"עזרו לי לטפל בעצמי": האם האנורקסית נלחמת על חייה ובתה

“אמא השאירה אותי במקום שהוא כביכול בטוח ולגיטימי, במקום טבעי”, מספרת הופלנד. “אני לא מאשימה אותה על זה. אני גם לא חושבת שהיום הבת שלי צריכה להסתובב בארצות הברית. את ההתעללות אני זוכרת משם, מגיל 4, אבל אם רוצים לשאול אותי עכשיו, לא משפטית, זה ברור לי שזה התחיל קודם. אני רק לא יודעת מה התחיל קודם, ואני לא יכולה לתאר מה התחיל קודם. אחרת לא הייתי נתפסת על השער וצורחת כשהיא הלכה. אבל מבחינה משפטית זה נתפס על גיל 4. זה גם הקושי בשנה האחרונה, שהילדה שלי הגיעה לגיל הזה. אז מבחינתי, אם שואלים אותי, אני בכלל ילדתי לא מזמן”.

כשאמה חזרה, הופלנד לא סיפרה לה דבר על מה שעברה. רק בגיל 23, ובעודה נתונה באשפוז כפוי בבית החולים תל השומר לאחר שני ניסיונות התאבדות שאירעו בשבוע אחד, חשפה את סודה בפני אמה.

מה את זוכרת מההתעללות?
“היה סכין על הצוואר שלי. בגלל זה אני לא יכולה לסבול תפוזים למרות שיש לי בבית, כי הילדה מאוד אוהבת. הוא היה יושב, קורא עיתון בכאילו, ואז היה שואל אם אני רוצה תפוז. הייתי עונה שלא. ואז היה שואל אם אני רוצה לאכול, הייתי עונה שלא. ואז הוא היה אומר: ‘טוב, נו, אני בכל זאת אחתוך לך תפוז’. ואז הוא היה לוקח את הסכין בשביל התפוז, ואז בום, לצוואר, וגורר אותי למקלחת. הוא כנראה היה צריך את הטקס של התפוז בשביל לתרץ לעצמו, לא יודעת. היו גם כוויות של סיגריות והטחות של הראש שלי במחסן, אבל זה היה קורה אחרי שהוא היה אונס אותי. הייתי מתעלפת כמעט בכל פעם, אבל לא ברמה שצריך בית חולים”.

אמך לא ראתה את הכוויות?
“אמרתי שעשיתי לעצמי, זו הייתה גם תקופת אביב גפן וכאלה. כוויות בגב לא ראו. הייתי מגיעה אליו עם בגדים ארוכים כי הוא דתי, גם בקיץ, גם אם היה לי חם. הייתה לי מחשבה שיהיה לו יותר קשה ככה לעשות את מה שהוא עושה, מתברר שטעיתי. זה כבר לא מפריע לי לדבר על זה כי זה כאילו אני מדברת על מישהי אחרת, על חיים של מישהו אחר”.

במהלך המשפט החליטה הופלנד לשנות את שמה. ככל הנראה, רצתה לפצל את עצמה לשניים. או פשוט לברוא את עצמה מחדש ולא להיכנס תחת קטגוריית “הקורבן”, הגדרה שהיא בורחת ממנה עד היום. “היה לי ברור - אין דנ”א, רק אני טוענת את מה שאני טוענת, כולם מעידים נגדי. למה שיאמינו לי?” היא שואלת. “גם עכשיו יש מקרים מפה ועד להודעה חדשה. עכשיו אני נמצאת פה, מחר כבר יש את בוכריס החדשה - את מי אני מעניינת? גם אמא שלי, בסוף ימיה, כבר לא עניינה אף אחד. ההרשעה שלו לא שיפרה את ההרגשה שלי. להפך, המצב שלי רק הידרדר. לא הרגשתי שנעשה צדק. מצד שני, הייתי סולחת אם מישהו היה מבקש סליחה”.

היית סולחת?
“כן”.

גם לו?
“כן ולא. כן כי אני זוכרת לו חסד. אני זוכרת בעצם שני אנשים. אבל גם אני הייתי שני אנשים. מצד אחד, ילדה מושלמת עם ציונים טובים, חברים, צופים ומצד שני מי שאני היום”.

"לא קורבן"

כשנכנסים לדירה של הופלנד, קשה לדמיין את הדרמות והטרגדיות שהתרחשו בין קירותיה (“הנה, על הספה הזאת שכבתי במשך שלוש שנים בלי לזוז”). היא נקייה, מסודרת ומריחה מצוין. חדר הילדה, שבו שולט כמובן הצבע הוורוד, מאובזר בכלל מה שאפשר לבקש. גם המקרר מלא באוכל, והופלנד מספרת על החוגים - יוגה ובלט - שבהם משתתפת הילדה. עבור מסיבת הסיום של הקייטנה, שהתקיימה ביום שלמחרת, היא כבר הכינה לה על הכיסא חליפה חגיגית ולבנה. חבל מאוד שקשה לה להרים אותה על הידיים, ובכלל, להסתובב בחוץ במשך זמן ממושך.

