18 אלף תלמידים הגיעו לישראל מ-50 מדינות: 25 שנים לתוכנית נעל"ה

"עד עכשיו אני זוכרת את התאריך שהילדה הקטנה שלי, רק בת 15, עלתה על מטוס לבדה. אז הבנתי שהיא מתחילה את החיים האמיתיים שלה", מספרת נטליה מחנושקו, שעלתה ממולדובה לפני ארבע שנים בעקבות בתה מריה, שהגיעה לארץ במסגרת תוכנית נעל"ה (נוער עולה לפני הורים).

תוכנית נעל"ה היא תוכנית חינוכית לאומית שמפעיל ומממן משרד החינוך – המינהל לחינוך התיישבותי, פנימייתי ועליית הנוער. מטרת התוכנית לקלוט בני נוער יהודים מחו"ל, המגיעים לכאן בכיתה ט' או י' ללא בני משפחתם, כדי ללמוד בישראל לאורך תקופת התיכון. השנה משתתפים בתוכנית כ־1,900 תלמידים מכ־50 מדינות בעולם, בהן טורקיה, אוגנדה, קניה, ארה"ב, גרמניה, רוסיה, בריטניה, הולנד, ברזיל, צרפת, רומניה, פינלנד, הפיליפינים, אוסטרליה, פנמה, סלובקיה וקפריסין. במקרים רבים מחליטים גם ההורים לעלות בעקבותיהם, כמו מחנושקו, שבתה מדריכה כיום נוער נעל"ה בכפר הנוער שבו למדה – ויצ"ו נהלל.

"זו הייתה החלטה טבעית", מספרת מחנושקו. "אבל קשה לעלות בגיל 40. פחדנו מאוד והחלטנו שאם משהו לא ילך, תמיד נוכל לחזור. בעלי ואני עבדנו שנים במקצועות רציניים. אני הייתי מורה לאנגלית ובעלי היה קצין בצבא, כך שהעלייה לארץ הייתה מלווה בהמון קשיים, אבל זה היה צעד קדימה. המשכנו למרות כל הקושי כי רצינו להיות ביחד. נכון, יש ווטסאפ, אבל זה לא זה. זה לא כמו להיות פה בערב שבת ביחד".

מחנושקו ובעלה הגיעו היישר לקיבוץ עין השופט, שם למדו באולפן משך כשנה וחצי. לאחר מכן גרו בחיפה ואז עברו לנהלל, כדי להיות קרובים יותר לבתם. "היה לי טוב שם במולדובה וטוב לי גם פה. התאהבתי במדינה מהרגע הראשון שנחתנו בשדה התעופה", אומרת מחנושקו. "בקיבוץ האנשים מאוד פתוחים ורצו לעזור, אין דברים כאלה".

בתה מריה, בת 22, ציינה ממש לאחרונה שבע שנים בארץ ושנה לשחרורה מהצבא. היא כבר מדברת עברית שוטפת, כמעט ללא מבטא. "בשנה הראשונה למדתי טוב, כי אמא הייתה מורה ותמיד אמרה שללמוד זה הכי חשוב". את התוכנית הכירה דרך קייטנות הקיץ שבהן השתתפה במסגרת הסוכנות היהודית. "ידעתי קצת על ישראל והסבירו לי על התוכנית. עשיתי את המבחנים וכעבור חודש קיבלתי תשובה שהתקבלתי, ושמחתי למרות שעדיין לא הבנתי מה זה ולאן אני הולכת".

"הגעתי לכאן לבד. זה היה שוק. אני בת יחידה והיה לי קשה מאוד בהתחלה, כי הייתי מאוד מחוברת לאמא ואבא. אמא היא החברה הכי טובה שלי ופתאום אין לי אף אחד. לא הבנתי את השפה והמנטליות, הכל היה חדש. בהתחלה לא הפסקתי לבכות מרוב געגועים, אבל אמרתי לעצמי שאם כבר עשיתי את הצעד הזה, אז אני לא יכולה לאכזב אף אחד, להרים ידיים ולחזור ולהגיד שלא הצלחתי. אמרתי שאמשיך לנסות ואהיה חזקה, למרות שאבא ואמא תמיד אמרו שאני יכולה לחזור הביתה אם יהיה לי קשה".

בנהלל הייתה למריה משפחה מאמצת, משפחת זרביב. "למדתי מהם הרבה ובזכותם הצלחתי להשתלב בחברה. הם עשו המון כדי שארגיש שיש לי כאן משפחה, כמו אמא ואבא, אנשים מדהימים שפתחו את הלב ונתנו לי להרגיש חלק מהמשפחה שלהם".

