"תופעת הליצנים, שבה צעירים מחקים סרט מסוים, היא לא דבר חדש", אומר ד"ר דן ערב, חוקר תרבות מבית הספר לתקשורת במסלול האקדמי המכללה למינהל. "אנחנו חיים בתקופה שבה התמונה הנעה יוצרת תשוקה מתמדת אל מראות של אימה ושל בידור, והגבולות בין מציאות, כמו גם הגבולות בין אימה לבידור, מיטשטשים לחלוטין".
בשבועיים האחרונים מסעירה את המדינה תופעת הליצנים המפחידים, שבמסגרתה צעירים עוטים מסכות ליצן ומפחידים עוברי אורח במקומות ציבוריים. זאת, בהשראת טרנד בינלאומי שצבר תאוצה ברשתות החברתיות, וכולל סרטוני הפחדה ואיומים על ידי אנשים העוטים מסכות של ליצנים. התופעה, כפי שהיא באה לידי ביטוי במחזותינו, החלה לאחר יציאת הסרט IT ("זה") - מותחן אימה המבוסס על ספר באותו השם של סטיבן קינג, שעלילתו מתמקדת בליצן מפחיד שפוגע בילדים בעיירה אמריקאית קטנה. הסרט עלה לאקרנים בארץ ובעולם בחודש שעבר.
כאמור, זו לא הפעם הראשונה שבה אנשים פועלים בהשראת דמות פיקטיבית כלשהי ומנסים לחקות אותה. בארצות הברית, למשל, שתי ילדות בנות 12 לקחו את חברתן אל החורשה ודקרו אותה 19 פעמים בהשפעת "סלנדרמן" - דמות אינטרנטית שמככבת בסיפורי אימה. והיו גם מקרים מזוויעים נוספים: בהשפעת הסרט "צעקה" התרחשו כמה מקרי רצח, כך גם בעקבות הסרטים "התפוז המכני", "כלבי אשמורת" וסדרת הטלוויזיה "דקסטר". לפני כמה שנים, פה בישראל, כמה ילדות בכיתה ו' אף תכננו לרצוח את חברתן, בהשראת להיט הנעורים "גאליס".
"המרחק בין יצירה פיקטיבית בידורית לבין היישום שלה בשטח הולך ומתקצר", מסביר ד"ר ערב, "ורואים את זה הרבה גם בדמיון של סרטי אסונות לאירועים של אסונות טבע, בחיבור בין סרטי פשע או סרטים טראומטיים לבין אירועי טרור ועבריינות. גם התרבות הפופולרית וגם המציאות כל הזמן דורשות מאיתנו להגביה את הרף. אנחנו חיים בעידן של ריגושים שאף פעם לא מגיעים למימוש".
איך בעצם אפשר להסביר את תופעת הליצנים?
"תופעה זו קודם כל מחזקת את מה שאנחנו יודעים לגבי התמונה הנעה בתרבות שלנו, שהיא המנגנון המרכזי שמייצר הזדהות. התמונה הנעה, אם זה קולנוע, טלוויזיה, יוטיוב - מצד אחד מייצרת תחושה חזקה של קרבה, אינטימיות ודמיון לחיים האמיתיים. מצד שני, היא תמיד מתאפיינת במשהו שהוא גדול מהחיים, כי בסופו של דבר זה על המסך, זה לא באמת אצלנו בחיים. סיפור הליצנים זה חיבור בין אימה, זוועה ובידור. אלה שני יסודות שאנחנו מכירים מאוד חזק כיום. אנחנו מסניפים מראות של אימה שהם מבחינתנו בידור ורייטינג ואיזושהי הנאה מגונה, כמו סרטי אסונות או סתם אירועי טרור במקומות מרוחקים. זה סוג של בידור, לא במובן כזה שצוחקים ממנו, אלא במובן שזה מעלה את רף האדרנלין והריגוש שלנו. כמו כן, כדי לרגש אותנו זה צריך להיות כל הזמן יותר מרגש. המציאות והייצוגים הפיקטיביים התערבבו לגמרי בתרבות שלנו. זה כבר לא כל כך חשוב לנו מה אמיתי ומה לא. התופעה הזו של הליצנים היא מעניינת, כי כשאנשים אומרים שזה חיקוי של סרט, אז נקודת המבט אומרת שמצד אחד יש סרטים, ומצד שני יש מציאות. אבל אני טוען שהגבולות האלה בין המציאות לבין הייצוגים הפיקטיבים שאנחנו צורכים היטשטשו מזמן".
