"לא נעים לי לומר אבל כשקיבלתי את המכתב הסטנדרטי מהעירייה לרשום את הילד לגן, עשינו ממנו עפיפון", מספרת אנה גל, שהחליטה שבנה איידן, בן ה־3 ושמונה חודשים, לא ילך השנה לגן. עבור רוב ההורים והילדים, פתיחת שנת הלימודים מחר היא אירוע מיוחד, בעיקר עבור אלה הנכנסים למסגרת בפעם הראשונה. לעומת זאת, יש הורים וילדים שההתרגשות הזו פוסחת עליהם לנוכח העובדה שהם מעדיפים להקנות לילדיהם חינוך ביתי.
"כאחת שגדלה במסגרות, התאכזבתי מהן", מסבירה גל (28) מרמת גן. "כשעלינו ארצה, הגננת בגן הרביצה לי ואמא שלי הוציאה אותי משם. גם מהמסגרת הבית־ספרית התאכזבתי. אני לא מאמינה בגישה שלפיה כולם ילמדו אותו הדבר באותו קצב. כל ילד הוא ייחודי, לכל אחד יש את החוזקות שלו וכל אחד צריך להתרכז במה שטוב לו. כבר בשנה שעברה יכולתי להכניס את בני לגן עירייה - ולא עשיתי זאת. אני רואה את השגשוג שלו כיום. הילד דובר שתי שפות, מתעניין במוזיקה, ביכולות הפיזיות שלו. אנחנו עושים כל מה שילדים אחרים עושים בגן, רק במסגרת יותר מצומצמת. אנחנו עושים פעילויות, רוקדים, שרים, לומדים דברים חדשים. הוא עוזר לי בעבודות הבית ואפילו מבשל איתי".
תארי את סדר היום שלכם.
"אנחנו מתעוררים, הוא עדיין יונק, והוא גם דורש ממני להכין לו סלט בשש וחצי בבוקר. בזמן שאני מארגנת את הבית, הוא רואה קצת מסך, ואז או שמעבירים את היום ביצירות, משחק ומוזיקה או שיוצאים לטייל או שמארחים חברים נוספים שהם בחינוך ביתי. כולם חושבים שילדי חינוך ביתי הם בודדים, וזה ממש לא כך".
את לא מתחרפנת מלהעסיק אותו כל הזמן?
"זה מעייף מאוד, אבל זה גם מאוד מספק. יש לי את הימים הקשים, בעיקר כשהצרכים שלי ושלו מתנגשים, אבל יש את הימים האלה לכל ההורים. ויש ימים מאוד כיפיים, כמו בכל תהליך ההורות".
אנשים לא חשבו שאת משוגעת כי החלטת לא לשלוח את הילד לגן?
"אנשים חשבו שאני משוגעת גם משום שאני טבעונית. ילדתי אותו במים וחיתלנו אותו בחיתולי בד. אני פשוט עושה דברים קצת שונה".
גל, בעלת בלוג ההורות "אנוצ'קה", מקווה שגם בעתיד תצליח לשמור על מסגרת החינוך הביתי עבור בנה. "למצב הכלכלי יש משקל עצום ביכולת ליישם זאת", היא מסבירה. "כרגע אני לא יוצאת לעבוד, ולכן אנחנו מצטמצמים בדברים אחרים. בעלי ואני החלטנו לוותר על רכב, על יציאות ובילויים, ואנחנו חיים בסגנון מינימליסטי. 98% מהבגדים של הילד, למשל, קיבלנו מחברים, ואני כמעט לא קונה לו בגדים. אנחנו ישנים בלינה משותפת, כך שהוא לא צריך חדר משלו. הכל עניין של סדר עדיפויות".
גל לא לבד. גם הסופרת אבישג רבינר (46) העדיפה להעניק לשלושה מתוך חמשת ילדיה חינוך ביתי. זאת בעוד שהתאומים הבכורים, בני ה־16.5 שלה, שעולים השנה לי"ב, דווקא למדו חלקית במסגרת רגילה. "הגדולים שלי היו בגן, דילגו על בית הספר היסודי וחזרו לבית הספר בכיתה ז'", היא מספרת.
"לכיתה א' היה לי קשה מבחינה נפשית לשלוח אותם, כי לי עצמי כיתה א' הייתה טראומטית. פחדתי גם שמאחר שיצטרכו להכין הרבה שיעורי בית, לא יהיה להם זמן לדברים חכמים באמת כמו לקרוא ספרים או לשחק שחמט".
איך היית מעבירה איתם את היום?
