חיים ארביב השתקם באורח פלא מתאונה ומאז לא הפסיק לצעוד

ב-18 ביולי יתעורר חיים ארביב בשעה שתיים וחצי לפנות בוקר בבית המשפחה המארחת בניימיכן, הולנד, וכעבור שעתיים יתייצב כמו ב־19 השנים האחרונות לצעדה של ארבעה ימים לאורך 200 ק"מ. אם אתם שם, חפשו דגל ישראל עצום ממדים, זה הוא. "אני הולך עם הדגל הכי גדול בצעדה", הצהיר מיד. "בזמן מבצע צוק איתן באו וביקשו שאצניע את הישראליות בגלל המצב. אמרתי למארגנת 'אני 189 סנטימטרים, תביאי את הבריון שיוריד לי את הדגל'. מי יוריד?!".

יחד עם התורן והגובה של הנפיל מדגם ארביב, הדגל מתנוסס לגובה של 580 ס"מ. אורכו 240 ס"מ, רוחבו 120 ס"מ. "הדגל הכי גדול שיש לקניה", מדגיש ארביב. "דגל שהוא כמו מחרשה, נסחב אחרי. הרוח מזיזה אותי, בגלל שהיא תמיד נגדי. אנשים רואים אותו ממרחק של שלושה ק"מ. אני הולך ומשמיע שירים כמו 'הבה נגילה', 'הבאנו שלום'. כל יום מחלק מאה דגלונים לילדים וביום הראשון, קבוע, עומד בן אדם וכשהוא רואה את הדגל, מוציא תווים ועם חצוצרה מנגן את 'התקווה'. שאני לא ארגיש גאה?".

אם ארביב, בן 53 מפתח תקווה, לא היה קיים, באמת שהיו צריכים להמציא אותו. עוד כמה אלפים כמוהו ויש לנו ארץ ישראל כמו שהמארגנים תכננו בספר ההדרכה. אבל בשביל להיות ארביב צריכים שריטה, והוא מודה שיש לו אחת.

"כל חיי אני עוסק בספורט, מלפני ואחרי צבא", הוא מספר. "אימנתי קבוצות לטריאתלון עוד כשהוא היה חדש בארץ. בחיתולים של החיתולים". טריאתלון הוא תחרות משולשת. שחייה, רכיבה על אופניים וריצה. יום אחד, ב־19 באוגוסט 1989, ארביב הוביל קבוצת מתאמנים מספורטן פ"ת ברכיבה על אופניים, אימון מסכם לפני תחרות.

"רכבתי בלי קסדה ובלי חולצה, והיום כשאני חושב, זה כאילו שאני אדליק סיגריה. לא נתפס", הוא משחזר. "יצאנו לרכיבה עד צומת מסובים, פרסה וחזרה. באחד השלבים ברחתי מהחבורה וכמו צעיר אידיוט ניסיתי לעשות פרסה, ובדיוק הגיע רכב מכיוון יהוד. לא זוכר שום דבר ממה שקרה. למזלי, פגעה בי סובארו ג'סטי ולא משאית, רק שהבעיה הייתה הפגיעה בכביש, בלי הקסדה. הראש שלי כולו מצולק מאותו מפגש. נחתכתי מילימטר מהעורק הראשי בצוואר. הבחור שפגע בי היה חובש והוא שם את היד כדי לעצור את הדם. איבדתי את ההכרה".

ארביב שכב מחוסר הכרה במשך תשעה ימים במחלקה לטיפול נמרץ נשימתי בבית החולים תל השומר. הרופאים אמרו למשפחה שהסיכוי לצאת מהמצב הקשה קטן, ואם כן הפגיעה בראש עשויה להיות חמורה.

ארביב התעורר, אבל מיד הועבר לבית לוינשטיין. "לא זכרתי מי זו אמא שלי, מי זו אשתי, הבן שלי", הוא נזכר כעת. "הייתי נשוי ואב לילד בן חמישה חודשים. עד היום יש לי חותמת בטווח הקצר, בעיית זיכרון. אני במבוכה תמידית. בבית לוינשטיין שכבתי במשך שלושה שבועות, הייתי משותק בצד שמאל של הגוף וכל מה שרציתי זה למות. אמרתי לסובבים: 'הלוואי שלא אקום מחר בבוקר'. אמרו לאמי: 'אם הוא ילך לבד לשירותים, זה ייחשב כשיקום'. ישבתי על כיסא גלגלים, בהיתי ודיברתי שטויות. רציתי לשתות, שלושה קפצו כדי לסייע. הקושי הנפשי היה בזמן שישבתי במרפסת וראיתי את הפארק שממול ואנשים על רולרבליידס, משחקים כדורסל. אתה שואל: 'מה, החיים לא נעצרו?'".

