חסימות הכבישים על ידי מובילי מחאת הנכים נמשכות לסירוגין חמישה חודשים וכבר הפכו חלק משגרת יומם של רבבות נהגים שנקלעים אליהן. "הנהגים הם בני ערובה של התעלמות הממשלה מצרכי הנכים" מדגישים המפגינים, אבל עד עתה לא ברור היה מהי מידת התמיכה בציבור הרחב במטרת המאבק המוצהרת – העלאת קצבת הקיום המקסימלית לנכה של הביטוח הלאומי מ-2340 שקלים לגובה שכר מינימום, כ-5300 שקלים.
עמותת הרווחה "חסדי נעמי", מהגדולות בישראל, מסייעת ביום יום במזון גם לאלפי נכים שהידרדרו לעוני בשל תלותם בקצבת הנכות הנמוכה, בחסדי בני משפחה ועמותות, בהלוואות ותוך אובדן כושר עבודה. לפני ראש השנה ערכה "חסדי נעמי" עבור מעריב באמצעות מכון סמית סקר ראשון מסוגו מאז תחילת המאבק שביקש לבדוק אחרי חודשים של שיבוש החיים בכבישי הארץ, האם הציבור תומך במטרת המאבק? התוצאות לא משאירות מקום לספק והרבה מעבר לטווח טעות הדגימה.
מדגם מייצג של האוכלוסייה היהודית הבוגרת בישראל התבקש לענות על השאלה "האם אתה בעד או נגד שהקצבה שהממשלה נותנת לכלל הנכים תהיה שווה לשכר המינימום?" - 85% מהציבור בעד. 15% נגד. וזאת למרות התעקשותם של אנשי משרדי רה"מ והאוצר כי ההשקעה בהעלאת קצבת הנכות בהכרח תגרור קיצוצים ממשרדים ושירותים חברתיים, גם כאלה שניתנים לכלל האוכלוסייה. התמיכה בדרישת הנכים חוצה את כל שכבות האוכלוסייה בישראל. 88% מהמרוויחים מעל הממוצע, 84% מהמרוויחים מתחת לממוצע. 84% מהאקדמאים ו-85% מבעלי השכלה תיכונית ומטה, 89% מהנשים ו-81% מהגברים, 89% מהחילונים ו-78% מהדתיים, 83% מהצעירים עד גיל 30 ו-88% מהמבוגרים.
מורה נבוכים – מה הממשלה מניחה על השולחן ומה הנכים דורשים?
"זה בדיוק מה שבממשלה לא אוהבים לשמוע, שדווקא חסימות הכבישים מצליחות לשמר בתודעה הציבורית את המאבק ומאפשרות לו דווקא לחדור גם ללב הציבור, ביחד עם המסר שאין להפלות בין זכותו של אדם עובד להשתכר מינימום כדי להתקיים בכבוד לבין זכותו של אדם מחוסר כושר עבודה להיתמך כדי להתקיים בכבוד מאותו סכום", אומרים בתגובה בקואליציית ארגוני הנכים. במהלך ההפגנות היום המסרים שיצאו הן ממשרד האוצר והן ממשרד ראש הממשלה היו אחידים: "קצבת נכות בגובה שכר מינימום אינה מציאותית, תקציב המדינה לא יכול לאפשר זאת". אבל בין השורות ישנם ניואנסים דרמטיים בין שני המשרדים בדרך לחקיקה הממשלתית שאמורה לשים סוף למאבק הנוכחי אחרי החגים.
על השולחן מונחים עדיין שני מתווים. האחד (מתווה זליכה) נגנז על ידי רה"מ נתניהו אבל עדיין מקודם על ידי יו"ר ועדת הרווחה של הכנסת, ח"כ אלי אלאלוף (כולנו) בתיאום עם יו"ר מפלגתו ושר האוצר משה כחלון. עיקרו – העלאת קצבת הקיום המקסימלית ל-4000 ₪ במספר פעימות לכלל זכאי הקצבה. השני (מתווה שמחון) הוא זה שמקדמים נתניהו ויו"ר הקואליציה ח"כ ביטן - קצבת קיום דיפרנציאלית, 4000 ₪ כבר בתחילת 2018 אבל רק לנכים מעל 90% שהם 30% מהנכים, ו-3200 שקלים (הכנסת קו העוני) רק לנכים מעל 50%. שניהם מדברים על חלוקה שונה של אותו תקציב שנתי – 4 מיליארד שקלים.
לקראת פגישה שנויה במחלוקת שתתקיים מחר בין פרופ' שמחון לאנשי ארגון "נכה לא חצי בן אדם" על דבר אחד עדיין מסכימים כל ארגוני הנכים – את מתווה שמחון ורה"מ אסור לקבל. שמחון מדבר על חלוקה של התקציב בין קצבאות הקיום לקצבאות התפקוד המותנות בקריטריונים רבים יותר. אבל את המפגינים מעניינת, אחרי 16 שנים של המתנה, רק קצבת הקיום וכלל מובילי המאבק דורשים את העלאתה לכלל הנכים. במסר הזה בדיוק תומך גם הציבור הרחב.
"שמחון מוליך שולל את הציבור משום שגובה קצבת הנכות נגזר מאחוז אובדן כושר עבודה ולא מאחוז נכות רפואית. מה ששמחון מנסה לעשות הוא לייצר חלוקה אקראית לפי אחוזי נכות שתדון רבבות נכים חסרי כושר עבודה לעוני למשך עשרות השנים הבאות. גם היומרה שלו לעודד השתכרות נכים מעבודה לא תואמת את מציאות שוק העבודה שאינו מונגש בשום צורה לרוב הצרכים של רוב הנכים שמסוגלים לעבוד וגם נגוע גם באפליה קשה", אומרים בארגוני הנכים.