אתה בדיוק מוציא אותי פה מדיון על ההשפעות הכלכליות של איכות הסביבה", עונה מאיה פלומבוים (27) לשיחת טלפון ממקום מושבה בפריז. כיועצת שגריר ישראל לארגונים הבינלאומיים באירופה, היא לוקחת חלק פעיל בדיונים הללו, במטה ה־OECD בצרפת. "זה קצת כמו הכנסת פה", היא מסבירה. "לכל ועדה יש יועץ שמכסה את הפעילות המקצועית שלה". כמו במשלחות האחרות בארגון, גם לישראל יש כמה יועצים לארגונים הבינלאומיים, ובכולן זהו תפקיד רב־משקל לכל הדעות, בהבדל אחד: תנאי המחיה של פלומבוים וחבריה לתפקיד רחוקים מאוד מאלה שמקבלים עמיתיהם מן הנכר.
"יש פה 35 משלחות מהעולם, וכולם מרוויחים משהו כמו פי שלושה ממה שאני מרוויחה, באותה המשרה בדיוק כמוני", היא מספרת. "המשכורת הממוצעת שלנו היא 1,800־2,000 יורו בחודש, ואני מזכירה לך שזו פריז, אחת הערים היקרות באירופה, שבמינימום של המינימום אתה צריך לשלם משהו כמו חצי מזה לשכר דירה בסטודיו עלוב בקצה העיר כדי להתקיים". למזלה, כלשונה, לה יש חסכונות להסתמך עליהם, והיא משתמשת במה שצברה בעבר כדי להתקיים כשליחה רשמית של ישראל בעולם כיום. "אני בעצם במצב שאני משלמת כדי לעבוד פה", היא מספרת, "אבל לא לכולם יש. יש לי קולגות שעושים בייביסיטר במקביל או מבשלים אוכל בבית ומוכרים אותו בסופי שבוע רק כדי לסגור את החודש, ואלה אנשים עם השכלה, ותואר והכל. זה קצת מביש".
בנוף עובדי נציגויות ישראל בעולם, פלומבוים יוצאת דופן רק בכך שהסכימה להתראיין בזהות מלאה. בכל הנוגע לתנאי ההעסקה, המצב דומה גם אצל עובדי שגרירויות וקונסוליות אחרים, אבל רק אלה שמוגדרים עמ"י - עובדים מקומיים ישראלים. אלה הם עובדי נציגויות ישראל בעולם שאינם מחזיקים בדרכון דיפלומטי ומהווים הרוב המכריע בנציגויות, חלקם הגדול בתפקידים משמעותיים ורגישים, בדומה לזה שפלומבוים מחזיקה בו.
"זה לחשוב על כל שקל, אבל כמו קבצן, לא כמו מישהו שעובד בשגרירות", אומרת מיכל (שם בדוי), שזה ארבע וחצי שנים ממלאת תפקיד בכיר ורגיש מאוד באחת הנציגויות הבכירות של ישראל באירופה. "זאת משכורת שרובה יוצאת על דיור, אז אתה גר עם שותפים ורוצה לחסוך, וממה שנשאר זה ברמת סופרמרקט, ופה ושם מסעדה או בילויים. אפילו ביגוד אני לא יכולה להרשות לעצמי בכל חודש או שלושה חודשים".
הוא הדין ביחס לרקורד המקצועי וההשכלתי של רבים מהם: פלומבוים למשל מחזיקה בתואר ראשון ביחסים בינלאומיים וכלכלה, ותואר שני במינהל עסקים מאוניברסיטת תל אביב. ועדיין, גם שנתיים אחרי שהחלה לשמש כפנים של ישראל בכמה מהפורומים החשובים בעולם, היא פשוט לא מצליחה לסגור את החודש. "גויסתי מהארץ", היא מגוללת, "לפני כן עבדתי במגזר הציבורי ככלכלנית, ואז ראיתי שפורסמה המשרה הזאת והבנתי שהשכר הוא לא בשמיים, אבל מבחינתי זה היה וואו! זה לעבוד
ב־OECD, מהארגונים הכלכליים החושבים בעולם. אז אמרתי לעצמי, אני אבוא ואלמד, ויהיה בסדר. רק כשאתה מגיע אתה מבין כמה זה נורא. משרד החוץ לא עוזר לך בשום דבר בקליטה – אפילו את כרטיס הטיסה שלך אתה קונה על חשבונך, אתה לבד לגמרי צריך לחפש דירה. אתה מגיע די אבוד, לא יודע מי נגד מי ואין לך שום מעטפת שתומכת. רק מקבל כתובת להתייצב בה ביום הראשון לעבודה, והם מצפים שהכל יהיה פיקס".
