זרעי הפורענות של מחדל יום כיפור נטמנו כבר במלחמת ההתשה

בימים האחרונים של המלחמה, הוא מספר, ליד תעלת המים המתוקים ממערב לסואץ, שוחח עם אחד החיילים. זה שאל אותו שאלה פשוטה: “יואב, ממתי התחלנו להידרדר ולמה?". “השאלה הזו, מתי התחלנו להידרדר מאיגרא רמא של ששת הימים לבירא עמיקתא של יום הכיפורים, הציקה וממשיכה להטריד אותי מאז. כבר 40 שנה אני במסע חיפוש אחרי התשובה", הוא מספר. 
 

התמזל מזלו של גלבר, ובניגוד לכל שאר התוהים נפלה בידו הזדמנות שהיא חלומו של כל היסטוריון: הוא נקרא לסייע כעוזר מחקר בוועדת אגרנט (יחד עם יעקב חסדאי), שחקרה את אירועי המלחמה. “התפקיד שלנו היה לארגן את הרי החומר שזרמו לוועדה, וכך התאפשר לי לבחון את חומר המקורות בזמן כמעט אמיתי. שם למדתי שיש להתייחס לזיכרון, גם המדובר וגם הכתוב, בספקנות רבה", הוא מספר.
 

“תוך כדי עבודת הוועדה ניסינו, חסדאי ואני, לא פעם לשכנע את חבריה ששורשיהם של עניינים רבים נעוצים שנים רבות אחורה, בשלהי שנות ה–60, וצריך לבדוק אותם מאז. התשובה הקבועה הייתה: ‘אנחנו ועדת חקירה ממלכתית ולא ועדה היסטורית, לא יכולים ללכת אחורה בלי גבול'. הוועדה אולי צדקה מבחינתה, אבל אני יצאתי בתחושה של החמצה", כותב גלבר. “שם התחזקתי בהערכתי שאת שורשי הבעיות שנחשפו ביום הכיפורים צריך לחפש בסיומה של מלחמת ששת הימים".

 

סא"ל במיל' יואב גלבר (74), בעברו מ"פ בסיירת צנחנים, סמ"פ בבית הספר לקצינים והיועץ האקדמי של פו"מ (המכללה לפיקוד ומטה), פרופסור אמריטוס להיסטוריה צבאית באוניברסיטת חיפה ופרופסור במרכז הבינתחומי בהרצליה, הוא בשר מבשרה של המערכת, אך אינו חוסך ממנה את ביקורתו. 

במהלך השנים פרסם עשרות ספרי מחקר (בין השאר על תולדות היישוב במלחמת העולם השנייה, פירוק הפלמ"ח, תולדות המודיעין הישראלי ויחסי  ישראל–ירדן), ורק בנושא אחד, דווקא זה שהציק לו כל השנים, היה מנוע מלטפל: מלחמת יום כיפור ומה שקדם לה. “בגלל עבודתי בוועדת אגרנט, שנים רבות לא יכולתי לגעת בזה", הוא מסביר. “אבל במשך 40 שנה, מאז המלחמה, אספתי חומר למחקר עתידי בנושא".
 

“האמת היא שאני לא יודע, אולי פורמלית אני עדיין מנוע. אבל כיום לא נשאר אף אחד מהוועדה, מלבדי ומלבד חסדאי (דוד ברטוב, שהיה מזכיר הוועדה, כבר אינו יכול לדבר בגלל מצבו - ט"ב). לפני כמה שנים קיבלתי תמיכה למחקר מהקרן הלאומית למדעים, ומאז 2010 אני עוסק בזה באינטנסיביות. זו עבודה מונומנטלית, אבל למזלי המקצוע שלי הוא גם התחביב שלי". 
 

במשך ארבע שנים סרקו גלבר ועוזרי המחקר שלו את ארכיוני המדינה והצבא בשנים 1967־1973. עברו על כל הפרוטוקולים של ישיבות הממשלה והמטכ"ל ועל דיווחי משרדי החוץ בישראל ובארצות הברית, כשהם מתעדים בדרכם כ–30 אלף מסמכים. “בוועדת אגרנט למדתי שכדי לקבל תמונה שלמה אתה לא מציג שאלה אלא עובר על כל חומר אפשרי בתוך גבולות הגזרה", גלבר אומר. “בגלל כמות החומר החלטתי להתמקד רק בצד הצבאי, המדיני והחברתי של התקופה".
 

