"בגיל הצעיר שבו נשים מסיימות דוקטורט, הן מתחילות בדרך כלל גם להקים משפחה", אומרת פרופ' ציפי ליבמן, נשיאת מכללת סמינר הקיבוצים. “הן בנות 30 פלוס ואז נולדים להן ילדים, ואלו גם השנים שבהן הן צריכות להשקיע בקריירה, להשתתף בכנסים, לפרסם, לנסוע בעולם ולהשקיע במחקרים תובעניים. העשור הזה הוא עשור שקשה להדביק אותו אחר כך, כי נכנסים למקום הזה גברים, ואותן נשים כבר מבוגרות מדי ולפעמים מאבדות מוטיבציה באמצע הדרך".
הקשיים הללו ככל הנראה עומדים מאחורי החלטתה של הוות”ת (הוועדה לתכנון ולתקצוב במועצה להשכלה גבוהה) על תוכנית חדשה לקידום נשים לתפקידים בכירים באקדמיה, שלטובתה יוקצו
כ־2.5 מיליון שקלים במשך שלוש שנים. בנוסף, לראשונה הוות"ת תקצה תקציב ייעודי לתפקיד יועצות הנשיא/ה להוגנות מגדרית במוסדות להשכלה גבוהה. "הגיע הזמן לשינוי פני הניהול", אומרת פרופ' ליבמן. "יש מחקרים על כך שכשבצוות הניהולי יש גברים ונשים - זה מיטיב עם המחקר, עם האקלים החברתי, הקהילתי והמדעי ועם הסטודנטים שרואים דמויות לחיקוי מכל המינים. מספר הנשים בחברה עסקית קובע הרבה פעמים את ההצלחה של החברה גם בהיבטים כלכליים, כך שגם באקדמיה הרוח יכולה להשתנות לטובה אם יחול איזון. זה גם יועיל לעולם אם יותר נשים ינהלו ברמה גבוהה יותר. זה צינור מוביל להשפעה בכלל - יותר נשיאות במדינות שונות, נשות מפתח במקומות חשובים. לא כדי שנשים ישתלטו על העולם, אלא כדי שיהיו כשיעורן היחסי באוכלוסייה. אין סיבה להפלות את הגברים, אבל צריך לשים אותם במקום".
חסמים תרבותיים
על פי נתוני המועצה להשכלה גבוהה לשנת הלימודים תשע"ה־תשע"ו, כ־58% מהסטודנטים לתואר ראשון הם נשים, ו־62% מהסטודנטים ללימודי תואר שני הם נשים. בלימודי התואר השלישי נשים מהוות 53% מכלל הסטודנטים. רק כ־30% מהתפקידים הבכירים באוניברסיטאות מאוישים על ידי נשים, כמו גם כ־42% מהתפקידים הבכירים במכללות. כמו כן, נשים מהוות 36% מסגל המרצים הבכירים ורק 16% מסגל הפרופסורים מן המניין.
פרופ' ליבמן, אחת מתוך שש נשים המכהנות כנשיאות מתוך 22 המכללות האקדמיות הציבוריות, מוטרדת מהמצב כיום במוסדות להשכלה גבוהה בישראל. "כיום אנשים מביאים אנשים דומים להם: גברים מביאים גברים, זו סחבקייה כזו", היא אומרת.
במכללות הציבוריות המצב טוב יותר מאשר באוניברסיטאות בישראל, שבהן מכהנת כיום רק אישה אחת כנשיאה, פרופ' רבקה כרמי באוניברסיטת בן־גוריון. "התקצוב הזה מבורך מאוד", אומרת פרופ' כרמי. "כל דבר שצמוד לו ערך תקציבי - יש לו משמעות. הרעיון הוא לטפל בכל החסמים שנשים נתקלות בהם בקריירה האקדמית. צריך להקל על נשים - לא לעשות הנחות, אבל בהחלט להתייחס לאותם החסמים שמונעים מנשים לתפקד ולהגיע לאותם הישגים שאליהם מגיעים גברים. קידום נשים לתפקידים בכירים הוא קודם כל פונקציה של ייצוג נרחב יותר של נשים בדרגות האקדמיות הגבוהות כי התפקידים הבכירים דורשים דרגה אקדמית גבוהה ביותר - פרופסור מן המניין. מובן שיש פקולטות שבהן שיעור הנשים מלכתחילה נמוך כמו בהנדסה ומדעי המחשב. אלה שיעורים נמוכים, כי בכל תוארי הלימוד נשים מיוצגות בלפחות 50%, אם לא יותר. גברים הרבה יותר טובים בשיווק עצמי, וזה חשוב מאוד בשלב הזה. ככל שיהיו יותר נשים בדרגות גבוהות, כך הייצוג שלהן בתפקידים בכירים יהיה נרחב יותר. זה לא מובן מאליו, כי זה קשור גם בנשים עצמן. גברים הם אמביציוזיים יותר, חשוב להם להגיע לתפקידים בכירים. נשים לא תמיד נלהבות להגיע לתפקידים האלה כי יש להן משפחה או שהן חושבות שהן לא מספיק טובות או לא מספיק מוכשרות. יש פה שילוב של חסמים טכניים, שאגב יותר קלים לטיפול, ויש חסמים תרבותיים ואישיותיים שגם עליהם צריך לעבוד".