ארביב חזר הביתה מנוטרל לחלוטין. "אני אחד שעבד ופתאום לא יכול לעשות כלום", סיפר. "לא היה לנו כסף לחיתולים, ואם לא הייתה משפחה תומכת, לא היה לי אוכל בבית. פתאום חמי וחמותי באים עם שקים מהמכולת כדי לסייע".

ארביב החל ללכת לאט, לקח את בנו לגן והחזיר. פעולות בסיסיות בלבד. "בוקר אחד, אחרי שלקחתי את בני לגן אמרתי שאצא לרוץ", שחזר. "שמתי בגדי ספורט, סרט הזעה, יצאתי החוצה, רצתי 30 מטרים ונעמדתי. לא הערכתי כמה קשה זה יהיה. התחלתי לבכות ברחוב. חזרתי הביתה, ואני זוכר את עצמי עם הידיים על הראש. אמרתי לעצמי: 'או שמחר אתה רץ 40 מטר, או שאתה מוותר'. כל בוקר לקחתי את הילד לגן, רצתי 40 מטרים והלכתי. 50 מטר והלכתי. הייתי אומר לעצמי: 'מחר אני ארוץ עד התחנה', 'מחר אני ארוץ עד לעמוד'".

אחרי שנתיים נקבע לארביב תור לביקורת בבית לוינשטיין. הוא החליט לצאת מביתו בפ"ת ולהגיע בריצה עד לרעננה. "לקחתי מטבע של 5 שקלים ושמתי בגרב", נזכר. "רצתי 16 קילומטר, והמטבע היה בשביל לחזור הביתה באוטובוס. כשנכנסתי לבית לוינשטיין ירדתי למטה, ניגבתי את הזיעה, כי לא רציתי להגיע נוטף. נכנסתי למחלקה של נפגעי הראש, האחיות ראו אותי עם בגדי ספורט והבינו שאני אחרי ריצה. סיפרתי שבאתי מפ"ת. בכיתי, הן בכו. מי בהתחלת התהליך חשב שארוץ 16 ק"מ?".

נושא הדגל

ארביב חזר לספורט במלוא הקיטור. ריצה, רכיבה על אופניים. כל אחד משני בניו, כשהגיע לגיל 15, היה צריך להצטרף לאב הספורטיבי לרכיבה של שלושה ימים ממטולה עד אילת. ארביב אומר שמאחר שאיבד את הזיכרון לא סבל מטראומה כשחזר לרכוב.

הבחור שהבריא התחיל לאמן קבוצות באופן פרטי. ב־1993, כשאימן קבוצה, אחד המשתתפים עיקם את הקרסול והמשך האימון התנהל בהליכה. ארביב סיים את שלושת הקילומטרים בצעדים מהירים כשהוא מתנשף ממאמץ. למחרת כבר ישב בספרייה של מכון וינגייט כדי ללמוד מהי הליכה תחרותית.

"התחלתי להתאמן בהליכה", סיפר. "יש את השוטטות שהיא טובה לעומת פיצוחים מול הטלוויזיה, ויש את ההליכה המהירה. הליכה לאורך 50 ק"מ נחשבת לתחרות האירובית הכי קשה בכל האולימפיאדה. אין תחרות שמשתווה אליה. תשע שנים אחרי, באליפות ישראל, זכיתי במקום הראשון. הלכתי את מרתון טבריה. כשהגענו לעין גב ועשינו פרסה, אמרתי לעצמי: 'למה אני לא ישו, לפחות הייתי הולך על המים'. היו לי שבע קבוצות הליכה שהדרכתי".

הליכה הפכה לדרך חיים אצל ארביב, אבל כשנסע לפגוש את ברונו פיש ז"ל, הלך ותיק, שאז כבר חצה את גיל 80, חלה תפנית. היה זה פיש שהמליץ לארביב להשתתף בצעדת ארבעת הימים, שמתקיימת בהולנד.