גלבר מנתח ביסודיות את האירועים, התהליכים וההחלטות שהובילו למלחמת כיפור. נקודת המוצא שלו היא ששת הימים, “קו השבר ההיסטורי", כהגדרתו. 

בדרך כלל מכנים כך את מלחמת יום כיפור.
 

“מלחמת יום כיפור הייתה טראומה לאומית שהציבור שחי אז לא יכול להשתחרר ממנה, אבל מבחינה היסטורית ששת הימים הייתה קו השבר ששינה את המדינה, את המזרח התיכון ואת המערכת הגלובלית. עד 67' למדינות ערב הייתה מעורבות מוגבלת בסכסוך הישראלי–פלסטיני, לא משהו שהן היו מוכנות להיהרג עליו. אחרי ששת הימים כבר היו מעורבים הריבונות והכבוד הלאומי שלהן, עם מוטיבציה אחרת לגמרי. גם מעורבות המעצמות באזור גדלה מאוד".

אחד השינויים המשמעותיים היה במעמד הציבורי של הצבא ואנשי הצבא.

“אנשים לא זוכרים, אבל עד 67' קציני צבא, להוציא מפקדי החילות, היו אלמונים מבחינת הציבור הרחב", גלבר מספר. “אסור היה לכתוב על קצינים בשמם. בפעולת נוקייב, ב–62', איש עוד לא ידע שמדובר במבצע של גולני ושהמפקד היה מוטה גור. עשינו השוואה כמותית של האזכורים של אנשי צבא בעיתונות לפני ששת הימים ואחריה - הבדל של שמיים וארץ. מ–67' והלאה מתפרסמים ראיונות שבועיים עם גנרלים, יוצאים עליהם ספרים ואלבומי ניצחון, ונערכות לכבודם מסיבות של עיריות וארגונים. בשלב מסוים הם התחילו להאמין לשבחים שהרעיפו עליהם". 
 

רבים וטובים נסחפו אז באופוריה: סופרים, פובליציסטים ואנשי רוח. רבין הושווה לפטון ולמונטגומרי. “העולם הזה", שהיה מבקרו החריף ביותר של דיין, בחר בו כאיש השנה. “הייתה ממש האלהה של קציני הצבא. לכל קצין היה עיתונאי צמוד. אחרי כיפור זה התחלף בעו"ד צמוד", מוסיף גלבר באירוניה. 

תוך סריקה מקיפה של פרסומי התקופה, מראה גלבר כיצד התגבש השיח בחברה הישראלית לדיכוטומיה ברורה “בין החייל הישראלי החכם, התחבולן, הגיבור והמקפיד על טוהר הנשק, לבין החייל הערבי הפחדן, הטיפש, החולץ נעליים כדי להקל על בריחתו. סופרלטיבים ככל שמדובר בצה"ל, וסטריאוטיפים מבזים ככל שמדובר בערבים. כולם יחד תרמו לביטחון עצמי מופרז ותחושת ההיבריס שהשתלטו על החברה הישראלית ועל צבאה". 

פרק מעניין ולא ידוע עוסק בתרומתה ה"מדעית" של האקדמיה לתחושת העליונות הישראלית: בקיץ 67' הוזמנו בכירי הסוציולוגים והפסיכולוגים בארץ על ידי אמ"ן לערוך מחקר מקיף בקרב השבויים המצרים. “ישבו אצלנו 5,000 שבויים במשך שישה חודשים. אמ"ן יזם את המחקר, וכל הסוציולוגים התנדבו בשמחה", מספר גלבר (על פי מחקר של תלמידו, ד"ר יוסי בן–ארי על “תרומת האקדמיה לקונספציה").
 

