חזון למועד: מה מחכה לנו בישראל 2030?

בסוף יצא איכשהו שלמרות כל הכוונות הטובות, הכנס האופטימי שארגנו שגיא ברגמן (26) ואיתמר רועי (29) נפתח דווקא באקורד מינורי. "קיבלנו המון תגובות נאצה בפייסבוק", ברגמן אומר. "'איך זה יכול להיות שיש רק אישה אחת? למה רק דוברת אחת?' זה משגע אותי". חיטוט קצרצר בעמוד הפייסבוק שהוקם לרגל כנס "ישראל 2030", שנערך בחמישי האחרון במוזיאון תל אביב, מגלה מיד למה ברגמן התכוון. "אני מבינה שהעתיד הוא גברים", כתבה גולשת אחת, ואחרת הוסיפה בסרקזם: "אז בישראל של 2030 תהיה רק אישה אחת על כל שישה גברים?" בחלק מהמקרים הם ניסו להשיב, אך נענו במטר של תגובות נגד.

"בכלל לא הייתה לנו כוונה כזו", אומר רועי כעת ל"מעריב המגזין". "פנינו להרבה נשים ולא איתרנו. לא מפני שאין, אלא מסיבות טכניות. ההיא בחו"ל, אחרת לא יכולה בגלל חגים, ההיא ככה. לא הייתה פה שום כוונת מכוון. באירוע הבא זה יהיה אחרת, ואין לנו בעיה גם לעשות אירוע על טהרת הנשים".

מה לגבי דובר חרדי? בכל זאת בישראל 2030, שיעורם באוכלוסייה צפוי לגדול מאוד.  "ניסינו הרבה חרדים, פשוט מסיבות טכניות לחלוטין גם זה לא צלח".

"רעידות אדמה משניות"

זהו הכנס השני ששני הילדים־הטובים־גבעת־שמואל־הללו מרימים במוזיאון תל אביב בחודשים האחרונים, ואף הוא עוסק באותו עניין: לא איך תיראה ישראל בשנת 2030, אלא כיצד אנו רוצים שהיא תיראה בעוד קצת יותר מעשור מעכשיו. 

2030 נמצאת די מעבר לפינה. זה לא בדיוק מבט אל תוך העתיד הרחוק.

רועי: "נכון, אבל אנחנו לא עוסקים בעתידנות. אנחנו עוסקים בשיח שמטרתו תכנון לטווח ארוך ושינוי חברתי עמוק וארוך טווח. אנחנו מחפשים משהו מוחשי שיש דרך לראות אותו בעין, ומנסים לדאוג לכך שהאנשים שמשתפים בחזונות שלהם יהיו גם אנשי מעש בעולם הזה, וסביר להניח שיהיו גם בעוד עשור. אנחנו מדגישים בפני הדוברים שאנחנו לא רוצים שהם יגידו מה יהיה בעתיד. אנחנו רוצים שיבואו אנשים כמו סעיד ויגידו: אנחנו חושבים שככה צריך להיות, כי השיח היום הוא רדוד".

"סעיד" הוא סעיד אבו שקרה, אוצר ומייסד הגלריה בעיר אום אל־פחם. הוא גם בן דודו של מנהיג הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית, שייח' ראאד סלאח. לכנס הוא מגיע כדי להתריע מפני המקומות שאליהם החברה הישראלית צועדת. לא מפתיע שהוא רואה את העתיד הלא רחוק כאן אחרת משגיא וברגמן. "כשמדברים על העתיד של ישראל ועל האתגרים והקשיים, שוכחים שיש פה אוכלוסייה אחרת שרוצה להיות חלק, גם מהעתיד וגם מהאתגרים האלה", אבו שקרה אומר. "ממדרים את הציבור הערבי גם בחלומות שלו, גם ברצונות שלו וגם בלקיחת חלק ממה שקורה. אנחנו לא רק קהל צרכני, אלא קהל שרוצה להיות שותף".

