כלומר, חמישית מהורי התלמידים מזהים הדתה מרגע שהבנים או הבנות שלהם פותחים בכיתה תנ״ך או מקבלים שיעור על מבנה הסידור, או נדרשים לפרויקט בר/בת מצווה. ומכיוון שברור שיש בבתי הספר הישראליים הממלכתיים דרישה כלשהי ללימודי יהדות – ומכיוון שחלק מההורים לא רוצים שום לימודי יהדות – אפשר לסיים את הוויכוח: יש הדתה. לפחות במובן של כפיית לימודי יהדות על מי שאינו מעוניין בהם.
הסקר של ״פנים״ מאפשר לעשות קצת סדר בוויכוח על הדתה בבתי הספר, שהפך פתאום לאופנתי. הוא מאפשר לזהות שזהו ויכוח המתחזה לוויכוח על עובדות – אך הוא בעצם ויכוח על תחושות, על עמדות ועל שליטה. נסו לחשוב על זה כך: האם קר או חם? לפעמים הטמפרטורה ידועה - נאמר, 20 מעלות - ובכל זאת לי חם ולמישהו אחר קר. מנכ״לית ארגון "פנים" מיכל ברמן מיד הוסיפה לדימוי הזה. "השאלה", אמרה, ״היא אצל מי השלט של המזגן״.
ברמן רוצה שאת השלט יחזיקו גורמים שמתאימים לסדר היום הפלורליסטי שהיא מקדמת. לכן מן הסתם הסקר מעודד אותה. הוא הוכיח שרוב הורי החינוך הממלכתי רוצים בלימודי יהדות. הוא הוכיח שרוב עצום בקרב הורי החינוך הממלכתי – כ־85% - סבורים ש״אם לומדים לימודי יהדות, צריך להציג לילדים את מגוון ההשקפות – דתית, חילונית, מסורתית, אורתודוקסית, ליברלית ועוד״.
תוספת סיכון
הזכרנו תחושות, עמדות ושליטה. הנה החלוקה ביתר פירוט: תחושות נוגעות לשאלות כמו האם לומדים יותר מדי, או האם ״אני חושש שלימודי יהדות בבית הספר ישנו את אורח החיים של ילדי?״. כמה חוששים? כ־26% מההורים. יותר מרבע. וככל שההורים משכילים יותר, כך הם חוששים יותר. כמעט 30% מקרב ההורים שיש להם השכלה אקדמית חוששים, לעומת פחות מ־20% מאלה שאין להם אפילו השכלה תיכונית. למה? את זה לא בדקו בסקר. אולי מי שיש לו השכלה נמוכה חושש פחות באופן כללי, ואולי מי שיש לו השכלה נמוכה חושש פחות מהאפשרות שהבן או הבת שלו יושפעו מלימודי יהדות באופן ספציפי. כך או כך, עם חשש אי אפשר להתווכח. אפשר לטעון שהוא לא מוצדק – אבל גם זה לא קל: למה לא מוצדק? כי זה לא נורא אם הילד יושפע? זו עמדה אידיאולוגית. כי הסיכוי שהילד יושפע לא גדול? זה פותח ויכוח חדש: כמה סיכון הורה מוכן לקחת כדי שהבת שלו תלמד קצת יהדות.
וכאמור, זה גם ויכוח על עמדות. יש מי שחושב, כבר ראינו, שלא צריך בכלל יהדות בבית הספר. זו עמדה. העובדות – אם לומדים מעט או הרבה, בגישה נכונה או בגישה שגויה – לא נוגעות לה. גם הטענה ש״לימודי יהדות בבתי הספר באים על חשבון תחומי דעת חשובים יותר כמו מתמטיקה ואנגלית״ היא עמדה. כ־44% מהורי החינוך הממלכתי מחזיקים בה. ובעצם, מדובר בתחושה ובעמדה.
התחושה - ״לימודי יהדות באים על חשבון״. כך ההורים מרגישים, גם אם לא ספרו את השעות המוקצות לכל אחד מהמקצועות. העמדה - ״תחומי דעת חשובים יותר כמו מתמטיקה ואנגלית״. אי אפשר להתווכח עם מה שחשוב להורים. מי שלימודי מתמטיקה חשובים בעיניו מלימודי תלמוד יכול מן הסתם לנמק את עמדתו – אבל גם למי שלימודי תלמוד חשובים לו מלימודי מתמטיקה יש נימוקים. עובדתית, ברור שלימודי יהדות באים על חשבון משהו. גם שיעורי ספורט באים על חשבון משהו. וגם גיאוגרפיה. כל שעה שמוקדשת לדבר אחד אינה מוקדשת לדבר אחר. לכן אי אפשר לברוח מבחירה שיש לה בסיס אידיאולוגי – מה חשוב בעיני הקובע.