“מחקר השבויים" היה סודי ויסודי. השתתפו בו כ–500 חיילים וקצינים, שעברו ראיונות ומבחני רורשאך. כמו כן נקראו המכתבים שכתבו למשפחות שלהם. “התמונה שעלתה הייתה של חברה פרימיטיבית שעדיין לא התקדמה", מספר גלבר. “נקבע שרמת האינטליגנציה של הקצונה המצרית נמוכה בהרבה מזו של הקצונה הישראלית. החשיבה שלהם הוגדרה כפרימיטיבית, ואישיותם - כחסרת בגרות ומנותקת מהמציאות". 

וזה נחשב למדגם מייצג?

“אחרי דיונים בהשתתפות מזרחנים, קציני אמ"ן וחוקרים, החליטו שכן. לזכותם של החוקרים ייאמר שהם סייגו את מסקנותיהם באמירה ש'זה המצב היום - כדאי לעקוב ולראות אם ישתנה'".
 

אלא שבצבא כבר תרגמו את המחקר למסקנה ברורה: המצרים לא התקדמו מ–48' ל–56', ומ–56' ל–67' - כך שאין סיבה שיתקדמו במלחמה הבאה. “כל מה שאנחנו חושבים עליהם - יש על זה ביסוס מדעי", אמר עזר ויצמן בדיון מטכ"לי ב–1968. וכשגולדה תוהה אם הערבים השתנו אחרי המלחמה, ראש אמ"ן, אהרן יריב, שולף את טיוטת המחקר ומצטט ממנה בהרחבה. “כאשר יש לנו עסק עם הערבים, הכוונות והמטרות שלהם תמיד מעל לאפשרויות", מכליל אלי זעירא באביב 1973.
 

“מחקר השבויים השפיע מאוד על הראייה של הקצונה הבכירה את האויב וחיזק את השחצנות שלנו", אומר גלבר. “מי שהוביל את הקו הזה באופן מובהק היה הרמטכ"ל חיים בר–לב. הוא הסמן הימני של האופטימיות בכל מה שנוגע לצה"ל וזלזול בכל מה שנוגע לאויב. לזה מצטרפת העובדה שבעצם לא הופקו לקחים מששת הימים. סוגיות מהותיות בתורת הלחימה הוזנחו. כולם הסתמכו כעת על ניסיונם האישי כמנצחים". 

צבא סכיזופרני

לתוך השיח הזה זחלה מלחמת ההתשה, שהחלה בתקריות לא רצופות מיולי 1967 והתפתחה למלחמה סטטית ושוחקת, עם מחיר יומיומי של פצועים והרוגים (378 בצד שלנו, 4,500 בצד המצרי). על פי גלבר, הכילה תקופת ההתשה את כל האלמנטים שיביאו לטראומת יום כיפור: זלזול ביכולת המצרית, אי־קריאת המפה, היעדר אסטרטגיית הגנה מסודרת והתבססות יתר על חיל האוויר ועל תמיכת האמריקאים.   
 

“יש ויכוח בשאלה מתי התחילה מלחמת ההתשה. לדעתי, בסוף אוקטובר 1968, כשהמצרים התחילו בהפגזות רצופות לאורך כל הקו, מלוות במארבים", אומר גלבר. “עד אז היו תקריות עם הפוגות ארוכות ביניהן". ב–26 באוקטובר 1968, בתגובה להתקפה מצרית מסיבית, נשלחה סיירת הצנחנים לפשיטה, שבמהלכה פוצצו תחנת כוח גדולה ושני סכרים על הנילוס. “המסר למצרים היה: ‘נגיע ונכה אתכם בכל מקום'. והמצרים אכן עוצרים את ההפצצות לחודשיים ומתארגנים מחדש, טוב יותר". 

 
 

גלבר מציין שעד אותו זמן לא הייתה שום חשיבה אסטרטגית כיצד להחזיק את קו התעלה, מלבד התפיסה שנהיה שם עד הסדר שלום. “הצבא חי בסכיזופרניה", הוא אומר. “מצד אחד, כל הזמן אומרים שאלה הקווים הטובים ביותר שיכולנו לחלום עליהם. מצד שני, בכל דיון עדיין מדברים על כיבוש קהיר ודמשק כאילו מדובר באיזו גבעה. מובילי השיח השחצני הזה היו דדו ועזר ויצמן. דווקא גנדי אמר: ‘חבר'ה, זה גדול עלינו, נהיה בבעיה, תראו מה קרה לנפוליאון ולהיטלר'". 
 

