החלטת המדינה בשבוע שעבר שלפיה זוגות להט"ב לא יוכלו לאמץ ילדים בישראל עוררה סערה עצומה בציבור ובתקשורת, זאת לאחר שהמדינה השיבה ביום ראשון לעתירה בבג"ץ והציגה את עמדת משרד הרווחה, שלפיה משפחות חד־מיניות הן "חריגות" ועלולות "להעמיס מטען נוסף על הילד". ההחלטה והניסוח שלה הוציאו כ־10,000 איש ואישה ביום חמישי האחרון להפגין בתל אביב. שר הרווחה חיים כץ הודה כי הניסוח שהגישה המדינה הוא בעייתי והודיע כי אין כוונה לשלול זכות זו מזוגות הלהט"ב. הדיון המחודש בנושא נדחה ל־10 בספטמבר.
אבל מה לגבי אלו שרוצים לאמץ ולא יכולים ואינם בהכרח זוג מקרב הקהילה הלהט"בית? על אלו כנראה לא שמעתם, אלא אם אתם עצמכם ניסיתם לפנות לשירות למען הילד ובדקתם אפשרות לאמץ.
“אחרי שהחלטתי שאני רוצה להיות אמא, היו לי המון שיחות עם חברות שמאוד שמחו ורצו לעזור בהכל, מבחינתן כבר להגיע איתי לחדר לידה, אבל אני הגעתי לתובנה שהאמהות עבורי לא חייבת להיות בהכרח אמהות ביולוגית, ושאולי עדיף שאתן בית לילד שכבר קיים בעולם”, מספרת עדי (שם בדוי, כמו שאר השמות בכתבה), רווקה בת 38 העוסקת במקצוע טיפולי רגיש זה שנים רבות. לפני כשנתיים היא החליטה כי ברצונה להיות אם, גם ללא זוגיות ונישואים, ופנתה לברר לא רק את האפשרות להריון יחידני, אלא גם את האפשרות לאימוץ ילד.
“בשירות למען הילד הובהר לי שלא אוכל לאמץ מפני שאני יחידנית, זה הקריטריון היחיד שהם נתנו לי - לא גיל, לא הכנסה, לא כלום”, היא מספרת. “אפילו כשניסיתי לברר אם יהיה אפשר לאמץ עם בן זוג ידוע בציבור, הובהר לי שרק לזוגות נשואים כחוק יש כיום אפשרות לאמץ, וגם אימוץ בינלאומי דרך הארץ חסום בפניי. פניתי לשתי הסוכנויות היחידות הפועלות כיום בארץ בתחום האימוץ הבינלאומי, וגם שם נעניתי בשלילה בגין אותו קריטריון. אני מאמינה שיש לי הרבה מאוד מה לתת: בית נפלא ונהדר לילד, יש לי קבוצת תמיכה, יש לי חברות, יש לי יכולת אישית ומקצועית. חבל”.
לא חששת? בכל זאת את תהיי הורה יחיד לילד ללא בן זוג תומך.
“לא, זה לא יותר מפחיד מללדת לבד, והמדינה מאפשרת לנשים ללדת לבד, ובמקרה כזה אף אחד לא היה בודק ולא יבדוק איזו אמא אהיה. בהליך האימוץ יש הרבה מאוד בדיקות ויש ליווי. פניתי גם לבדוק אפשרות של אומנה לילד, הלכתי גם למפגשים שנערכו למשפחות שרוצות להיות משפחות אומנה, וכמובן שהייתי היחידנית היחידה במפגשים”.
מתפשרים על המיוחדים
על פי חוקי האימוץ במדינת ישראל, מאמצים חייבים לעמוד בתנאים הבאים: על המאמץ להיות מבוגר יותר מהמאומץ ב־18 שנים לפחות ולא יותר מ־43 שנים; זוג נשוי שחי ביחד לפחות שנתיים; לפחות 12 שנות לימוד; בעלי הכנסה קבועה ויכולת לפרנס את המאומץ; מצב בריאותי פיזי ונפשי תקין; תנאי מגורים סבירים; ויכולת לספק למאמץ חדר משלו; עבר פלילי נקי וללא הרשעות בגין עבירות נגד קטינים, עבירות מין ועבירות אלימות. אם ישנן עבירת אחרות, הן ייבחנו.