"הבנתי שיש שם כמה מסלולי הליכה והחלטתי שאעשה את זה של ה־160 ק"מ בארבעה ימים", ארביב מספר. "ממילא הלכתי כל יום 30 ק"מ בשיעורים שהעברתי, אז מה זה 40? נסעתי להולנד, עמדתי בתור להרשמה, ולידי המתין בחור הולנדי, גבוה ממני בראש. אמר לי: 'למה אתה לא עושה את 200 הק"מ? אתה נראה ספורטאי'. נרשמתי ל־200. אם הייתי רואה אותו למחרת, הייתי יורה בו. סיוט".

למה, אתה ספורטאי?
"זו לא הליכה מהירה, אלא מכוונת. אתה לא יכול להגיע מוקדם לעיר, אלא רק משעה מסוימת. המטרה היא ללכת, זו לא תחרות. סבלתי. ללכת 30 ק"מ ביום, 15 בבוקר ועוד 15 בערב, זה לא דומה ל־50 ק"מ רצוף. אשתי ראתה תמונות ששלחתי ואמרה: 'אתה נראה כמו אחד שנמצא בכלא הסיבירי'. הלכתי עם בחור בשם צביקה וביום האחרון ניסיתי לשחד אותו. הגענו לצומת טי, ימינה לעיר ושמאלה עוד 30 ק"מ לסיום. אמרתי שאתן לו את הכרטיס שצריכים לנקב בדרך, אפשר שם לרמות בקלות. אמר: 'בשום פנים ואופן לא'. ישבתי כמו איזה כלבלב ואמרתי: לעצמי 'טחנת 170 ק"מ בסבל, אז תמחק את זה? לא תמשיך?!'. סיימתי ונשבעתי לאלוהים שבחיים, אקדח צמוד לרקה, אני לא אעשה את הצעדה הזו שוב".

ניימיכן נמצאת במרחק של 120 ק"מ מאמסטרדם. יש באירוע השנתי, שנמשך ארבעה ימים ברציפות, שלושה מקצים - 120, 160 ו־200 ק"מ - הלכים מ־50

מדינות בעולם, 40 אלף משתתפים.

כאמור, ההבטחה של ארביב לא לחזור להולנד לא החזיקה מעמד. כעבור שנתיים חזר לצעדה ביחד עם 27 הלכים שסחב מהארץ, אומנם לא למקצה האכזרי ביותר, אבל עדיין 120 ק"מ מתישים.

עניין הקבוצות לא נמשך זמן רב, אבל ארביב המשיך לצעוד, ועם עודף פטריוטיות. "בהתחלה היה לנו דגל ישראל קטן, אבל זה עשה הד", הוא מספר. "כשנכנסנו ביום האחרון לעיר ראינו בערך ק"מ של טריבונות והקהל עמד, מחא כפיים ושר 'הללויה'. הקטע הציוני עשה לי את זה, ומאז הכל זז הצדה, ורק מדינת ישראל מול העיניים שלי. זה נשמע פלצני, אבל אני מייצג את המדינה. היו אנשים בצעדה ששאלו מה אתה עושה עניין, אתם מחזיקים אלפי אסירים, מחזיקים בשטחים הכבושים, ואני התווכחתי איתם. זו הציונות. אני אומר לך שאם יבוא מישהו ויגיד 'בוא מחר תגור בבוורלי הילס', הוא יצחיק אותי. שאני אעזוב את המדינה שלי?".

חפשו את המצוף

אין ספק שארביב שרוט. האיש לא מפסיק לשדר אופטימיות וללכת. כמו פורסט גאמפ הוא צועד, צובר קילומטרז' אדיר. "לפני שבועיים, חתונה של קרוב משפחה, יום שישי בצהריים בקיסריה. אכלנו, רקדנו. בשעה שלוש וחצי, חום קטלני בחוץ, הלכנו לאוטו, החלפתי בגדים, אמרתי לאחותי 'להתראות' וחזרתי הביתה ברגל, מרחק של 53 ק"מ. התחלתי בשלוש וחצי, הגעתי בעשרה לאחת בלילה. רק כובע על הראש. שרוט. לפני שנתיים המשטרה הורידה אותי בבית זית, הלכתי עד לירושלים, 64 ק"מ. אשתי אמרה לי, כשבאה לקחת אותי, שנוסעים לבת ים. שאלתי: 'למה?', היא ענתה: 'לסגור אותך בבית חולים'. לפני ארבע שנים, מתועד, תקדים בצה"ל, אני האבא הראשון שעשה מסע כומתה עם הבן שלו, 75 ק"מ. מסע כומתה בגולני, גדוד 51. הלכתי קדימה, אחורה. בעליות של דבוריה דחפתי. עשיתי חישוב שמ־93', כשהתחלתי ללכת, אני כבר בהקפה השנייה של העולם. עומד על למעלה מ־60 אלף ק"מ. כל שנה 1,100 ק"מ, כולל הצעדה".

