לבנים יש סיכוי של כמעט פי שניים מבנות לרדת כיתה או לחזור עליה - 6% לעומת 3% בחינוך הממלכתי וכ־9% לעומת כ־6% בחינוך הממלכתי־דתי - כך עולה ממחקר חדש של מרכז טאוב, שבוחן את ההתקדמות של תלמידים מזרמי חינוך שונים מכיתה א' לכיתה ח' בשנים 2015־2001.
פרופ' אלכס וינרב ונחום בלס, חוקרים ראשיים במרכז טאוב, החליטו לבחון את הפער בין מסלול ההתקדמות הצפוי של כל תלמיד ותלמידה ובין המסלול שהם עוברים בפועל וגילו כי שיעורי החריגות הגבוהים ביותר נמצאו במגזר החרדי.
בחינוך החרדי מסלולי ההתקדמות הבלתי רגילים היו השכיחים ביותר בקרב הבנים - חמישית מאלה שהחלו לימודיהם במוסדות הפטור נשארו כיתה וכ־10% חזרו על כיתה. בחינוך החרדי המוכר כ־23% מהתלמידים נשארו כיתה וכ־14% חזרו על כיתה. בחינוך העצמאי כ־26% נשארו כיתה וכ־18% חזרו על כיתה. ברשת מעיין החינוך התורני נמצאו השיעורים הגבוהים ביותר - 38% מהבנים נשארו כיתה ורבע מהם חזרו על כיתה.
בחינוך הערבי (כולל בדואים ודרוזים) ובזרם הממלכתי־דתי שיעור הבנים המתקדמים במסלול בלתי רגיל גבוה יותר מאשר במגזר הממלכתי והוא נמוך ביחס לחינוך החרדי. כמו כן, כשבוחנים לפי מגדר, בקרב הבנות שיעורי ההתקדמות הבלתי רגילה נמוכים יותר, אך גם אצלן החריגות הרבות ביותר ניכרות בזרמים המשתייכים לחינוך החרדי.
המחקר בדק כמה שנים נחוצות בפועל כדי להשלים שנת לימודים אחת בהתחשב בדפוסי ההתקדמות הייחודיים לכל זרם חינוך. לפי בדיקה זו, תלמיד ממוצע בבית ספר ממלכתי יהיה 1.015 שנים בבית הספר כדי להשלים שנת לימודים ולהתקדם לשנה הבאה, בבתי ספר דתיים - 1.025 שנים, בבתי ספר ערביים –1.029 ובחינוך החרדי הנתונים גבוהים יותר - 1.05.
לדברי החוקרים, "ריבוי התלמידים במסלולים הבלתי רגילים, ובעיקר השיעור הגבוה יחסית של תלמידים במסלול המשולב, שאמור להיות נדיר ביותר – תלמידים שחזרו על כיתה ובהמשך קפצו כיתה – מצביעים על כך שחלק מבתי הספר מתערבים לנוחותם בתיעוד מסלולי ההתקדמות או בעיצובם בפועל.
הדמיון בשיעורי החריגות בין מחוזות שונים עשוי להעיד כי ככל הנראה הדיווח הבלתי סדיר מעוגן בנורמות ניהוליות כלל־ארציות".