בייביסיטר ייצוגי
אחרי ארבע שנות מאבק, שבו השתתפו יותר מ־1,200 עובדים, משהו אולי עומד לזוז סוף־סוף. ביום רביעי שעבר משך חברי הכנסת יואל חסון (המחנה הציוני) הצעת חוק שעמד להגיש כדי לקבע את תנאי ההעסקה של עובדי עמ"י, זאת לאחר שסגנית שר החוץ ח"כ ציפי חוטובלי (הליכוד) התחייבה לקדם בשבועיים הקרובים הצעת החלטה בנושא, אשר מונחת על שולחן הממשלה זה כשנה. "הטענה של הממשלה היא שהפתרון הוא לא דרך הצעת חוק פרטית אלא הצעת מחליטים, ואני מסכים", אומר ח"כ חסון. "אבל הצעת המחליטים היא לא בחלל ריק. אם לא יהיה לזה נספח תקציבי ולא יהיה לזה מקור מימון, אז אנחנו שוב חוזרים לאוצר. תשמע, אנשים צעירים מאוד, טובים, כבר לא מוכנים לעבוד בתנאים האלה".
הצעת המחליטים הזו מנסה לעגן את מעמד העובדים הללו כעובדי מדינה. זה שלב ראשון וחיובי, אומרים כולם, אבל לא מספיק, שכן לדבריהם המשכורות הזעומות שמקבלים אנשי עמ"י הם הבעיה הכי בוערת כעת. "כשמילאתי משרה מלאה, השכר שלי עמד על בערך 2,800 דולר בחודש", אומרת ליאת (שם בדוי), שכמעט חמש שנים משמשת כעוזרת מנכ"ל באחת מקונסוליות ישראל בארצות הברית. "מתוך זה בערך 1,800 דולר הולך לשכר דירה ונסיעות. אם אתה גר יותר קרוב לקונסוליה, אתה אולי נוסע פחות, אבל משלם יותר על שכר דירה. אתה יכול לגור בדירת חדר, אתה יכול להיכנס עם שותף – רוב האנשים בהתחלה מתפשרים על דירה ממש מעפנה או עם שותפים שלא מכירים, או מתרחקים מאוד מהאזור. אבל אז זה גם עוד 300 דולר בחודש על שכירות ודלק. כל המשכורת הולכת על הדברים הבסיסיים של המחיה, ועוד לא התחלת בכלל לחיות".
בשנותיה הראשונות בתפקיד, ובניגוד מוחלט לחוזה שעליו חתמה, נאלצה לקושש דמי כיס בעבודות שחורות. בימים ניצחה על סוגיות מדיניות הרות גורל, ובלילות מצאה את עצמה שומרת על ילדים של אחרים כבייביסטר. "הייתי עובדת עד 17:00, חוזרת הביתה ב־18:30־19:00 ואז שומרת על תינוקות, לפעמים של אנשים בנציגות, לפעמים של אנשים מחוץ לנציגות. וכל זה כשנותנים לך תחושה של 'לא מתאים לך? קומי ולכי'", היא מספרת.
מעמד עובדי המדינה, אם יתקבל בשבועיים הקרובים, יפתור לליאת וחבריה לפחות את הסוגיה הזו. התחושה המתמדת שלהם היא שלאחריות שמוטלת עליהם ולוותק שצברו אין כל משמעות למעשה. הם עשויים להיות מפוטרים בכל רגע. "העבודה הזו כיום מטעה לחלוטין", ממשיך ח"כ חסון, "יש לה הילה של יוקרה וסקסיות וריח של חו"ל, מה שאוטומטית מוריד מכמות ההבנה והריספקט לבעיה. אבל בפועל יש פה עבדות שגרועה יותר מעובדי קבלן, רק מה? היא רחוקה מהעין ורחוקה מהלב".