אתה יכול להסביר למה?
"כל מה שאני עושה בחיים שלי זה מידיעה שאני עוזר לאנשים. אנשים שנפגעו, עברו תאונה, משותקים שמרימים ידיים. רוצה שייכנסו לנעלי לרגע ויראו איפה הייתי, במקום של מוות, המקום הכי נמוך. כאילו אין חיים יותר. כל מי שרוצה להרים ידיים, שטיפה ישנס מותניים, יקבל גב מהמשפחה האוהבת ואז יצליח. אני לא דתי בכלל, לא מאמין באלוהים, אבל המשפט 'כל המציל נפש אחת, כאילו הציל עולם ומלואו', זה מה שאני מרגיש".

כמה לדעתך מוותרים?
"80% מסוגלים ליותר. אני רואה קטועי רגליים על אופניים, יש להם עוצמה של גולית כי הם לא יושבים בבית. כל מי שלוקח את עצמו בידיים, יכול לטפס למעלה. למדתי רפואה סינית, ואומרים שם שהחיים הם כמו נהר זורם, כל מה שתעשה, המים בסוף לאן מגיעים? לים. את הזרימה של החיים אתה לא יכול לשנות. לא יכול לעצור התבגרות, התקרחות. בזרימה אתה צריך למצוא את האפיק הטוב ולעולם אל תשחה נגד הזרם. אם אתה משותק או מוגבל, תחשוב איך אתה במקום הקשה מוצא את המצוף הטוב ביותר".

פגשתי את ארביב בשלהבת, מועדון שיקומי לנכי צה"ל שנמצא בגני תקווה. הוא מדריך שם חבר'ה בנגרות. "אני פה כבר כמעט שלוש שנים. באתי לשמוע, סיפרתי מי אני, אמרו לי את השכר וצחקתי - 20 שקל נטו לשעה. צריך להפסיק בשביל זה את השיעורים הפרטיים שאני מעביר. ישבתי עם עצמי בהבנה שכסף הוא אומנם דבר חשוב, אבל הוא יכול לזוז הצדה. חמישה ימים בשבוע, בשש בבוקר, אני בחוף הים, מעביר שיעורים פרטיים ובשמונה וחצי בא לכאן. עובד עם נכי צה"ל שעושים עבודה עם פינצטה, מדביקים ציורים. אתה אומר מה זה, משחק לילד בן 6? לא, זה ממלא את הנפש שלהם ומצדיק כל שנייה".

ארביב הוא בחור קצת נאיבי, אבל מסוג האנשים שמאמינים שיהיה פה מקום הרבה יותר טוב, אם רק נשתף פעולה. "יום אחד מישהו ידקור אותי", הוא חושש.

"פעם, בחניה, נהג פתח דלת של רכב והניח על הרצפה כוס קפה. יצאתי מהאוטו והחזרתי לו. השבוע הלכתי בטיילת ונערה בת 16 הלכה עם חברים והפילה בכוונה שורה של אופני תל־אופן. שאלתי אותה 'למה?'. היא ענתה: 'מה אכפת לך?'. אמרתי לה: 'אם הייתה עכשיו מצלמת טלוויזיה וההורים היו יושבים בסלון ורואים אותך?'. היא ענתה 'יאללה, עזוב אותי'. אז תשאל: 'אתה רוצה לשנות את העולם?', התשובה היא כן".

כנראה שהיה פה יותר טוב אילו היו מסביבנו קצת יותר חיים ארביבים, אבל אולי בשביל להיות כזה חייבים לעבור דרך ארוכה וכואבת שמלמדת שכל דבר גדול, מתחיל בצעד אחד קטן.