"כמו יום השואה, תשעה באב שייך לכולם ולא רק לדתיים או לחילונים"

כאדם חילוני, כבר זמן מה שנעם בר־לוי, תל־אביבי בן 32, מתהלך בתחושה שאחיו החילונים צריכים לעסוק בהגדרת הזהות והערכים שלהם. “אחת הזירות המשמעותיות לכך היא חגי ומועדי ישראל”, הוא אומר. “עבור חילונים רבים החגים איבדו ממשמעותם, ובמקומנו נכנסו גורמים דתיים ולאומניים שמכתיבים את התפיסות שלהם לגבי יהדות והחיים בישראל”.

בר־לוי פתח את לוח השנה העברי, ותשעה באב היה המועד הקרוב ביותר. בתור יום של חשבון נפש לאומי, לא היה מתאים ממנו כדי להתחיל. “המאורעות ההיסטוריים שהובילו לחורבן בתי המקדש מעלים שאלות שרלוונטיות לחיים שלנו בישראל היום - שחיתות שלטונית, מתקפה על הדמוקרטיה, הדרת אוכלוסיות, קנאות ומשיחיות דתית שמרימות את הראש, פערים חברתיים וכלכליים", הוא אומר. "המסורות הקיימות בתשעה באב מסתפקות באמירה חלבית על שנאת חינם, ומתחמקות מנגיעה בשאלות נוקבות על תופעות בעייתיות בחברה הישראלית".

בפוסט שפרסם בפייסבוק כתב בר־ לוי שהיה שמח ליצור תוכן חילוני ברוח הזו, ובעקבות הפוסט התגבשה קבוצה של תשעה אנשים, כולם חילונים, שמונה תל־אביבים וחיפאי אחד, המגיעים מעולמות מקצועיים שונים ומקדישים את שלושת החודשים האחרונים בהתנדבות מלאה לטובת המיזם: אלעד שיקלי, דנה שלייפר, הילה דרכלר, ניב סוניס, קלרטה טרגר, רונה זילברשטיין, שחף רודברג ושרית סלע. “פרק 9", קראו לו בהשראת הסדרה “משחקי הכס”, שם נהוג שבפרק התשיעי של העונה קורה הדבר הנורא מכל, שהצופה מחכה לו במשך כל העונה. אלא שהם לא רוצים לשבת באפס מעשה ולחכות לפרק 9 בחייהם, כאן, בישראל.

“כבר היינו בסרט הזה, בחורבן בתי המקדש הראשון והשני. אנחנו רוצים למנוע את ההידרדרות של המדינה שאנחנו אוהבים לתהום”, ממשיך בר־לוי. “יצרנו סדרה של שישה אירועים שיתקיימו במקביל במוקדים שונים ברחבי תל אביב, כולם יעסקו בקשר בין מה שקרה אז למה שקורה היום. גייסנו דוברים בהתנדבות, מקומות לאירוח שנרתמו ללא עלות, שותפים שמסייעים בתוכן, עיצוב ודפוס – גרפיקה חברתית, ההסתדרות הציונית העולמית, מט”ח. כל האירועים פתוחים לקהל ללא עלות, אבל צריך להירשם מראש.

בשנה הבאה אנחנו כבר מקווים להרחיב את המיזם למקומות נוספים ברחבי הארץ ולהמשיך לעסוק בפיתוח של זהות ישראלית חילונית. כחלק מהמאמץ להגדיר זהות ישראלית חילונית, אנחנו לא יכולים להסתפק בלהגיד מה אנחנו לא רוצים, אנחנו צריכים להגיד גם מה כן. השלב הבא אחרי המאבק בהדתה, הוא להגדיר בצורה ברורה יותר ממה מורכבת הזהות שלנו. יש לנו, החילונים, עגלה מלאה בכל טוב: ערכים אוניברסליים ליברליים, ערכים יהודיים הומניסטיים, מחשבה ציונית פרגמטיסטית. כדאי שנפסיק להתנצל ונתחיל להתגאות בזה. הקבוצה שלנו מבקשת להתחבר לתשעה באב מהמקום החילוני, ולא להתבטל בפני אחרים. לא רצינו לייצר עוד אירוע דתי, או אירוע דתי־חילוני שבו החילונים נמצאים במעמד נחות. מאלה יש מספיק. ביקשנו ליצור משהו שמדבר את השפה שלנו ואת הערכים שלנו”.