התוכנית להגנה על מערב סיני גובשה רק בסוף 1968. היא כללה שלושה עקרונות: קו המים כמכשול, החזקת כוחות משוריינים בקו הקדמי ויצירת קו הגנה שני במעברי הגידי והמיתלה. הוחלט גם על בניית מערכת שתתריע על צליחת התעלה, שנזנחה בהמשך. כל אלה, הבהיר בר–לב, יפצו על היעדר הארטילריה, אם תתחיל מלחמה על הקו (בר–לב מזכיר גם “התרעה מודיעינית מוקדמת" של 24–48 שעות שתעשה את כל ההבדל). 

כלומר, כן חושבים על אפשרות של צליחה מצרית.

“הבעיה היא שכל התוכניות הן לצבירת הכוח ופריסתו. לא היה דיון אחד רציני באפשרות של מגננה. הכל הלך להתקפה ולהבקעה. התפיסה לגבי קו בר–לב הייתה רק של ביטחון שוטף. הוא לא נועד למלחמה, שהרי ברגע האמת נשעט קדימה ונעבור מיד לצד השני. בכל תרגילי הסימולציה, התסריט היה: ‘המצרים התחילו, תוך שש שעות נפנפנו אותם ועברנו לצד השני, ועכשיו מתחיל התרגיל באמת'".
 

היחידים שהתנגדו אז לתפיסה הסטטית של קו בר–לב, על פי הפרוטוקולים, היו אריק שרון וטליק (אלוף ישראל טל, מפקד גיסות השריון). “הם טענו שאסור לנו להיתקע באדמה עם המעוזים כמו ברווזים מושכי אש, אלא להיות ניידים ולשנות שגרה. אבל הם היו במיעוט. ביום כיפור התברר שצדקו". 
 

אותו טליק, שמתגלה כמפוכח יותר מחבריו למטכ"ל, מציין גלבר, היה אבי התפיסה שרווחה מאז ששת הימים: הטנקים כמלכי הקרב. “החשיבה בבניין הכוח הייתה: ‘הם שעטו קדימה, אף אחד לא השיג אותם, אז בשביל מה צריך חרמ"ש ותותחנים?'. כל מה שלא משוריין ורץ מהר - קוצץ. בר–לב טעה לחשוב שחיל האוויר הוא הארטילריה שלו, מה שהתברר כטעות קשה ביום כיפור, כשהמרגמות והחי"ר חסרו מאוד". 
 

בדצמבר 1968 יצאה לדרך תוכנית ביצור קו התעלה: הקמת 33 מעוזים בתוך ארבעה חודשים. מבצע הנדסי ענק, של עשרות כלי צמ"ה ומאות עובדים שהיו חשופים לצליפות ומיקוש מהצד המצרי. במרץ 1969 הוחלט ליזום תקרית אש מקיפה שתאפשר לסיים את ההתבצרות על הקו. ירי על טרקטור ישראלי במוצב המזח סיפק את העילה.

ב–8 בחודש החלו הפצצות מסיביות של מטוסים וארטילריה (שהובאה במיוחד) על בתי הזיקוק בסואץ, תחנות כוח, שדה התעופה פאיד וספינות מצריות. בהפצצות נהרג מפקד הכוחות המזוינים של האויב, עבד אל–מונעם ריאד, ומפקד הארמיה השנייה נפצע. 
 

בצד שלנו היו מרוצים. מהיוזמה שחזרה לידינו, מהמעוזים החדשים, מהפגנת היכולת של הקו הקדמי. “הסתבר, גם לנו וגם למצרים, שלצלוח את התעלה, גם מול הכוחות הסדירים הקיימים, זה עניין בלתי אפשרי", סיכם בר–לב.