מה אכלת היום?
“כלום. בואי נגיד שהמאנצ’יז שלי זה הביצי קינדר האלה (מצביעה על צנצנת מלאה בשוקולדים קטנים שמונחת על השולחן - ק”ס) ואגוזי קשיו, כי אני יודעת שזה משמין וכי זה בריא”.

מתי אכלת בצורה נורמלית בפעם האחרונה?
(חושבת) “בטח לא אתמול. לפני יומיים הזמנתי פיצה, אבל זרקתי אותה. זה כל כמה ימים לאכול, לא כל יום. זה פשוט לא עובד. זה עניין של שליטה. זה לא בא ממקום של לרצות להיראות טוב. אני לא סופרת קלוריות. לא מעניין אותי בכלל איך אני נראית, מעניין אותי רק לא להיראות כמו איזו מופרעת. כולם אומרים ‘מזל שיש לך ילדה’, אחרת היינו רואים אותך שוב באלונקה. כשהיא נולדה, כל האנשים בבניין היו בהיסטריה, כולם הביאו לי מתנות”.

כבר שנים שכף רגלה אינה דורכת בעיר שבה נחרב עליה עולמה. “זה קטע, אני לא נכנסת לשם, אבל עכשיו אמא שלי שם", היא אומרת. "אז כשאני רוצה ללכת אני צריכה מישהו שיבוא איתי. לאחרונה גיליתי את גט טקסי, והנהג פשוט מחכה איתי שם. אבל עכשיו אין לי כסף ואני עוצרת את עצמי. אני יודעת שאם אמא שלי הייתה יודעת שעל זה אני מבזבזת כסף, היא הייתה הורגת אותי”.

ומה הסיפור עם הרווחה?
“הבנתי מהם שאני כבר חצי שנה במעקב. בחודש שעבר הייתה מסיבת סיום בגן של הילדה והזמנתי מונית כדי לנסוע לאמא שלי. כשיצאתי משם, קיבלתי טלפון מהרווחה שאמרו שהם רוצים להגיע. כמובן שלא הלכתי לאמא שלי. מי שדיווח להם זה צוות הגן. הייתי בהלם למרות שיכולתי להבין. היו לה הרבה איחורים וחיסורים, ולי הייתה תקופה של זומבי לאחרונה, הייתי בלחץ כספי נוראי, גם בגלל כל סידורי ההלוויה של אמא. ברווחה לא אמרו מפורשות שרוצים לקחת את הילדה, היו מאוד עדינים, אמרו לי שאני גם לא חייבת לדבר איתם ואני יכולה גם לקום וללכת, אבל אז יהיה צו. הבנתי שהם רוצים להיות במעקב אחרי המקום שבו אהיה, במעקב אחרי הטיפול שלי. אמרו שהם מבינים הכל, הכל טוב עם הילדה, אבל איתי לא. אמרו לי: ‘מה יקרה במצב שבו את מתה?’ אני נמצאת היום במקום שאין לי משפחה בעצם. השאלה של הרווחה הזכירה לי את המשפט, כי העדתי שם ראשונה. בדרך כלל במשפטים מהסוג הזה מעידים כולם, ורק בסוף המתלוננת. במקרה שלי פשוט פחדו שאני אמות לפני. לא הסכמתי, אגב, שיקראו לי ‘קורבן’. ביקשתי שיקראו לי בשם שלי או ‘המתלוננת’”.

כאמור, כדי שהופלנד תוכל לטפל בעצמה ולהיות האם שהיא חולמת להיות, עליה לגייס 45 אלף שקלים באופן כמעט מיידי. זה הסכום הדרוש לה כדי לקבל טיפול בעמותה לטיפול בהפרעות אכילה ללא אשפוז. את הסכום הזה היא נאלצת לשלם לאחר שלא התקבלה למרכזים ציבוריים שנמצאים במרכז הארץ, ועלותם נמוכה בהרבה. בנוסף לפוסט המרגש שהעלתה בדף הפייסבוק שלה, ובו ביקשה תרומות מחבריה לרשת, שעד כה תרמו לה כ־7,600 שקלים - היא הגישה בקשה לביטוח לאומי לקבלת שירותים מיוחדים ופתחה שלשום פרויקט מימון המונים באתר הדסטארט בשם “להציל את ליה”.

את רואה את עצמך עוברת את זה? מתחילה לנהל חיים נורמליים?
“ברור. אבל בלי הטיפול אני לא אעבור את זה. הבת שלי לא מקבלת אמא כמו שהיא צריכה, ואני רוצה לתת לה את זה”.

עו”ד אביגדור פלדמן, שמייצג את האיש שנגדו התלוננה, בחר שלא להגיב, עוד שממשרד הרווחה נמסר כי יש לפנות למשרד הבריאות בנושא.

ממשרד הבריאות נמסר בתגובה: "המקרה המתואר עושה רושם של מקרה מורכב מאוד ושל מצוקה קשה. משרד הבריאות ישמח לסייע למטופלת בכל הקשור במציאת אפיק הטיפול המיטבי עבורה ועבור משפחתה, ובהתחשב בגורמים השונים האישיים, הכלכליים ועוד שמשפיעים על הפונה ועל משפחה. נשמח לעמוד לרשותה אם תעביר למשרד פרטים ליצירת קשר על מנת למצוא את המענה המיטבי עבורה ובמסגרת המערכת הציבורית".