"באופן עקרוני, גם מתוך מה שאנחנו יודעים באוניברסיטאות בעולם, תהליך פרו־אקטיבי הוא קריטי כדי לצמצם פערים שקיימים היום באקדמיה", אומרת גם פרופ' אנית סומך, יועצת הנשיא והרקטור לשוויון מגדרי באוניברסיטת חיפה. “זה 'אפקט המספריים': ככל שאנחנו עולים בדרגה, הפער בין אחוז הגברים לנשים עולה. בישראל, גם יחסית למדינות ה־OECD, הפערים יותר גדולים. דוגמאות בעולם מראות שאם לא נעשה תהליכים פרו־אקטיביים, נצטרך לחכות עד 2040 כדי לצמצם את הפערים. עקרונית, תהליכים פרו־אקטיביים הם קריטיים לצמצום פערים בטווחים קצרים יותר. היסטורית, נשים נכנסו לעולם האקדמי הרבה אחרי גברים, אז נוצרים פערים שהם תולדה של היסטוריה. צריך לעשות תהליכים כדי לא לחכות לתהליך טבעי".
הקצאת הכספים הנוכחית של הוות"ת נראית לך צעד נכון?
"האמירה שצריך לעשות משהו לצמצום הפערים היא חשובה, אך מעבר לאמירה, חשוב שהכסף לא יישאר כסימבול, אלא יתורגם לעשייה מהותית. יש תהליכים שדורשים כספים ויש תהליכים שדורשים שינוי תרבותי לשם הטמעת הוגנות מגדרית. צריך לעשות את הדברים במקביל. הרבה פעמים הטמעה של תרבות דורשת כספים, ואפשר להשקיע כספים ולא לשנות תרבות. האקדמיה לא שונה מהבחינה הזו מארגונים אחרים".
בעוד כשבועיים יתקיים באוניברסיטת חיפה כנס לדוקטורנטיות, שמטרתו בין היתר לעודד נשים לבחור בקריירה אקדמית. במהלך הכנס ייערכו הרצאות בנושא חשיבות הפוסט־דוקטורט להשתלבות באקדמיה, שילוב בין משפחה לעבודה ועוד. "חלק ממטרת הכנס היא לומר לנשים 'תחשבו אקדמיה ואוניברסיטה'", אומרת פרופ' סומך. "שיעור הדוקטורנטיות גבוה משיעור הדוקטורנטים, אבל עדיין יותר גברים פונים לאוניברסיטאות, וגם כשנשים חושבות כבר ללכת לאקדמיה - הן הרבה פעמים חושבות ללכת למכללה כי האוניברסיטה היא 'גדולה מדי', 'מפחידה מדי'".
פרופ' סומך מתייחסת גם לעובדה שלפיה נשים משתכרות פחות מגברים. לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ממרץ 2017, הפער בהכנסה החודשית הממוצעת בין המינים עמד על 31.7%. בחישוב ההכנסה החודשית החציונית הפער הצטמצם ל־27.0%, וחלקו נובע מההבדל במספר שעות העבודה. "לעתים הפער בקידום נוצר מפני שנשים הרבה פחות טובות במשא ומתן, בלדרוש את מה שמגיע להן", אומרת פרופ' סומך.