“יכול להיות שיצא להם החשק בכלל", הוסיף ויצמן. “כאן נולדה התפיסה שהצבא הסדיר וחיל האוויר יבלמו", מתייחס גלבר להנחה המוטעית של הדרג הצבאי בפתיחת מלחמת יום הכיפורים, “אף על פי שבתקרית הזו המצרים לא ניסו לחצות את התעלה והתקריות היו ביוזמת צה"ל". 

 

 

חלף זמן רב עד שהדרג הצבאי הבין שמדובר במלחמה אחרת. “מלחמה סטטית שדרשה אורך נשימה וסובלנות לאבידות", גלבר מסביר. “היה בינינו פער עצום בנושא הזה: המצרים לא התאמצו לחסוך בחיי אדם. להפך, אבידות בקרב היו עבורם הוכחה שהם אכן נלחמים. מספר ההרוגים העצום לא פגע בחוסן הלאומי שלהם. אצלנו העלייה בגרף האבידות, ללא הישגים וללא פתרון נראה לעין, הורידה מאוד את המורל, גם בקרב הלוחמים וגם בעורף". 
 

ממרץ 1969, גם לאורך הקיץ, המשיכו המצרים ברצף של צליפות, מיקושים והפגזות ארטילריות. מדי יום נרשמו הרוגים ופצועים בצד שלנו. “מי שנפגעו בעיקר היו חיילי פלוגות האספקה וההנדסה, שנסעו בין המעוזים", אומר גלבר. “המרחקים העצומים והמורכבות של פינוי הפצועים גבו מחיר כבד בחיי אדם".

לאורך המלחמה יזם צה"ל מבצעים נועזים בעומק מצרים בהשתתפות מיטב הסיירות: הפשיטות על האי גרין ועל האי שדואן, פיצוצי גשרים, מתקנים ותשתיות, גניבת המכ"ם המצרי ועוד. ועדיין, באפריל 69', אחרי שורה של מארבים וחדירת כוחות קומנדו מצריים, נקראו ביוזמת דיין קציני מילואים מבוגרים ומנוסים יותר להתנדב לפקד על המעוזים (“הנמרים"). 
 

“חיילים פשוט הפסיקו לצאת לחופשות, מפחד שייפגעו, קראו לזה ‘דרך המוות'", מספר יוסי עוזרד, אז קצין צנחנים בתעלה, הכותב בימים אלה ספר על ה"נמרים". “פחדו אפילו לצאת לשירותים ולמקלחת. שריונאי אחד סיפר לי שהלך עם אותו סרבל שלושה חודשים. במעוזים היו מכות של עכברושים ופשפשים, המשמעת התרופפה. כל המבצעים של השייטת והסיירת וחיל האוויר אולי העלו את המורל בציבור, אבל את חיי החיילים בתעלה זה לא שיפר".

העיתונות דאז שיתפה פעולה עם הממשלה והצבא, והצנזורה עבדה שעות נוספות. הודעות דובר צה"ל על מספר הנפגעים התבררו לא פעם כלא מדויקות, אבל מודעות האבל המשיכו להתפרסם. 
 

על הרקע הזה נולדו קולות המחאה הראשונים, שביטאו את מה שגלבר מכנה “סדקים בלכידות הלאומית": “מלכת אמבטיה" של חנוך לוין חוללה סערה ציבורית וזעזעה את ההנהגה (“הם הציגו רק שש פעמים ונאלצו לרדת", מזכיר גלבר), ו"מכתב השמיניסטים" - מחאת תלמידי י"ב ממיטב התיכונים בירושלים, שנולדה על רקע יוזמת נחום גולדמן, נשיא הקונגרס הציוני, שפתח ביוזמתו במגעים עם נאצר וטען שיש סיכוי להגיע עמו להסכם שלום. “המסמכים מעידים שהוא היה בדאי רציני, שאמר לכל אחד את מה שרצה לשמוע", טוען גלבר. 
 

במכתבם תהו השמיניסטים כיצד ישרתו בצבא “במלחמה תמידית וחסרת עתיד", מה שעורר סערה גדולה, “אף על פי שבפועל הוא לא שיקף את רוח הנוער של אותם ימים", אומר גלבר. “מצאתי בארכיון מאות מכתבי תגובה הפוכים של שמיניסטים מאותה תקופה". 