"אני מאוד אופטימי כלפי החברה פה", ברגמן אומר. "אני נוטה להסתכל על חצי הכוס המלאה. מהות המיזם הזה היא שהדור הצעיר יעשה את השינוי, ואני מאמין בדור הצעיר. אני מאמין שהעתיד של ישראל הולך לכיוון חיובי".

אתה לא חושב שהשסעים הולכים וגדלים?

"ממש לא", רועי ממשיך את דבריו. "הדמוגרפיה זו הזדמנות, לא איום".

אמירה יפה, אבל בפועל יש מציאות, והיא מראה בידול ופיצול.

רועי: "מה שעשתה פה מדינת ישראל ב־70 שנה - אין לזה אח ורע בתולדות הלאומיות. הרבה דברים טובים ודברים רעים נעשו פה לכאן ולכאן, אבל מי שלא שוטף כלים, לא שובר כוס. כשאתה מסתכל על המכלול השלם, אין שום סיבה לא להיות אופטימי. יש בעיות, אבל יש מדינה שאין בה בעיות?"

"אני דווקא חושב אחרת", אומר אבו שקרה מצדו. "מדינת ישראל צריכה להתבסס על המוסריות שלה, והחלק המוסרי של ישראל הולך ומתערער. כל עוד יש כיבוש, ורצון לשמר את הכיבוש עוד שנה ועוד שנה, זה מערער את הקטע המוסרי של המדינה ויוצר רעידות אדמה משניות. מכה פה, מכה שם, גם ביחסים בתוך האוכלוסייה הערבית בישראל וגם ביהודית. דווקא במציאות הזו אנחנו צריכים להיות מי שמראים את הכיוון האחר. החיים הרבה יותר קדושים מאשר מעמד של פוליטיקאי. אי אפשר להתעלם מהעובדה שאנחנו נמצאים באחד המשברים הפוליטיים הכי קשים שיש, והפתרון הולך ומתרחק".

עם זאת, כשזה מגיע לשאלה שלשמה התכנסו - לא מה יקרה, אלא מה צריך לקרות - גם אבו שקרה מגלה מידה של אופטימיות. "יש פסימיות", הוא אומר ביחס לתחושות בציבור הערבי הישראלי כיום. "זו פסימיות שלוקחת את שני הצדדים אל השוליים, והשוליים מתרחבים על חשבון המרכז, אבל אני לא אשכח את האינתיפאדה הראשונה. היו שם שסעים עמוקים מאוד, וברגע שנחתם הסכם אוסלו, זה השכיח מאנשים את כל האסונות הקודמים: גם של פלסטינים, גם של יהודים. הזיכרון הוא קצר והמשבר הזה הוא בר־חלוף. לכן אני אופטימי".

לא רק שיחת סלון

הכנס הראשון של "ישראל 2030" נערך בחודש יוני האחרון, וברגמן ורועי כבר שוקדים על הכנס השלישי במספר. היעד כרגע הוא סוף השנה, ועוד היד נטויה. "השאיפה היא לערוך ארבעה כנסים בשנה, אחד בכל רבעון", אומר ברגמן.

הנושאים משתנים מכנס לכנס. בפעם הקודמת עסקו בחינוך, תחבורה או כלכלה התנהגותית, הפעם עסקו באמנות ודו־קיום, בנקאות וקהילה, תיירות או פרסום ויחסי ציבור, ובפעם הבאה מקווים לעסוק בנושאים נוספים. "ספורט", רועי מעלה אפשרות. "האם ישראל תעפיל למונדיאל עד 2030? גם חרדים זה נושא שחשוב לי ברמה האישית, ולא דיברנו עליו עדיין".

רק שני דברים נותרים קבועים בכל הכנסים הללו. ראשית, על כל הדוברים להסכים לדבר בהתנדבות גמורה - בין אם אלה עיתונאיות טלוויזיה מוכרות, אקדמאים בכירים או אנשי פרסום יוקרתיים. שנית, לכל אחד מששת המרצים והמרצות ניתנות שמונה דקות בלבד לפרוש את משנתם, ואז הם יורדים מהבמה. שאלות מהקהל אין.