הרב רפי פוירשטיין, יו”ר (עמית) ארגון רבני צהר, מכיר היטב את הזיהוי של תשעה באב עם דת, ומבקש להיות מסוכני השינוי. “הבה נעשה ניסוי מחשבתי, די מצמרר יש לומר”, הוא מציע. “תארו לעצמכם שהשואה הייתה מתחוללת במאה החמישית לפני הספירה, לפני כ־2,500 שנים, ועם ישראל של אותה תקופה היה קובע את יום השואה. האם היינו מציינים אותו היום? קרוב לוודאי שהדתיים כן והחילונים לא. זאת משום שהדרך לקבוע ימי אבל וימי שמחה לאומיים הייתה עוברת דרך הנביאים, דרך התלמוד ומאוחר יותר דרך 'שולחן ערוך'. הדתיים היו אומרים: 'זה יום דתי/ הלכתי, היום מתכנסים בבתי הכנסת, קוראים מגילה מתאימה, אומרים קינות מתוך סידורים'. החילונים היו אומרים: ‘זה יום זיכרון דתי, הוא לא מחייב אותנו’, ובזה היה נגמר הסיפור.

כל מי שקורא במגילת איכה, שאותה כתב ירמיהו הנביא שחזה בחורבן במו עיניו לאחר שהזהיר מפניו, חש שהכיבוש הבבלי האכזרי והדורסני היה סוג של שואה: התיאורים של גופות שנערמות ברחובות, נשים שאוכלות את בשר ילדיהן ועוד זוועות נוראיות. אם חלילה היה מדובר בחורבן בן ימינו, המדינה הייתה קובעת יום זיכרון והוא היה הופך ליום ממלכתי שכולם שותפים בו, ואילו היום תשעה באב הוא יום אבל של הדתיים”.

איפה המדינה? איפה החילונים?

“עלינו להבין שהדתיות של פעם לא הייתה כשל היום. היא הייתה הכל, וכשרצו לציין יום אבל לאומי, הוא קיבל את האריזה היהודית שככלי קיבול ענק הכילה את כל חיי האדם. עלינו היום, כל בני העם היהודי, דתיים וחילונים, לחזור אל המהות של מעגל השנה היהודי, שיש בו לאומיות ויהדות שלא ניתנים להתנתק האחד מהשני. מתוך הליבה הזו יכול כל אחד לקחת את מה שמתאים ושייך אליו. מה שברור שתשעה באב, כמו יום השואה, לא שייך לדתיים ולא לחילונים - הוא שייך לכולם”.

אנשים שאכפת להם

התובנה הזו מחלחלת אל הרחובות. תל אביב מציעה שלל פעילויות העוסקות בתשעה באב: ב”עלמא” – בית לתרבות עברית, יוקרן הסרט זוכה פרס דוקאביב 2017, “הקיר”, העוקב אחר תהליך חורבן הבית הפרטי של היוצרת מורן איפרגן, לצד התהליכים הדתיים והלאומיים בחברה הישראלית. אחרי הקרנתו יתקיים לימוד בהשראת האגדה “השוליה והנגר”; ב”בית דניאל” יפתחו ערב שיעסוק בנושא “מחורבן לתקומה אישית וחברתית” בתפילה ובקריאה מסורתית של מגילת איכה לאור נרות, בשילוב קטעי נגינה ושירה, ויעברו לשיחות עם לזלי זקס, מנכ”לית תנועת נשות הכותל, על הדחף הפנימי שהוביל אותה לתפילה שוויונית בכותל ולפלורליזם דתי, ועם הבמאית והתסריטאית קרן מרגלית ("פלפלים צהובים") על המפגש בין החיים האישיים ליצירה שהופכת ציבורית; במרכז “נווה שכטר” ייערך סיור בתערוכה “חסרי מנוח” של האמן שי עבאדי, באוצרות שירה פרידמן.

