האנשים שמשנים את מערכת החינוך מבפנים

חשבת שתוכל להדריך בני נוער ולסייע להם למצות את מלוא הפוטנציאל שלהם?
"בתוכי כן, אבל לא העזתי לחשוב על זה. לתלמידים שלי יש נסיבות חיים קשות, הורים לא מתפקדים. יש כאלה שהועפו ממסגרות חינוך שונות, בני נוער עם תיקים פליליים. כשאני רואה את הכוחות שלהם להגיע ללימודים עם כל העבר המפואר הזה, אז זו התקווה שלי. בהתחלה הם לא יודעים איך להתנהל ולנהל את עצמם, הם משתוללים ומקללים, ומקבלים אצלנו חוויה מתקנת של הכלה.

"התוכנית מנסה לאפשר לילדים לראות את עצמם ושיראו אותם, למרות שהסביבה שלהם לא מאמינה בהם. אנחנו רוצים לתת להם מרחב בטוח לדבר על הדברים שהם בדרך כלל לא מדברים עליהם או שאין להם עם מי לדבר. מרחב שבו הם לא צריכים להתעסק בקריאה ובכתיבה. ומכאן שהסרט שהם מפיקים הוא רק אמצעי ולא המטרה".

בחודש שעבר זכה ישפה בפרס זוסמן ג'וינט לפיתוח שירותים לעידוד המצוינות בקרב ילדים ונוער בפריפריה החברתית והגיאוגרפית, ובאמתחתו פרסים נוספים על עבודתו. "זה מאוד מרגש שרואים אותנו, המורים, וחשוב שגם אותנו יראו", הוא מדגיש. "אך לא עם הפרסים אני הולך".

"אני אהיה מורה"

בדומה לישפה, גם פדות רוטנמר חלמה ליצור מקום בטוח עבור בני נוער, שבו יוכלו להרגיש בנוח ולהאמין בעצמם. "רציתי להוביל כיתה ולכוון את התלמידים גבוה ולהראות שהכל אפשרי", היא אומרת. רוטנמר עלתה מצרפת יחד עם משפחתה כשהייתה בת 5 ומאז היא מתגוררת בירושלים. "השפה בהתחלה הייתה קשה, כי לא ידעתי מילה בעברית, והשוני הפך להיות המרכזי". אבל השפה לא הייתה הדבר הקשה היחיד שאיתו התמודדה.

"אני גמדה", היא משתפת. "אני קוראת לזה 'גמדה עם ברק בעיניים'. הייתי יותר בולטת בבית הספר וקיבלתי הרבה תשומת לב, כי הייתי הרבה יותר נמוכה מבנות כיתתי. הייתה הרבה רגישות מבחינת בית הספר, אבל מחוץ לו, ברחוב, זה היה קטסטרופה, סיוט. היו מבטים ואמירות. מספיק שאת הולכת ברחוב וילד צועק לעברך ואמא שלו משתיקה אותו ואת מרגישה אשמה. כשהייתי הולכת עם קבוצת חברות אחרי בית הספר, היו באים אלי ילדים וצוחקים עלי. התביישתי. לא רציתי לעורר רחמים, אלא שיראו שטוב לי.

"לא אהבתי להיות האטרקציה בכל מקום, רציתי שיתייחסו אלי כמו אל כולם. כשהייתי הולכת לבד, התמודדתי עם זה לבד. בלעתי את זה. סיימתי את בית הספר והתיכון והחלטתי שאני רוצה ללמוד הוראה ודרמה. תמיד שאלו אותי למה אני אוהבת במה. התשובה היא שזה המקום היחידי שאני מרגישה בו קצת גבוהה".