"בבוקר הם היו לומדים עד השעה 12:00, ואחר כך היה להם זמן חופשי. אני הייתי אחראית על הלימודים. היה לי חשוב שהם יקראו, יתחילו לכתוב, ילמדו אנגלית וחשבון. בית ספר הוא לא דבר טבעי בעיניי. הדבר הטבעי הוא למצוא חברה, קהילה ואת המקום שלך".
ההישארות בבית לא פגעה ביכולת שלהם לרקום קשרים חברתיים?
"הילדים שלי מאוד חברותיים. יש חברים בשכונה, יש חברים בחוגים והיום יש גם רשתות חברתיות".
למה בסופו של דבר בכיתה ז' הם כן הלכו לבית הספר?
"כי נמאס להם. הם רצו סדר יום של מערכת גדולה, וגם הרבה אנשים סביבם. ההגעה לבית הספר הייתה קשה להם בהתחלה, אבל הם לא רצו לחזור הביתה".
להבדיל מהתאומים, את שאר ילדיה כאמור רבינר נמנעה מלהכניס למסגרות. "היו כבר הרבה ילדים בבית, הייתה סוג של קהילה קטנה, היה אקשן והיה מה לעשות", היא מחייכת. "כמו כן, פחדתי שמערכת עם מבנה בעייתי תרמוס את הילדים. למשל טקסי יום הזיכרון בגיל 3.5 נראים לי עניין מוגזם מדי, או אושוויץ בגיל 4, או שילד בן 6 צריך פתאום לשבת הרבה שעות, להכין שיעורים, להיכנס ללחץ. יש כאלה שזה מאוד מתאים להם ויש כאלה שלא".
הילדים לא ביקשו מסגרת?
"יום אחד הבת שלי, שהיא כיום בת 12, רצתה ללכת לגן, אז שלחתי אותה. היא הלכה לשם פעמיים. ביום השלישי היא אמרה שיותר מדי צועקים, ולא רצתה יותר ללכת".
איך היא לומדת כיום?
"יש לנו קבוצה מגובשת של שישה ילדים תל־אביביים שנפגשים ולומדים ביחד. אמא אחת מלמדת אותם ספרות, וגם לקחנו מורה לקולנוע פעם בשבועיים. חלק מהילדים גם לומדים יחד טאי צ'י. הם נפגשים גג פעמיים בשבוע, ובשאר ימות השבוע לכל אחד יש את החיים שלו. הבת שלי יודעת להעסיק את עצמה. היא מסיימת ספר פעם בשבוע, היא מציירת, מצלמת סרטונים".
בגרויות, למשל, הן משהו שחשוב לך?
"לא כולם חייבים בגרות. אבל אני חושבת שאין סיבה שהילדים שלי לא יעשו, והם יכולים לעשות זאת לאו דווקא בבית הספר". לפני כשנה הוציאה רבינר את הספר "חמישה ילדים וחיים אחד" (בהוצאת עם עובד) שמספר על חמישה אחים והרפתקאותיהם המצחיקות. "אחד הילדים אומר שם בהומור ש'ההורים שלנו כל כך לא אחראים, שהם גם הולידו חמישה ילדים וגם לא שלחו אותנו לבית הספר'", היא מספרת בחיוך. "יש הורים שבעיניהם בית ספר הוא מוסד חשוב. בעיני, מערכת כזאת גדולה היא מלאכותית ולא נכונה".
"לא משנאת המן"
הגישה הדוגלת בחינוך ביתי חלחלה גם למגזר הדתי. כך גם ארבעת ילדיה של מרים קדן (בני 3, 5, 7 ו־9), תושבת המועצה המקומית אליכין, מעולם לא היו בשום מסגרת. "כשתהילה, בתי הבכורה, נולדה - הארכתי את חופשת הלידה שלי לחצי שנה", מספרת קדן (38). "בגיל חצי שנה הילדה התחילה ללכת, ורציתי להיות נוכחת בכל השלבים האלה. הארכתי את חופשת הלידה לעוד חצי שנה, וכשהתינוקת הייתה בת שנה, נכנסתי להריון עם אח שלה. אז כבר החלטתי לא לחזור לעבודה. בהתחלה לא הייתה לי אג'נדה מיוחדת לגבי חינוך ביתי. דווקא חיפשתי גן בשביל הילדה, אבל לא מצאתי משהו טוב ונשארנו בבית. כשהיא הייתה בת 3, הייתי בהריון עם הילד השלישי, ופה כבר היה ברור לי שנישאר בבית. לא מצאתי סיבה מספיק טובה לשלוח את הילדים למסגרת פורמלית".