איך אתה בעצם מסביר את הצורך לחקות דמות מסוימת?
"חיקוי הוא תולדה של תחושת הזדהות, והזדהות היא תופעה שסרטים ופרסומות יוצרים. הזדהות היא המנגנון שהתרבות הפופולרית מנסה לפתח אצלנו יותר מכל דבר אחר. המסרים שמועברים הם: 'זה יכול להיות אתה, זה יכול לקרות לך'. לצורך העניין, למה שאני לא אקנה את המוצר הספציפי הזה, ואז גם לי יהיו הרבה בחורות, למשל? זה תמיד צירוף של תשוקה והזדהות. אני משתוקק למה שאני רואה ואני רוצה להיטמע בתוכו".
אנשים לא מפעילים את ההיגיון?
"זה בדיוק העניין. התמונה הנעה מקיפה אותנו כל הזמן, ואני לא באמת חושב שהסרט נגמר. גם אם יוצאים מהקולנוע, אז יש מחשב, מכשיר סלולרי, יוטיוב. אנחנו כל הזמן נמצאים בחוויה של צריכת מסכים. זה לא מתחיל ונגמר ברגע שבו אתה מתיישב באולם הקולנוע".
העתק־הדבק
פרופ' ארנון אדלשטיין, קרימינולוג מהמכללה האקדמית לחינוך על שם קיי, מפנה את האשמה דווקא למקום אחר. "אנחנו שמים הגבלת גיל על תוכניות, סרטים, וסדרות וזה מצוין, אבל לתוכנית האלימה ביותר בטלוויזיה שמשודרת בשעה שמונה בערב אין הגבלה", הוא טוען. "כשבודקים את תוכני החדשות בארץ, זו אישה שנרצחה, אלימות, אסונות טבע, ביטויים קשים בין חברי כנסת ועוד, וזה הופך לכאורה ללגיטימי".
את תופעת החיקוי מסביר פרופ' אדלשטיין כקבלת לגיטימציה מכל מה שאנחנו רואים בכל מיני מקומות: "אם אני רואה משהו בסרט, למה זה לא בסדר שגם אני עושה אותו? עצם זה שהוא הוקרן ולגיטימי לכאורה, אז מה אתם רוצים ממני? חוץ מזה, כשאני עוטה מסיכה של ליצן, למשל, זה לא אני, ואז אני יכול להיות האדם האכזרי ביותר. במקרה של הליצנים, הרסו בעצם את המסורת שהליצן הוא דמות אופטימית ומשמחת, וזה עוד מיתוס שהורסים לנו מבחינה חברתית".
מה עוד יכול להניע בן אדם לחקות התנהגות מסוימת?
"יש מה שנקרא תופעה של הדבקה: אם למשל אני בדיכאון קשה ואני שומע על מישהו שהתאבד, זה בהחלט יכול לתת לי אומץ להתאבד גם כן. אנחנו מכירים את תופעת ההדבקה לגבי התאבדות ורצח בני זוג. גם ירי בבתי הספר בארצות הברית הוא תופעה של הדבקה. אנחנו מכירים את זה גם באונס קבוצתי: 'רגע, אני לא לבד, יש פה עוד שבעה חבר'ה. אני המצאתי את זה?'. וכשרואים מישהו שמפחיד עוברים ושבים בדמות של ליצן בסרט, יש חבר'ה שעושים את זה ברחוב. הם אומרים לעצמם: 'אני לא המצאתי את זה, אז זה בסדר'. זה כמו שהיו בזמנו משחקי הרולטה שילדים רצו לכביש. ברגע שמישהו כבר עשה את זה, יורדת ממך המון אחריות וזה כאילו הופך למשהו לגיטימי. החיקוי הוא לא רק הקולנוע; בעיניי זה משקף גם את המסכים של אמצעי התקשורת. כלומר, אני מתחבא מאחורי המסיכה של הליצן, בדיוק כמו שאני מתחבא מאחורי המסך. מסיכה היא בדיוק אותו רעיון. יש פה משהו מאוד סימבולי: זה לא אני באמת, זה הליצן. יש פה גם משהו אבסורדי, והופכים את דמות הליצן המשמח למשהו מאוד שלילי ומאיים".