האופטימיות של פדות מידבקת, ואף על פי שברור שכל משפט שלה מספר על דרך לא פשוטה שעברה, אין ספק שהיא התגברה על הקשיים והגיעה למקום שאליו ייחלה. "אחרי שסיימתי את לימודי הדרמה וההוראה, הייתי בטוחה שמיד אתחיל ללמד, אבל זה לא היה בדיוק ככה", מודה רוטנמר ומספרת ששלחה את קורות החיים שלה לעשרות בתי ספר, אך נענתה בשלילה.

"יום אחד זה קרה. הזמינו אותי לראיון והתרגשתי מאוד. חשבתי אם להגיד להם שאני גמדה. נקודת החולשה של רוב בני האדם היא הפחד ממה אנשים יגידו עליהם, וזו הסיבה שהרבה פעמים אנחנו לא עושים דברים שמקדמים אותנו. הגעתי לראיון, והמנהלת, שהתרשמה ממני מאוד בטלפון, אמרה לי 'בעיקרון הסתדרנו'. התחושה שלי הייתה של אכזבה. דמעות הציפו את עיני. משהו הפריע לה וידעתי שזה יקרה. אבל כל כך רציתי להיות מורה, שהחלטתי שיהיה מה שיהיה, אני אהיה מורה".

כיום היא מלמדת הוראת התיאטרון בבית הספר "אהבת ישראל בנות" בירושלים, "תחת מנהלת מדהימה שמקבלת כל אדם באשר הוא". כמו כן, היא נושאת הרצאות בארץ ובעולם, "ממקום של שליחות", היא מציינת, כדי להראות שהכל אפשרי ושהנתונים שכל אדם נולד איתם לא הם שיקבעו את חייו, אלא מה שכל אחד בוחר לעשות בהם.

למה חלמת דווקא להיות מורה?
"אני מאמינה שלכל בן אדם בעולם יש מתנה מיוחדת שאלוהים נתן לו והוא צריך להשתמש בה. גם לי יש מתנה, ואני רוצה להעניק אותה לתלמידות שלי ולהסביר להן שהכל אפשרי. החלום שלי זה להעניק עוד הזדמנויות לאנשים, להשיב את הערך לחיים כנגד כל הסיכויים. עבודת החיים של כולנו זה ליצוק את הערך, ולא משנה כמה עלובה נקודת הפתיחה שלך".

ההוראה היא כמו שחשבת שתהיה?
"תמיד ידעתי שאהיה מורה, אבל לא ידעתי שהמסע יהיה כל כך קשה ושאתקל בהרבה סירובים. תמיד חשבתי, מי לא צריך מורה בגובה העיניים של התלמידים? זה חדש, ובוודאי יהיה מבוקש. הפתיע אותי שזה לא היה כך".

איך הרגשת כשעמדת מול התלמידות בפעם הראשונה?
"זו הייתה הפתעה. הן לא ידעו מי תגיע. נתתי להן לשאול אותי שאלות, והן שאלו למה אני כזאת קטנה. זה היה מאוד מעניין, כי התלמידות חשפו בפני דברים וביקשו שלא אספר למחנכת. הן הרגישו שיש בפניהם מורה שמדברת איתן בגובה העיניים. אני מרגישה היום שאני עוזרת להרבה אנשים להגשים חלום, גם להגשים חלום של התלמידות שלי שאומרות לי שקשה להן ורואות שהנה, יש מורה שעומדת מולן למרות נתוני הפתיחה שלה. הן מבינות שגם הן יכולות".

"הגשימו לי חלום"
את שמואל מהרט המערכת כמעט פספסה. הוא גדל בחיפה ועד חטיבת הביניים לא מצא את מקומו בבית הספר ומחוצה לו. "לא הבנתי מה המורים רוצים ממני", הוא מספר. "הכניסו אותי לתוך הכיתה בכוח והתבאסתי, כי לא ידעתי לכתוב טוב. העדפתי לברוח משם. אף אחד לא הושיט לי יד. הבנתי שלא רוצים אותי ועזבתי".