אירועי “הלילה לא לומדים תורה”, שמתקיימים ברחבי הארץ בפעם ה־18, יעמדו השנה בסימן “בין 70 לספירה ל־70 למדינה”. האירועים, ביוזמת כנס שדרות לחברה והמכללה האקדמית ספיר, יתקיימו בהשתתפות דוברים רבים מהפוליטיקה, התקשורת והחברה. "בערב תשעה באב אין בכלל אירועים וכן לא לומדים תורה, כיוון שללמוד תורה נחשב לדבר משמח, ותשעה באב הוא יום אבל עצוב", מסביר מנכ"ל כנס שדרות לחברה, שי בן יעיש. "מה שעומד במרכז המפגשים הללו הוא יצירת אירוע חברתי הבונה גשרים קטנים ורבים ככל האפשר בין הקהילות והזהויות השונות, במטרה לצנן ניכור ולהגדיל קבלה של האחר. הקהל שמגיע ברובו הוא מסורתי. מגיעים משנה לשנה יותר דתיים ויותר חילונים. בשנים האחרונות הגיוון גדל וגם הביקוש, יותר מקומות נוספים ומגלים עניין בשיח הזה. בערב תשעה באב השנה נוספו כמה יישובים חדשים כמו שוהם, באר שבע, הרצליה ואפרת. זה מלמד על ביקוש הולך וגדל שמגיע מהיישובים עצמם".

נשיא כנס שדרות לחברה, אלוף (במיל’) עוזי דיין, מחדד: “הצורך החיוני ללמוד מהעבר לסוגיות הלאומיות־חברתיות שבהווה למען עתיד טוב יותר הוא מה שמוביל אותנו. אנשים שאכפת להם מהחברה הישראלית ומהמדינה, ומאמינים בשיח, הם הקהל שלנו. לא מדובר בשיווק של מצרך. השיח התפשט למקומות רבים וטוב שכך, כי תשעה באב הוא של כולנו”.

מדרש קולנועי

בירושלים, הלא היא הקריה הנאמנה, הרחובות והשכונות מציעים זוויות התבוננות רחבות על תשעה באב: מוזיאון מגדל דוד יערוך מעגלי שיח וסיורים בערב כניסת הצום, מהשעה 20:00. "בשנים האחרונות, ככל שגדלה ההקצנה בחברה הישראלית גדל גם הצורך למנוע פילוג מסוכן", אומרת מנהלת המוזיאון אילת ליבר. "המועד הזה נעשה יום שיש בו רצון מצד כולם לדון על ההשלכות של השסעים כדי למנוע תוצאות הרסניות, ולא לדרדר את החולשה של המרקם החברתי. אנחנו שותפים לעיסוק בתכנים ובשאלות האלה מבחינת המהות והתוכן שנעשים לצד המנהגים המסורתיים של קריאת המגילה והצום. גם במגדל דוד לאורך השנים דנים במשמעויות עמוקות יותר של היום הזה, בוודאי בירושלים שהיא הסמל של היום. אנחנו רואים שיש עלייה במספר האנשים ובמידת העניין שלהם באירועים האלה, ואני חושבת שזה קשור למידת ההקצנה בחברה, גם אם הפתרונות לא נמצאים אצל האנשים שמשתתפים באירועים. הזיקה למקורות משמעותית: התהליכים שעברה החברה היהודית בירושלים בתקופת בית שני דומים למה שקורה היום – שחיתות שלטונית, פערים חברתיים הולכים וגדלים, מצוקות שאין להן מענה וגם פערים אידיאולוגיים שמביאים להקצנה גדולה".