אפשר למנוע את החיקויים האלה?
"הבעיה היא שסרטים וטלוויזיה הפכו לבייביסיטר המודרני. להורים יש כיום פחות זמן ופחות סבלנות לשבת עם הילדים ולהוות מסנן של תכנים. אם אני יושב עם הנכד שלי ואנחנו רואים סרט מצויר, אז אני משמש לו כבקרה ומסביר לו ש'זה יכול לקרות באמת, וזה לא יכול לקרות באמת'. אני משתדל שהוא לא יספוג את התכנים כמציאות. אבל גם אם נעשה את אותה הבקרה עם ילדים יותר בוגרים, הרי כשהילד הזה נחשף לחדשות בשעה שמונה, אי אפשר להגיד לו ש'זה לא באמת', כי זה כן באמת. בעיניי, ה'באמת' הזה הרבה יותר גרוע מרוב התכנים שילדים חשופים להם בסרטים. בסרט אני עדיין יכול להגיד לו שזה בדיוני, אבל כשבחדשות הוא רואה אישה שנרצחה, אני אגיד לו שזה לא באמת? הבעיה היא שהמציאות שלנו היא של אלימות, חוסר סבלנות וחוסר סובלנות כלפי האחר. התכנים שילדים מקבלים מהתקשורת, בצירוף פחות זמן איכות עם ההורים, מחמירים עוד יותר את השפעת התכנים שילדים חשופים אליהם".
הגבלת גיל השימוש
"כבר מזמן אנחנו יודעים שילדים ובני נוער מחקים את מה שהם רואים", אומר הפסיכולוג ד"ר גדי ליסק. "למשל, כמה מהנערים שנתפסו עם מסיכות של ליצנים אמרו בפירוש שהם הושפעו ממה שהסתובב ברשתות החברתיות. כלומר, גם אם לא ראית את הסרט עצמו, עדיין הושפעת מהתנהגויות של אנשים אחרים וממה שראית ברשתות החברתיות. אנשים מחקים אנשים אחרים כי הם רוצים להידמות או להשתייך למה שקורה, להרגיש חזקים דרך זה, להרגיש פופולריים".
יש גורמים נוספים המשפיעים על הרצון לחקות דמות שלילית?
"החשיפה לתכנים אלימים גם כן משפיעה על התנהגות אלימה. נוער או ילדים החשופים להתנהגות אלימה גם מתנהגים באופן דומה. רואים זאת במיוחד אם הם משחקים משחקי וידיאו אלימים, ואז הם גם מתנהגים ככה. הם גם רואים התנהגות אלימה בטלוויזיה ובקולנוע ובעקבות כך מאמצים התנהגות אנטי־סוציאלית. להערכתי, המבוגרים מושפעים פחות לעומת הצעירים, כי הם כבר יותר מעוצבים נפשית".
מה היית ממליץ להורים לעשות בעקבות תופעת הליצנים?
"קודם כל, הייתי ממליץ לבקר את התכנים שהילדים חשופים אליהם במסכים, ובמיוחד לבקר שימוש במשחקי וידיאו אלימים. כמו כן, כדאי לנהל שיחה הסברתית עם הילדים. צריך לבקר את השימוש של הילדים ברשתות החברתיות ולהגביל את גיל השימוש, כי לצערי עוצמת החשיפה ברשתות החברתיות וההשפעה שלה היא יותר גדולה משיחה עם ההורים".