לא חשבת שכדאי שהם ישתלבו מבחינה חברתית עם ילדים אחרים?
"כשהם היו קטנים, היינו הולכים המון למפגשים של חינוך ביתי. היום, כשהם כבר גדולים, אנחנו פחות הולכים למפגשים, כי הם חבורה בפני עצמה. כמו כן, כל יום אחר הצהריים הם נפגשים עם ילדים שכן הולכים לבית הספר".
הם לא מקנאים באחרים שכן הולכים לבית הספר?
"עולות מדי פעם שאלות, אבל הם לא יודעים מה זה בית ספר, ולכן זה גם לא חסר להם. אני לא רואה שום יתרון בבית ספר. אגב, אני לא שולחת לבית הספר כי יש שם משהו רע. זה לא משנאת המן, אלא מאהבת מרדכי, ואני ממש רואה את תהליך הלמידה של הילדים בבית".
איך הלמידה מתבצעת?
"אצלנו אין למידה דידקטית, אין לנו חוברות ואין 'בואו, עכשיו לומדים עברית'. אנחנו מאפשרים לילדים את הלמידה בקצב שהם רוצים. שני הגדולים כבר קוראים וכותבים, ורמת החשבון שלהם לא מביישת ילד בכיתה ה'. הם למדו לקרוא ולכתוב לבד. למשל, הם שואלים: 'אמא, מה כתוב פה?', ואז מנסים לצייר אותיות. לא ישבתי ולא אמרתי להם: 'זה אלף, בית, גימל'. הבת הגדולה מאוד מתעניינת באנגלית, אז היא פשוט מתחילה לעיין בספרים באנגלית ולראות סרטים באנגלית במקום בעברית".
ההחלטה על חינוך ביתי גרמה לקדן ולבעלה להחליף מקצוע כדי שתהיה להם אפשרות להיות עם הילדים בבית. בעבר השניים עסקו במכירות, ואילו כיום הם מנחים סדנאות תקשורת בין־אישית בגישת "השפה", המאפשרת לכל אדם להכיר טוב יותר את אבני הבניין של כל מערכת יחסים. למרות הכל, קדן מודה ש"קשה להיות 24 שעות, שבעה ימים בשבוע, עם ארבעה ילדים, אבל זה חלק מהבחירה שעשינו, ואנחנו מקבלים את הקשיים באהבה".
"סיפור דומה"
"כיום בארצות הברית יש יותר שני מיליון ילדים הלומדים בחינוך ביתי, באנגליה יש כ־80 אלף ובארץ יש מאות ילדים כאלה", אומר ד"ר ארי נוימן, ראש האשכול לניהול במערכות חינוך מהמכללה האקדמית גליל מערבי. "בארץ עדיין לא מדובר במספר רב של ילדים בחינוך ביתי, אבל המספר הולך וגדל עם השנים. אחת הסיבות המרכזיות לגידול, הן בארץ והן בעולם, היא אי־נחת של ההורים ממערכת החינוך".
מהם היתרונות והחסרונות של חינוך ביתי?
"כשילד מתחנך בבית ולא בבית ספר, אנחנו כחברה מאבדים את היכולת לעצב את החינוך של האנשים הצעירים האלה. ילד שלא הולך לבית ספר - לא שותף לחוויות שילדים אחרים כן חווים ושמעצבות את האישיות, התפיסות והערכים שלהם. בית ספר הוא מכשיר שיש לנו כחברה כדי לוודא שלכולנו יש 'סיפור דומה'. כולנו גדלים בבית ספר על אותם שירים וסיפורים, שהם בעצם דרך להעביר תפיסות וערכים. מובן שזה לא חד־משמעי ואפשר להיחשף לזה גם במקומות אחרים, למשל אצל חברים, בחוגים, בטיולים או בביקורים במוזיאונים. אנחנו חיים בתקופה שבה התפיסות האינדיבידואליסטיות יותר נפוצות. כמו כן, הורים מעורבים כיום באופן מאוד משמעותי בחינוך של ילדיהם ובערכים שהם מעבירים להם, וזה ממתן את החיסרון של אי־הגעה לבית ספר. היתרון המרכזי של חינוך ביתי הוא העובדה שמדובר ברוב המקרים בחינוך שמותאם לילד. יתרון נוסף משמעותי הוא שחינוך ביתי מאפשר לילד לעשות סוג של למידה הבנייתית, כלומר הילד בוחר לעצמו נושאים שמעניינים אותו, ואז הוא חוקר ולומד אותם באמצעות הסביבה, ההורים, האינטרנט. הרבה חוקרים טוענים שזו צורת הלמידה הנכונה".