בבית אבי חי, כבעשור האחרון, יצא לדרך מרתון סרטי קונפליקטים ועימותים לאורך יום הצום, עם תשעה סרטים ישראליים (“איה”, “החטאים”, באבא ג’ון” ועוד), ודיונים העוסקים בשנאת חינם, שסעים ומתחים בחברה הישראלית. “חלק גדול מהקהל צם את הצום ומוצא בהקרנות פתרון שמאפשר לו להעביר את היום בתוכן רלוונטי, אך בצורה אחרת, שלא בלימוד קלאסי אלא דרך מדרש קולנועי”, אומר עמיחי חסון, המנהל האמנותי של מרתון הסרטים בבית אבי חי. “יש גם קהל רחב שלא צם ומגיע לשמוע ולהשתתף בדיונים, בכלל, הקהל הירושלמי הוא קהל מעורב מאוד. נדמה לי שבשנים הראשונות חיפשנו סרטים שעוסקים בשנאה ובסכסוך באופן ישר יותר, ובמהלך השנים הרחבנו את היריעה אל קונפליקטים עדינים יותר ואולי מפורשים פחות. בנוסף נכנסו גם למרחב הקונפליקטים האישיים והפרטיים. אך באופן עקרוני, התפיסה המהותית המבקשת מהקהל להקשיב ליצירה ולמתחים הבאים בה לידי ביטוי, לא השתנתה”.

ירושלים היא מוקד חשוב בסיפור הזה. במלאת שנתיים לרצח שירה בנקי ז”ל, עשרות אנשי רוח, דת, תרבות ואמנות ייקחו חלק פעיל בערב הצום בהקראה פומבית של מגילת איכה - במסגרת האירוע המרכזי של “התנועה הירושלמית”, בשיתוף מכון שחרית ו”דרך שירה בנקי” .”שירה נרצחה בגלל חוסר יכולת להפנים שמאחורי המחלוקת עומדים בני אדם, בעלי דעות, מחשבות, רגשות, תקוות וחלומות. שירה נרצחה כסמל לאחר שהרוצח שלל ממנה את זהותה כאדם, שירה נרצחה כי ההיסטוריה של שנאת אחים בירושלים עם קיצוניות כאילו אמונית חוזרת על עצמה”, אומר אביה, אורי בנקי.

בהמשך הערב ייערכו בכיכר ציון, כיכר המחלוקת בבירה, מעגלי שיח בהובלת אנשי רוח, דת ותרבות, סביב תשע שאלות כמו האם מצעד הגאווה צריך לצעוד בירושלים, חיים משותפים בירושלים ועוד. לצד ההתכנסות בכיכר, יתקיימו מעגלי שיח ומפגשים בחמש שכונות נוספות בעיר בשיתוף המינהלים הקהילתיים וקהילות השכונה.

“תשעה באב הוא מועד ש'שייך’ לדתיים ולחרדים”, אומרת מנכ”לית התנועה הירושלמית עינת לוי. “הוא נתפס ככזה גם בעיני החילונים והמסורתיים, שלרוב לא נחשפו לתכניו, אם מכיוון שלא חל בזמן שנת הלימודים ואם מפאת תחושה של חוסר רלוונטיות של שיח החורבן למציאות הישראלית המתחדשת וצומחת. מצב זה שולל מכולם ההזדמנות להתייחס להיבטים האוניברסליים של תשעה באב, ובכך להרחיב את הבסיס התרבותי לעדכני ומשותף. לתחושתי, קיים צמא גם בקרב הציבור הדתי לצאת מבתי הכנסת ולהפוך את מנהג האבלות להזדמנות לתיקון. הרעיון של ניהול מחלוקת הוא חלק חשוב הן בתרבות היהודית והן כחלק מחיים בחברה דמוקרטית. טוב שיש מחלוקות בחברה יהודית דמוקרטית. לא הייתי רוצה לחיות בחברה שבה אי אפשר להביע מחלוקת. החוכמה היא לדעת לנהל אותה מבלי שתביא לחורבן הבית”.