אבל גולדה הודאגה מאוד. “אלה לא השוליים של ‘מצפן' אלא מיטב הנוער", אמרה לחבריה לממשלה. “זרעי המחאה שנטמנו אז, נבטו במלואם לאחר מלחמת יום כיפור", מבהיר גלבר. “מצד אחד השמאל ומחנה השלום, מהצד השני גוש אמונים".

אין תגובה

כדי ליצור הכרעה במלחמה, הוחלט בינואר 1970 לאשר הפצצות עומק של חיל האוויר על תשתיות מצריות וסוללות טילים. “דיין חשש מזה בגלל תגובת האמריקאים, אבל כרגיל לא נלחם על עמדתו. בר–לב ואמ"ן דחפו מתוך אמונה שזה יהיה שובר השוויון", אומר גלבר. 

בתוך שישה שבועות תקפו מטוסי חיל האוויר 25 פעמים בעומק מצרים. אלא שבניגוד לתחזיות אמ"ן, הרוסים תגברו את המצרים במטוסי מיג ובטילי 3־SA חדישים. “על זה לחיל האוויר פשוט לא היה מענה - אף אחד לא ידע להתמודד עם זה, גם לא האמריקאים", מנתח גלבר.

“מיוני עד אוגוסט 1970 איבדנו 14 טייסים - חמישה הרוגים, תשעה נפלו בשבי. בשלב מסוים היה ברור שאין טעם בהפצצות העומק, ומאז חיל האוויר התרכז רק בבלימת סוללות טילי הנ"מ - עד הפסקת האש. הציגו את זה לציבור כאילו ניצחנו במלחמה, והמצרים לא יחדשו את האש עד שתהיה להם תשובה להפצצות העומק, אבל זה היה קשקוש גמור. בפועל זו הייתה ההבנה שאנחנו הולכים ומאבדים יתרון באוויר", הוסיף. 
 

גם תהליך כניסת הפסקת האש, בקיץ 1970, נשא בשורות רעות להמשך. “ההתשה הסתיימה ביוזמה אמריקאית, שדיברה על הפסקת אש זמנית וחידוש שיחות יארינג, במטרה להגיע להסדר מדיני", מזכיר גלבר. “המצרים דיברו על הפסקה זמנית, כשהם מתכננים לשקם את הקו ולהמשיך בלחימה, בעוד שאנחנו דרשנו הפסקת אש מלאה והקפאת מצב מיידית, כדי שלא יוכלו לקדם עוד טילים לתעלה". 
 

גולדה דחתה תחילה את ההצעה, ונאצר נסע לרוסיה להתייעץ. כשחזר, הודיע לאמריקאים במפתיע על הסכמתו לתנאי הפסקת האש. מאותו רגע התחילו לחצים אמריקאיים על ישראל להסכים ליוזמה, כולל איום בעיכוב באספקת מטוסים. “כל מה שעניין את האמריקאים היה חידוש היוזמה המדינית", אומר גלבר. “כל מה שעניין אותנו אז, ובצדק, היה הפסקת אש והסגת הטילים". 
 

אחרי מו"מ אינטנסיבי בין ישראל לממשל, שכלל ויכוחים קשים, החליטה הממשלה לקבל את היוזמה האמריקאית, בתנאי שמצב סוללות הטילים בתעלה יוקפא מיידית. “המצרים מסכימים לכל, רק מבקשים דחייה של כמה שעות", מתאר גלבר באירוניה. “הנציג האמריקאי הלא רשמי במצרים עוד מסביר לוושינגטון שזה בסדר, ‘ככה זה אצל המצרים, עד שהכל יורד אצלם בצנרת ההיררכיה'".

גלבר מוסיף: "בינתיים, גם לפני הפסקת האש וגם אחריה, המצרים מזיזים ומזיזים טילים לתעלה. עובר ליל שישי ושבת, בהם אין גיחות צילום. ביום ראשון רואים בצילום 12 סוללות טילי 3־SA בתוך רצועת ההקפאה. המצרים טענו שהם ‘רק הזיזו סוללות שהיו שם קודם' ושגם ישראל הפרה את הפסקת האש. ישראל מוחה ומתריעה, אבל האמריקאים, שחוששים להסדר המדיני, מנסים להשתיק את העניין".
 