מהרט (21), לוחם בגדוד שמשון, הגיע לכפר הנוער רמת הדסה בקריית טבעון כשהיה בכיתה ט'. "היה לי חבר שלמד שם, והוא אמר שאבוא לבדוק את המקום ואם יהיה לי טוב אשאר. גיליתי שזה מקום עם אנשים טובים, ערכים וכבוד. הגעתי לשם שקט ומופנם ולאט־לאט התחלתי להבין הכל. מכיתה א' עד ח' לא ידעתי לקרוא, כתבתי עם מלא שגיאות כתיב. ברמת הדסה כולם תמכו בי ונתנו לי עזרה בכל הדברים שהייתי צריך ויותר. שם קיבלתי הכל על מגש של כסף ורק צריך לבוא ולהגיד 'תנו לי'".

במה כפר הנוער היה שונה מבית הספר הקודם שלך?
"כפר הנוער הוא מקום מאוד קסום. הצוות בכפר הנוער הוא כמו האמא והאבא שלי. תומכים בי ונותנים לי כל מה שאני צריך, לא כי הם חייבים אלא כי הם רוצים. זה נתן לי כוח להמשיך הלאה. בבית הספר שפעם למדתי בו, אף אחד לא האמין בי. תמיד אמרו לי שאשב בכלא. ואמרתי להם שאם ככה הם אומרים, אז אראה להם איך לא אשב בכלא. הגעתי לכפר הנוער ושם כל החיים שלי השתנו ממש".

מהרט עבר קורס הדרכת רכיבה מטעם כפר הנוער באקדמיה לספורט הרכיבה הנמצאת במקום, שבה התלמידים לומדים לקראת חמש יחידות לימוד בהתמחות סוסים במסגרת תעודת בגרות מלאה. כיום למרות שירותו כלוחם קרבי, הוא מגיע לכפר הנוער בכל הזדמנות כדי להדריך את בני הנוער ששוהים במקום ברכיבה על סוסים.

"הסוסים משכו אותי", הוא אומר. "חלום הילדות שלי היה לרכוב על סוסים, אבל רק יכולתי לחלום על זה. כשהגעתי לכפר הנוער וראיתי את האורווה, הבנתי שיש פה כל מה שאני צריך. הסוסים פתחו לי דלת, עכשיו יש לי מקצוע. עשיתי קורס מדריכי רכיבה שהכפר מימן לי והגשים לי את החלום".

חשבת שתהיה לך תעודת בגרות מלאה, שתלך לשירות קרבי?
"בכלל לא חשבתי על 12 שנות לימוד. רק כשהגעתי לכפר הנוער קיבלתי את הכוח. גם על שירות קרבי לא חשבתי, עד שבכפר הביאו לי כל כך הרבה כלים ואמרתי שאם עשיתי את כל מה שעשיתי שם, אז מה זה שירות קרבי? זה קטן עלי".

איך התחושה כיום לחזור לכפר להדריך ולעזור לבני הנוער?
"זה מעניק לי אושר, שמחה וגאווה, ועושה לי טוב. התלמידים אומרים לי שהם שמעו שגם אני הייתי חניך בכפר, וזה נותן לי המון כוח. אני מסביר להם שהמקום הוא פרס, שאם אני עברתי את זה, כולם יכולים".

אחרי שירותו הצבאי מהרט מתכנן להמשיך להדריך ולעבור קורס הדרכה נוסף מטעם כפר הנוער, הפעם בארצות הברית. הצלחתו בלימודים והתפתחותו האישית המדהימה השפיעו על בני משפחתו, וכיום גם אחיו הקטן לומד במקום ובדומה אליו עובר קורס מדריכי רכיבה. "בכפר אמרו לי שהם מחכים לי אחרי הצבא. מה אני צריך יותר מזה? זה משמח אותי מאוד. חינוך בני נוער בסיכון הוא תחום שמושך אותי, כי גם אני הייתי שם פעם. אני רוצה שעוד בני נוער יראו שאם יש תקווה ואמונה אפשר לפרוץ כל דרך".