לגבי אימוץ על ידי מאמץ יחיד, כאמור, החוק בישראל קובע כי זכאים לאימוץ הם זוג נשוי. עם זאת, במידה שלא נמצא זוג נשוי המעוניין לאמץ קטין, תיבחן מועמדתו של פונה יחיד לגבי אותו קטין. כמו כן, יאומץ ילד בן אותה דת של המאמץ (קיימים חריגים לתנאי זה), ואם למאומץ מלאו תשע שנים, נדרשת הסכמתו לאימוץ. גם לתנאי זה קיימים חריגים, למשל, במקרים שבהם עלול המאומץ להיפגע מעצם ידיעתו על הליך האימוץ.
ערן ודנה, זוג שחי יחד יותר מעשר שנים, פנו לשירות למען הילד כדי לבחון אפשרות לאימוץ ילד מכיוון שלא יכלו להרות. “שנינו בשנות ה־40 המאוחרות לחיינו, אנחנו מבוססים ומשכילים, ניסינו במשך תקופה ארוכה להביא ילדים משלנו ובאיזשהו שלב הבנו שזה לא חייב להיות ככה, שאנחנו יכולים לתת את כל האהבה שלנו גם לילד שהוא לא ביולוגי שלנו, ופנינו לאימוץ”, מספר ערן. “אבל מהר מאוד הבהירו לנו שני דברים: לא התחתנתם? לא תוכלו לאמץ תינוק, וגם נושא הגיל, הפרש של יותר מ־43 שנים מהמאומץ הוא בלתי אפשרי. בעיניי זה אבסורד, כי דווקא עכשיו אנחנו מסוגלים לתת לילד הרבה יותר מאשר לפני עשור. דווקא הגיל שלנו הוא לא מכשול אלא יתרון גדול. ב־20 השנים האחרונות רואים יותר ויותר משפחות בגילים מבוגרים יותר”.
דנה, ומה לגבי עניין החתונה?
“אם זה היה המכשול היחיד בדרך, היינו כבר מחר ברבנות. לא ידענו שלא מספיקים עשור של חיים משותפים שמוכרים חוקית וחשבונות משותפים כדי להוכיח שאנחנו אכן זוג, וגם לא ברור לי מי נותן לשירות תעודת ביטוח שזוג שאימץ יחד לא יתגרש בהמשך הדרך. אני מבינה שילד מאומץ עשוי להגיע עם מטען רגשי כבד יותר מילד ביולוגי, אבל מי אומר שאי אפשר להתמודד עם זה? אני מרגישה לפעמים שהשירות למען הילד תקוע בשנות ה־60 מבחינת סטיגמות של מי ראוי להיות הורה ומתי, ולכן גם התשובה שלהם לבג”ץ ממש לא הפתיעה אותי”.
גלית, אם לילד ביולוגי, כבר יודעת שהסיכוי שלה לאמץ תינוק בישראל אינו קיים, אבל היא מנסה לתת בית לילד בוגר יותר שזקוק לו, וגם שם הדרך רחוקה מלהיות קלה. “אני יודעת שיש מקרים שבהם יש ילדים מבוגרים יותר, בני 5 או 6, שעברו הרבה יותר, שיש להם נכות או לקות אחרת ואולי הם לא יזכו לבית בגלל זה", היא אומרת. "כשחשבתי לאמץ ילד נוסף או אפילו יותר, ידעתי שאני רוצה לתת בית למי שבאמת זקוק לו, לא בהכרח לתינוק קטן. אחרי שהבנתי בשירות למען הילד שגם כך אין לי שום סיכוי לאימוץ תינוק בגלל מצבי המשפחתי – גרושה - ידעתי שזו ההחלטה הנכונה. שמעתי מכל מיני חברים שלמרות שבשירות טוענים שילדים צריכים לגדול במשפחה ‘רגילה’, כדי שלא יעמיסו עליהם כל מיני ‘מטענים’ לא ברורים, הם מוכנים להתפשר ולהתגמש דווקא בילדים המיוחדים האלו שזקוקים הרבה יותר ליציבות. זה אבסורדי בעיניי, אבל אני מגיעה לאימוץ מתוך רצון אמיתי לתת בית לילד שצריך כזה. אני כבר אמא עכשיו, אמא נהדרת, ואני אהיה אמא נהדרת גם לילד נוסף, אם רק ייתנו לי”.