עם הסוללות והטילים האלה נפגשו מטוסי חיל האוויר במלחמת יום כיפור. “הציפיות מחיל האוויר, שהושקעה בו יותר ממחצית תקציב הביטחון, שיהיה תעודת הביטוח שלנו, כפי שתיארו מפקדי השדה בוועדת אגרנט, לא היו ריאליות. בארבעת הימים הראשונים למלחמה חיל האוויר היה עסוק בבלימת הטילים ולא התפנה לסייע לכוחות היבשה".
 

“כולם היו בטוחים ש–300 טנקים בסיני זה מספיק בפתיחת המלחמה. אולי זה היה נכון, אם לא היו שולחים את כל הטנקים בשלב מוקדם מדי למעוזים במקום לאזורי הצליחה. הטנקים הגיעו למעוזים מוקדם מדי, שאלו אותם ‘למה באתם?', ובינתיים המצרים צלחו את התעלה בלי אויב ממול. אחר כך כבר חיכו לטנקים המארבים בדרך למעוזים".

הנרטיב והשקר

“במלחמת ששת הימים לא השגנו שתי מטרות חשובות: שלום ומדינה עצמאית", מסכם גלבר, “בששת הימים עוד יכולנו לצאת למלחמה בלי רשות מהאמריקאים, אחריה זה כבר היה בלתי אפשרי. התלות בנשק ובחסות הייתה טוטאלית. זה גורם מכריע שוועדת אגרנט לא יכולה הייתה להתייחס אליו על פי המנדט שלה. בניגוד למה שרצינו לחשוב, העולם לא קנה מעולם את הטענה שמלחמת ששת הימים הייתה מלחמת מגן בעקבות סגירת המצרים. דיין הבין את זה ולכן לקח בחשבון את תגובת האמריקאים והרוסים גם ערב מלחמת כיפור. שלא יגידו שאנחנו שוב התחלנו". 

ולכן דיין לא אישר את גיוס המילואים המלא ערב המלחמה?

“כשדדו רצה לגייס את המילואים, דיין אמר לו: ‘בשביל מה אתה צריך אותם?'. דדו ענה: ‘להתקפת נגד'. דיין אמר לו: ‘על מלחמה שעוד לא התחילה אתה כבר מתכנן התקפת נגד? כמה אתה צריך למגננה?'. דדו ענה: ‘שתי אוגדות'. דיין אמר לו: ‘גייס אותן, עם השאר תחכה'. זה היה בשבת ב–6:30 בבוקר. אבל דדו חיכה עד סוף הישיבה אצל גולדה, ב–10:30, כדי לתת פקודת גיוס. אישרו לך לגייס שתי אוגדות, למה חיכית ארבע שעות?".

זה לא מה שטוענים מקורבי דדו.

“אני חושב שוועדת אגרנט עוד עשתה עם דדו חסד. לגבי מה שהיה לפני המלחמה, התחשבנו איתו בצדק".

ועם דיין לא התחשבנו. 

“דיין שר ביטחון, אין לו מטה משלו. יש לו מטכ"ל והערכות המצב שלו. אם הדרג המקצועי, הרמטכ"ל, אומר לו ביום שישי בצוהריים: ‘בוא נחכה לאינדיקציות נוספות', באיזו טענה אפשר לבוא אליו? במישור הציבורי, הוועדה אמרה: התמנינו על פי החלטת ממשלה, אנחנו לא יכולים להפיל ממשלה. לכן ישפוט אותם הציבור'. וכך היה".
 

“חוויה בלתי רגילה, לצד אנשים משכמם ומעלה, שלא יכולתי לדבר עליה עם אף אחד. אם לא יצאתי עם פוסט–טראומה מהמלחמה, זה היה הרבה בזכות העבודה בוועדה". 
 

“הבנתי לעומק איך בונים נרטיב, וכמה קל לבנות נרטיב שקרי".