבה. זאת אומרת שלבריון יש מיליציה משלו, ומתוקף כך הוא שואב את הכוח.
"הוא המקובל, הוא השליט, הוא ראש משפחת המאפיה. יש לו חיילים שתפקידם להיות מקור הכוח שלו, שומרי סוד מהקליקה. זה הדלק שלו. הוא מחוזק על ידי השליטה בקורבן, על ידי ההכרה שהוא מקבל מחבריו. זו תחושה טובה. גם פה, כשילד כבר בא לספר להוריו את זה שחברו קורבן וההורה אומר לו: 'אל תתערב', בעצם ההורה מלמד את בנו: אל תהיה חיה חברתית, אל תעזור לחבר שלך. קחי את זה הלאה: באיזו חברה אנחנו חיים? אתה לא רוצה לעזור כי אתה יודע שמאחוריך אין גב. אנחנו לא סומכים על אף אחד. זה מתחיל מהילדים ועובר הלאה, ולכן אנחנו נראים כפי שאנחנו רואים, אנחנו נראים גרוע מאוד".
אפשר לפרוץ את הגדר של הסייבר?
"ב־2017, היכולת של הורה לדעת מה עובר על ילדו בקהילות שבהן הוא נמצא היא מאוד מוגבלת, מכיוון שלתוך הקהילות הווירטואליות, להורה – באשמתו – אין כניסה היום. ההורה מפחד מהילד. יש פה שילוב של זמינות נמוכה של הורים ושל התפיסה שהילד הוא חבר שלהם. נדרש פה שינוי מהותי בתפיסת ההורה. הורה צריך לומר: 'אני ודאי שומר על פרטיותך, אבל כמו שאני צריך לדעת מה קורה לך כשאתה יוצא החוצה לחצרות, לפארקים, אותו דבר במרחב הווירטואלי. אני שומר הסוד הכי טוב. אני צריך לדעת מה קורה איתך'. הורים נופלים למלכודת הזו: 'זה פרטי', 'זה שלו', 'אני סומכת עליו'. אין לזה קשר ללסמוך עליו".
יכול להיות שכבר מאוחר מדי לתקן את המשובש?
"אני רואה שהורים מתחילים להבין שהם צריכים להשקיע בתא המשפחתי, אבל לא יודעים איך. ההתרחקות והיעדר הזמינות יצרו מצב שבו הורים מרגישים רגשות אשם, ולכן הם מנסים לפצותו ולשרת אותו, לתת לו הרגשה שהוא חבר. ילד שמרגיש שהוא פרטנר ולא ילד, נאלץ לקבל החלטות. בשותפות יש שוויון בין הגורמים. חינוך זה לא".
ומה בכל זאת כן?
"כל המאמצים החינוכיים־טיפוליים שהמבוגרים המשמעותיים בחיי הילדים שלנו - המורים, ההורים - צריכים ליצור רוב שמגן על החלש. אם זה יקרה, ההצקה תרד ב־90%. כדי שזה יקרה, העומדים מהצד צריכים להרגיש שיש להם גב. מנהל, צוות מורים, הורים, שמעבירים מסר ברור לגמרי: כשאתה רואה בריונות, אתה ניגש באומץ, אומר: 'אתה לא עושה את זה', וניגש אלינו. זו המדיניות, וכל ילד בבית ישראלי צריך להבין שההורה שלו אומר: אל תאפשר לילדים אחרים לסבול. ההורים של הבריונים צריכים להבין שברגע שהם רואים שהילד שלהם פוגע, לא חשובה הסיבה, אתה צריך להסתכל בעיניים של הילד ולהגיד: 'שלא תעז. אם אתה סובל ממישהו, תבוא ותספר. אתה לא לוקח את החוק בידיים. אתה לא בריון. כל יום תבוא ותספר לי שהתנהגת בכבוד אל הזולת, גם אם הוא לא החבר שלך. זו הציפייה הבסיסית שלי ממך'. אם הורים בישראל היו מעבירים את המסר הזה באופן נחוש ועוקבים אחריו, עשרות ומאות ילדים היו הופכים מקורבנות לילדים שמפסיקים לסבול".