בדיוק 35 שנה לאחר שאורי בשה (55) התעוור, כשנלחם כשריונר במלחמת לבנון הראשונה, מתגייס בן הזקונים שלו עמראל לשריון כלוחם בטנק. "ביקשתי לשרת בשריון ולהמשיך את המסורת והמורשת של אבא", אומר הבן בהתרגשות. "השריון והגאווה המיוחדת של שריונר נשמרת תמיד בנשמה", אומר אורי בשה, שהפך דוגמה ומופת לשיקום ופתיחת חיים חדשים, לאחר האסון הנוראי שבו איבד את מאור עיניו, בקיץ 82', בעת שלחם בבקעת הלבנון. "הייתי שריונר, מורעל על הטנקים", מפליג בשה במנהרת הזמן. "עוד כנער רציתי להתגייס לשריון. הייתי אז היחיד מהשכונה באור יהודה שהתנדב ליחידה קרבית. מאוד התחברתי לשילוב של הגריז, השמן והברזל, לחלק הטכני, לכוח ולעוצמה של הטנק".
בשה, שסיים כחניך מצטיין את ההכשרה כטנקיסט, שירת כתותחן בטנק ושובץ ביחידה הראשונה שלחמה עם טנק המרכבה, כשהוכנס לשירות מבצעי ראשון בצה"ל. אז, לפני 35 שנה, נחשב המרכבה לטנק מעולם אחר. "הייתה גאווה גדולה להילחם במרכבה. הייתי תותחן בטנק, יריתי לא מעט פגזים והייתי מועמד להיות התותחן של מפקד החטיבה, אבל אז שלחו אותי לקורס מפקדי טנקים", הוא מספר.
במלחמת לבנון הראשונה לחם בשה כתותחן בטנק, בתחילה בגזרה המזרחית ובהמשך בבקעת הלבנון. "ירינו הרבה פגזים. הקרבות היו משולבים, מול הסורים והמחבלים, והיו ימי קרב קשים. באחד הימים, כשעסקנו בהעמסת פגזים חדשים לטנק, ספגתי פגיעה ישירה. אם הייתי באותו הרגע בתוך הטנק, הייתי מוגן", הוא משחזר. "בהתחלה הרגשתי כאבים ברגל ובעוד מקומות בגוף. כשפינו אותי, אמרתי שאני לא רואה, אז אמרו שזה בגלל שיש לי תחבושות בעיניים. אחרי שלושה ימים של בדיקות ואבחונים בבית החולים רמב"ם, בא אלי הרופא והודיע".
במקום להיכנס למרה שחורה, השלים בשה עם המצב החדש. "לקחתי את זה למקום החיובי, האופטימי וההומוריסטי. אמרתי לעצמי שכל יתר הדברים בגוף עובדים והמשכתי לתוך חיי". צעד אחר צעד, הוא החל את תהליך השיקום המורכב. "בהתחלה למדתי איך למצוא את הבגדים הנכונים ולשרוך נעליים. אחר כך השלמתי את בחינות הבגרות ובהמשך למדתי לתואר ראשון בעבודה סוציאלית ולתואר שני בהתמכרויות", הוא מספר. "היום אני עובד סוציאלי ועובד עם 250 עיוורים הנעזרים בכלבי נחייה".
בשה גם בנה משפחה לתפארת. הוא נשוי, אב לארבעה ילדים ומתגורר עם משפחתו במושב גן יאשיה בעמק חפר. במקביל, הוא עוסק בספורט ובמגוון פעילויות קהילתיות. בעבר השתתף בארבע אולימפיאדות נכים והקים קבוצה של רוכבי אופניים, שרק לאחרונה חזרה ממסע בגיאורגיה. במצעד החיים שהתקיים בפולין באפריל, צעד ממחנה אושוויץ למחנה בירקנאו יחד עם חמישה עיוורים נוספים וכלבי הנחייה שלהם. גם שם היה צמוד אליו כלבו המסור רייטון, מגזע רועה גרמני. "ריגשה אותי המחשבה שכלבי רועה גרמני, ששוסו על ידי הנאצים במחנות נגד היהודים והיו אכזריים, מפגינים על אדמת פולין המון תכונות נהדרות", הוא אומר.
למרות הפציעה הקשה, אורי בשה עודד את ארבעת ילדיו לשרת ביחידות לוחמות. בתו הבכורה שירתה כמדריכת לוחמים בשריון, בתו השנייה הייתה קצינה בחטיבת הצנחנים, בן נוסף שירת כלוחם בחטיבת גבעתי וכעת בן הזקונים סוגר את המעגל וישרת בשריון. "זו תהיה סגירת מעגל סופית, כשעמראל יכניס אותי לתוך הטנק וארגיש אותו", אומר האב בשה. "אני מקווה שהוא ישרת בחטיבה 7, שבה אני שירתי. זו חטיבה עם גאווה מיוחדת", הוא מציין.
עמראל, איך התחושה ללכת בדרכו של אבא?
"התחושה מאוד מיוחדת ומרגשת. גדלתי על המורשת של השריון, והשירות בטנק מאוד מעניין אותי. יש בטנק עוצמה".