מקריבות יותר
"כשעוסקים בשוויון מגדרי באקדמיה, חשוב להסתכל על התמונה כולה", אומרת ד"ר נויה רימלט, מרצה וחוקרת בתחומים של משפט ומגדר מהפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה. “לצד ההחלטה הזו של הוות"ת, לאחרונה דווח על הרחבת תוכנית המועצה להשכלה גבוהה לשילוב חרדים באקדמיה, שלא רק כוללת כיתות נפרדות לנשים ולגברים, אלא גם כיתות לגברים שבהן נשים מרצות לא יכולות ללמד על אף תחומי המומחיות שלהן. לדברים אלה יכולות להיות השלכות הרות גורל על גיוס נשים לתפקידים באוניברסיטאות. ככל שהתוכניות יותר רחבות ומהוות נתח יותר גדול - כך צריך פחות נשים.
"ברור שיש בעיה באקדמיה במבחן התוצאה: נשים הן מיעוט בקרב הסגל הבכיר באוניברסיטאות", מוסיפה ד"ר רימלט. "ככל שמתקדמים בדרגה, מספר הנשים פוחת". לטענת ד"ר רימלט, הבעיה בייצוג הנשי בחוגים השונים אינה ניכרת רק בחוגי המדעים וההנדסה, הנחשבים "גבריים" יותר, אלא גם בחוגים כמו משפטים, מדעי הרוח ומדעי החברה.
לפי התוכנית החדשה, חלק מהתקציב יוקצה לעידוד נערות לבחירה בתחומי הלימוד המדעיים כבר בתיכון. "אנחנו יודעים שהבעיה במדעים מתחילה לא בשלב הקליטה לסגל האקדמי, אלא בשלב התיכון, כשבנים ובנות בוחרים את מגמות הלימוד שלהם", אומרת ד"ר רימלט. "אין ספק שצריך לעודד שינוי העדפות ובחירות מקצועיות של נשים והשתלבות של נשים בתחומי המדעים. אחת הבעיות היא שלנשים יותר קשה לצאת ללימודי פוסט־דוקטורט, כי זה קורה לרוב בתקופות שבהן הן מתחילות להקים משפחה. לרוב, בני הזוג הגברים פחות מוכנים להתגמש בניגוד לנשים שמוכנות להקריב יותר למען המשפחה.
"זה לא מספיק לתת כסף לצאת לפוסט־דוקטורט, אלא צריך לחשוב על הגדרות יותר גמישות", מוסיפה ד"ר רימלט. "אם לנשים יותר קשה בגלל מבנים חברתיים ותפיסות חברתיות, אז גם אם ניתן כסף, זה לא בהכרח יפתור את הבעיה".
אז מה הפתרון?
"לחשוב בצורה יותר גמישה, להכיר בפוסט־דוקטורט קצר יותר, לא שנה מלאה אלא סמסטר, או לבלות קיץ במוסד אקדמי בחו"ל. נדרש משהו גמיש, שמאפשר לנוע על הקו בלי להזיז את המשפחה ממדינה למדינה. הפתרונות הם לא רק כספיים, אלא כאלה שמכירים בהבדלים בין נשים לגברים, במכשולים המיוחדים שניצבים בדרכן של נשים ובצורך לגבש פתרונות שנותנים להן מענה, לא רק במישור הכספי".
אפשר בכל זאת להיות אופטימיים?
"עצם זה ששמו את הנושא על השולחן ושמבינים שיש בעיה והיא לא תיפתר בעצמה - זה צעד קריטי בתנועה קדימה. אבל צריך לזכור שני דברים: זה תהליך, ולצד זה שנותנים תקציב, צריכות להיות בקרה וביקורת, צריך ללוות מוסדות ולראות מה הם עושים עם הכסף ולראות שיש שינויים ופתרונות מוסדיים. הבעיות כאמור נולדות לא פעם ממקומות אחרים, למשל סטריאוטיפים שעדיין משפיעים על קליטת נשים באקדמיה ועל התקדמותן. מקבלי ההחלטות לא פעם תופסים גברים כיותר מצוינים אקדמית, ולכן חלק מהכספים חייבים להיות מתועלים גם לדברים האלה. עם כל הרצון הטוב לקדם נשים, אם ביד ימין המל"ג והוות"ת יקדמו נשים, אך ביד שמאל ייתנו הכשר לתוכניות אקדמיות שבהן לנשים אסור להרצות ללא קשר למצוינות האקדמית שלהן – לא נשיג דבר".