נורמטיביות פגומה
לעו"ד טלי ברמן־טל, המתמחה בדיני משפחה, ירושה ואפוטרופסות וכן בהליכים הקשורים במשפחות חדשות, יש אולי בשורה לזוגות ידועים בציבור. אולם לגבי היתר, היא סבורה שעמדת השירות למען הילד מטילה צל כבד על אלפי משפחות וילדים שכבר קיימים בישראל. “מה השירות למען הילד בעצם אומר לאלפי ילדים להורים יחידנים בפונדקאות, למשפחות להט”ב ואחרות? שהמשפחות שלהן לא בסדר? שהן מהוות נטל? בישראל אין הרבה תינוקות לאימוץ, יש רצון לתת להורים הביולוגיים עוד הזדמנות לפני שמכריזים על ילד בר אימוץ, וגם אז זה לוקח הרבה זמן עד שהוא מגיע לבית המאמץ שלו, ולכן העמדה של השירות למען הילד היא קודם כל לתת את אותם תינוקות למשפחות שהוא מגדיר נורמטיביות", היא אומרת. "מי שנשארו הם ילדים מעל גיל מסוים, שכבר שהו במסגרות מחוץ לבית, ילדים שאולי יש להם לקות, כאלו שפחות נדרשים, ואז יש מקום שבו השירות מוכן לשקול אימוץ על ידי מאמצים ‘חריגים’”.
אבל מדוע השירות מאפשר למשפחות כאלו ולמאמצים כאלו לאמץ דווקא ילדים עם צרכים מיוחדים, שהדעת נותנת שדווקא הם זקוקים לסביבה יציבה ולמשפחה "נורמטיבית", כמו שהיא מוגדרת על ידי השירות עצמו? מתברר שהעמדה של השירות למען הילד מנוגדת חד־משמעית למחקרים הרבים שעליהם התבססה ועדת גרוס - שמונתה ב־2007 לבחון את נושא אימוץ הילדים בישראל, והגישה מסקנות לשרה איילת שקד בנובמבר 2016 - שמראות שאין במשפחות האלו שמוגדרות על ידי השירות כ"לא נורמטיביות" כל פגם.
לגבי ידועים בציבור, לעו"ד ברמן־טל יש בשורה: בתשובת המדינה לבג"ץ האבות הגאים שניתנה ב־20 ביולי, המדינה קובעת בבירור כי היא מקבלת את המלצת ועדת גרוס להכרה בזוגות ידועים בציבור כזוגות לכל דבר ועניין, גם בנושא אימוץ ילדים. "אנחנו רואים שהמדינה והמוסדות המשפטיים הרבה יותר מתקדמים מאשר השירות למען הילד בנושאים האלו", היא אומרת. "חיים היום בקרבנו המוני משפחות שונות של הורים מצוינים, יחידנים, להט"בים ועוד, שרק מוכיחים את נכונותם של המחקרים האלו. לא ייתכן שגוף אחד של המדינה, השירות למען הילד, יהיה בעל כזו עוצמה שיסתור מחקרים שעל בסיסם התכנסה הוועדה. ושוב, מה אנחנו אומרים לילדים האלו? שההורים שלהם בעצם לא טובים מספיק?".
ממשרד הרווחה נמסר: בשנה נמסרים עד 100 ילדים לאימוץ בלבד. בשנת 2016 חלה ירידה במספר הילדים שנמסרו לאימוץ. יש לציין כי 50%־60 מהילדים מאומצים על ידי משפחות האומנה שבהן גדלו טרם האימוץ. מתוך סך כל הילדים מדובר בכ־40% תינוקות עד גיל שנתיים, והשאר ילדים גדולים יותר. על כן, משרד העבודה והרווחה יישם את מסקנות ועדת גרוס, שהמליצה לערוך רפורמה מקיפה בשירותי האימוץ לטובת כלל האזרחים הרוצים לאמץ במדינת ישראל. במידה שיש מועמדים לאמץ אשר נדחית בקשתם לאמץ, החוק קובע כי מי שרואה עצמו נפגע מההחלטה רשאי לערער לוועדה שימנה שר העבודה והרווחה בהתייעצות עם שרת המשפטים".