פגיעה באינטרס הלאומי
הישות הקרויה עמ"י הומצאה בשנות ה־60, כפתרון ממוקד מאוד. כמה עשרות עובדי שגרירויות ישראל בבירות שונות בעולם חיפשו פתרון לבני ובנות הזוג שישבו חסרי מעש בבית, אז משרד החוץ הקצה להם משכורת סמלית כדי לבצע מטלות סמליות אפילו יותר. עבודות משרדיות פשוטות, למשל, שלא דרשו ידע מוקדם ובטח שלא אחריות מדינית רבת־משקל. אלא שמאז, מנעד הסמכויות של אנשי עמ"י התרחב מאוד, זאת בשעה שתנאי העסקתם קפאו בזמן. נכון להיום, שכר עמ"י עומד על 5,700 שקלים בחודש, לאחר שעודכן ב־2011 בסכומים זעומים. גם להתאגד לקח להם זמן. זה קרה רק בשנת 2013, גם בשל הקושי להתאגד כאשר אתה מפוזר מסביב לגלובוס, אבל בעיקר מפני החשש מפני פיטורים והתעמרות. "מראש אמרו לי שזו עבודה לשנה ובוחנים בכל שנה את החוזה מחדש, כשהמקסימום הוא חמש שנים", מספרת ליאת, "היה מאוד קשה להביא את האנשים להשתתף במאבק. אנשים מאוד מפחדים, יודעים שיכולים להתעלל בהם בעבודה, ואומרים שזה לא יעזור. זה מה יש ומשלימים עם המצב. אתה מבין שבכל רגע נתון יכולים להעיף אותך, כי יש בתור עשרות אנשים שיכולים להיכנס לנעליים שלך, כי הרבה רוצים בגלל הוויזה. אתה מבין את זה גם מהגישה של המנהלים כלפיך, בתחושה, שבכל רגע יכולים לעשות לך שיחה ולסלק אותך".
אחרי מסע שכנועים ובלב כבד, באפריל האחרון הם תרגמו את זעקתם לשביתה. זה נמשך יומיים ולא עבר בשקט. "מה־1,800 יורו המסכנים האלה במשכורת הורידו לנו 200 יורו על שני ימי שביתה", מספרת פלומבוים. "יותר נענשנו מאשר זה הצליח. המורל היה מאוד ירוד אחרי האירוע הזה. חשבנו שניסינו להראות לממשלה שרירים, אבל זה לא עבד כי לאף אחד פשוט לא אכפת".
את טענות האוצר כי שכרם נגזר מזה של הדיפלומטים שלצדם הם עובדים, הם דוחים בביטול. "אנחנו עדים יום־יום לניגוד החריף בתנאים בינינו לבין השליחים", אומרת מיכל. "זה בסדר גמור, אף אחד לא מצפה להשוואת תנאים. אבל יש אי־השוואת תנאים, ויש עוול ושסע ופער גדול. להם משלמים על הכל כי משרד החוץ יודע שהוא שולח אותם למקומות יקרים, ואנחנו כפופים לאותה מחיה כמותם בדיוק, עם משכורת שהיא לא פסיק מזו של השליחים, וצריכים לשלם על ביגוד מתאים והוצאות נלוות בעצמנו. לבוש רשמי זה הרי חלק מהתפקיד".
מעבר לעניין האישי, אומרים כולם, יש פה אינטרס לאומי שנפגע. "בסופו של דבר רואים את זה באיכות של האנשים שיגויסו פה בעתיד", אומרת פלומבוים. היא מצדה החליטה להחשיב את התקופה שלה כיועצת השגריר כאילו מדובר בהתמחות. "גם בהתמחות לא מקבלים הרבה מאוד כסף", היא מסבירה, "אבל לא כולם מצליחים לראות את זה ככה. האנשים שיבואו לפה לא ירצו לתרום למדינה ולשנות את הכלכלה, אלא אלה יהיו כאלה שלא באמת אכפת להם או כאלה שיבואו לטייל פה ולא באמת מעניין אותם שירות החוץ הישראלי, וככה זה גם ייראה. זאת הסכנה האמיתית בעיניי".
ממשרד האוצר נמסר בתגובה: "משרד האוצר פועל לשיפור רמות ההשתכרות של עובדי עמ"י בהתאם ליוקר המחיה במדינת השירות ותנאי השירות ואף מטפל בנושא ימי החופשה והמחלה. עבודת המטה בנושא מעמדם ושכרם של עובדי עמ"י מתקדמת לקראת הסדרה כללית של מכלול תנאי ההעסקה".
ממשרד החוץ לא התקבלה תגובה עד מועד סגירת הגיליון.