הנה האלמנט השלישי בוויכוח: שליטה. מה חשוב בעיני הקובע מוביל מיד לשאלה מי קובע. יש מי שקובע ברמה הממלכתית – מי מגדיר את מספר השעות, את נושאי הלימוד. יש מי שקובע ברמת הכיתה והתלמידים – מי מלמד, איך מלמד. יש כמובן קשר בין שני אלה, שעולה מההתנגדות של יותר מ־60% מההורים לכך ש״גורם כלשהו שאינו מהצוות החינוכי הקבוע של בית הספר״ יעסוק ב״לימודי יהדות לתלמידים״. כלומר, ההורים האלה רוצים שהמדיניות ברמה הממלכתית תקבע שברמה הכיתתית רק מורי בית הספר ילמדו יהדות. ובמילים אחרות: הם לא רוצים עמותות, מתנדבים, פעילים, רבנים, עסקנים.
אפשר לנחש מדוע: כי הם חשדנים. רק מיעוט של כ־30% מתוכם סבור ש״אם כבר מלמדים יהדות בבתי הספר, זה צריך להיות בגישה המסורתית־אורתודוקסית״. השאר רוצים פלורליזם. והם חושדים שמשרד החינוך לא מספק פלורליזם. שהוא מספק יהדות ברוחו של השר – ואם השר חובש כיפה קטנה על קרחתו זו תהיה כנראה יהדות אורתודוקסית־מסורתית. לכן הם מעדיפים לסמוך על מורי בית הספר, ולא על מי שבא מבחוץ בברכתו ואולי במימונו של משרד החינוך, כדי לדחוף סדר יום שאין להם אמון בו.
הוויכוח על שליטה ניצב ביסוד הוויכוח על הדתה במערכת החינוך. שהרי רוב ההורים מסכימים על כך שצריך ללמוד קצת יהדות בבית הספר. 56% מהם סבורים ש״לימודי יהדות בבית הספר חשובים לזהות של ילדי״. וכ־60% מהם לא מסכימים לטענה ש״תלמידים בחינוך הממלכתי לומדים יותר מדי לימודי יהדות״. למה הם לא מסכימים? הם לא מסכימים שמי שקובע יקבע. הם רוצים שיקבע מישהו אחר. מישהו שיש התאמה אידיאולוגית קרובה יותר בין מה שהוא מחשיב כחשוב לבין מה שהם מחשיבים כחשוב, בין מה שהוא קורא לו יהדות לבין מה שהם קוראים לו יהדות.
זו מטרה שקשה מאוד להגשים, משום שבראש מערכת החינוך תמיד עומדים בני אדם שהגיעו למשרה מכוח תפיסה אידיאולוגית – וזו תמיד תהיה תפיסה אידיאולוגית שמקובלת על מישהו ואיננה מקובלת על מישהו אחר. אם בראש המשרד יעמדו חילונים, הורים דתיים יצווחו שיש חילון. אם בראשו יעמדו אנשי מרצ, הורים יטענו ביתר שאת (גם היום יש טענה כזאת) שלימודי האזרחות מטיפים לעמדה פוסט־ציונית. אם בראש המשרד יעמדו ימנים, הורים שמאלנים יטענו שתוכנית הלימודים לאומנית. אם בראש המשרד יעמדו דתיים, הורים חילונים יזעקו הדתה.
האינטרס הלאומי
בכל המקרים תהיה מידה של צדק בדברי ההורים. מערכת החינוך הישראלית איננה מערכת ניטרלית מערכים ומשיקול דעת ממלכתי. אם המדינה צריכה מהנדסים, היא תנצל את מערכת החינוך שלה כדי להפנות תלמידים למקצועות שימלאו את החוסר הזה. זה אינטרס לאומי. אם המדינה זקוקה לחיילים, היא תדרג את בתי הספר שלה, בין השאר, על פי נתוני הגיוס שלהם, וגם תתגמל אותם בהתאם. כורח בל יגונה. ואם המדינה סבורה שלתלמידים שלה דרושה זריקת חיזוק של יהדות – היא תשתמש בכלים שיש לה: בתי ספר, מורים, עמותות, תקציבים. וזו תהיה בהחלט ״הדתה״, לפחות במובן הרחב של המילה – קרי, הכנסת תכנים שיש להם קשר לדת למערכת הלימודים. הסקר של "פנים" מוכיח שרוב ההורים רוצים בזה, ושרובם מקבלים את זה. הסקר מוכיח שאפשר לשפר את שביעות הרצון של ההורים, אם המערכת תאפשר גמישות רעיונית בלימודי יהדות. הסקר מוכיח שיש הורים שבכל מקרה ימשכו לצעוק שיש הדתה משום שאינם מעוניינים ביהדות מכל סוג שהוא. הם לא הרוב, אבל הם רבים למדי. אם הארגונים השותפים ב"פנים" יוכלו לשנות את דעתם – הם יעשו דבר חשוב.