"השנה האחרונה לא הייתה מדהימה לעולם הנבואות", פתח את דבריו הדובר הראשון, הפרסומאי גדעון עמיחי, בכנס שנערך בחמישי האחרון. בהמשך דבריו ניסה לשרטט מציאות מבודחת של עולם העסקים והפרסום בשנת 2030. "נשיא ארצות הברית יהיה מארק צוקרברג", אמר בהלצה, וגם ניבא כי "לכל אדם יהיה עורב", כרפרנס לסדרה הפופולרית "משחקי הכס". מה שלא ישתנה, טען בפני הקהל, הוא הצורך במוח אנושי כדי להוליד הבזק של רעיון. "עם כל הכבוד לגלובליזציה ולאוטומטיזציה, בלי רעיון שום דבר לא יחזיק מעמד", אמר לקהל, שהורכב ברובו מצעירים וצעירות ששקעו היטב בכיסאות הנוחים, בעוד שמחוץ לדלתות האולם עובדי המוזיאון החלו בסילוק כוסות היין שהוגשו לאורחים בכניסה.

"יש לי חלום", הכריז אבו שקרה שעלה מיד אחרי עמיחי, ובאירוניה מבודחת הוסיף: "מתברר שערבי גם חולם, רבותיי". "אני ערבי פלסטיני בתוך מדינת ישראל", פתח את דבריו. "אני נושא על עצמי את שתי הזהויות... מישהו רצה שנמשיך להיות חוטבי עצים ושואבי מים, אבל אנחנו עברנו שינוי... ממקום מנותק מהתרבות הישראלית אנחנו מנסים להתחבר דרך האמנות". בין היתר, אבו שקרה הציג לקהל של מוזיאון תל אביב את חזונו להקמת מוזיאון אום אל־פחם ש"ישקיף על ואדי ערה", כלשונו.

מחוץ לאולם, היה לו יותר נוח להסביר את הרציונל מאחורי דבריו. "משום שהמצב הוא בועה גדולה, אז כל אחד רוצה לשנות במציאות הקרובה שלו, כלומר אם אני לא יכול לשנות בגדול – אני לפחות אנסה לשנות בסביבה הקרובה שלי", אבו שקרה אומר. "אבל אני חושב שמה שקורה בארץ משתקף על אנשים. יש אלימות פוליטית, תמצא אותה גם ברחוב. ביום שבו יהיה שקט בספרה הפוליטית, תראה אנשים שמקבלים את האחר גם אם הוא שמאלן, גם אם הוא ערבי. כי בעצם אין על מה לריב. עכשיו כולם רבים על ארץ ישראל השלמה, על האדמה הקדושה, האם כן והאם לא וכל זה, והמצב הופך להיות אלים גם מבחינה לאומית וגם מבחינה אנושית ומוסרית. אבל ביום שבו תהיה מדינת ישראל ותהיה האדמה הפלסטינית, לא יהיה על מה לריב, ואני חושב שהרוגע ישתקף גם על האנשים. עד אז כל אחד ינסה לשנות במציאות הקרובה אליו, וזה מה שאני מנסה לעשות. במקום לקלל את החושך - אני מדליק נר".

מבחינת ברגמן ורועי, הכנס הזה נועד לשתול רעיון בלב הקהל כדי לשנות משהו בסביבה הקרובה. אלא שהם יודעים שכל הכנסים הללו הם רק הצעד הראשון, ומבינים שבלי לתרגם אותם למציאות ממשית, הדיבור היפה הזה יסתכם בשיחת סלון.

אתם לא מרגישים שאתם מדברים קצת במעגל סגור בכנס הזה? האקלים הישראלי מאוד שונה מכל המילים היפות שנאמרות פה.

ברגמן: "לכן אנחנו מוציאים לפועל את השלב הבא של המיזם: הקמת ה־HUB החברתי לסטודנטים, שבו כל אחד יציג מיזם חברתי ואנחנו נעזור לו, גם באסטרטגיה וגם בגיוס כספים. השאיפה היא שכל מיזם כזה, קטן כגדול, ייצר איזו השפעה מסיבית על החברה בישראל".