מריה השתלבה בישראל, אבל בכיתה י"א התחילה להבין שהמשפחה חסרה לה. "הרגשתי שחסרים לי ההורים, שיראו שאני מתקדמת ומצליחה, והיה לי סוג של משבר. טסתי הביתה לביקור ודיברתי איתם על אפשרות שיעלו. אמא מיד אמרה 'כן' ואבא אמר 'לא'. בשבילם זה היה קשה לשנות הכל, ללמוד שפה, להתחיל מאפס. בסופו של דבר הצלחנו לשכנע את אבא והם עלו כשאני הייתי בסוף כיתה י"א. בשבילי זה היה ממש טוב, אבל השנה הראשונה הייתה קשה. אני הייתי בבית הספר, הם לא הכירו כאן כלום והייתי צריכה לעזור להם, להיות שם בשבילם".

היום, לאחר שבע שנים בארץ, אומרת מריה: "אני מאוד שמחה שאני כאן. בזכות התוכנית הייתה לי ההזדמנות לעלות וללמוד. נהייתי אחראית, למדתי לנהל את עצמי ולדעת שאני לא מוותרת בקלות ושהכל אפשרי אם יש רצון להצליח. הכל בידיים שלי".

"בשבילי זה הבית"

ארתור רוזושנסקי, בן 16, הוא תלמיד כיתה י"א בכפר הנוער מוסינזון בהוד השרון ושחקן כדורסל בהפועל כפר סבא. הוא הגיע לתוכנית נעל"ה מברזיל כשהיה בכיתה ט'. "גדלתי בעיר קטנה במדינת סאו פאולו ולא ידעתי כלום על ישראל ומה זה להיות יהודי. בהמשך עברנו לעיר סאו פאולו, התחלתי ללמוד בבית ספר יהודי והיה לי מעניין". על התוכנית שמע מבן דודו, שלמד גם הוא במוסינזון. "לא ידעתי איך זה יהיה וכשהגעתי לפה זה היה משהו חדש, כיף. זה שונה מכל מה שהיה בברזיל".

בדצמבר בשנה שעברה הצטרפו אליו גם אמו פרננדה ושני אחיו הקטנים. "עדיין חסר לי האוכל של ברזיל", הוא מודה. "גם התרבות שונה, אבל כשאני צריך עזרה, עוזרים לי. יש כאן דברים טובים ויש גם דברים לא טובים, אבל זה נכון לכל מדינה ולא משנה אם מדובר בישראל, בגרמניה, באיטליה או בברזיל".

אחיו של ארתור, מתיאוס בן ה־15, לומד גם הוא בכפר מוסינזון. אמו מתגוררת עם אחיו החורג בן ה־3 בגני תקווה. "הם באים אלי באוטובוס ומרגישים כאן חופשיים יותר מאשר בברזיל, שם מאוד מסוכן ויש הרבה גנבים. פה הם יכולים לעשות הרבה דברים שלא יכלו לעשות בברזיל". אמו מוסיפה: "כאן אני לא דואגת כי זה מקום בטוח. אני ישנה בלי דאגות. בשבילי לחיות בישראל זה להיות חופשייה. וגם איכות החיים גבוהה יותר".

רוזושנסקי הייתה בעצמה בארץ במשך חודשיים. היא הגיעה לכאן בגיל 17 ותמיד רצתה לחזור. "כשארזתי את הדברים כדי להגיע לכאן ועלינו על המטוס, זה היה כדי להגיע הביתה, לא כדי לעשות עלייה. בשבילי זה הבית. אני עדיין לא מדברת עברית, אבל למדתי באולפן שישה חודשים ואני מתחילה להבין את השפה ומקווה שבקרוב אדבר יותר".

בברזיל עבדה רוזושנסקי כפיזיותרפיסטית ובימים אלה היא מחדשת את הרישיון כדי שתוכל לעבוד בארץ. נוסף לכך, היא לומדת בקורס הידרותרפיה בבית החולים תל השומר. "כשנולד תומס, הבן הקטן, לפני כשלוש שנים, לא רציתי להישאר בברזיל עם כל הקשיים. יש שם אלימות, בעיות עם המשטרה והממשלה, יותר מדי שחיתות. ידעתי שבישראל יהיו לנו חיים טובים יותר", היא אומרת.

"מרגישים כמו משפחה"

תוכנית נעל"ה מציינת 25 שנים להיווסדה, שבמהלכן הגיעו לישראל כ־18 אלף תלמידים, מתוכם כ־95% בחרו להישאר בארץ בתום לימודיהם. בחמש השנים האחרונות חלה עלייה של כ־50% במספר התלמידים המצטרפים לתוכנית - כ־1,300 בתשע"ג לעומת כ־1,900 תלמידים בתשע"ח, מספר שיא בתולדות התוכנית.

זאת ועוד, משרד החינוך הגדיל את תקציב התוכנית ב־14 מיליון שקל והוא יעמוד השנה על 62 מיליון שקל. ד"ר בני פישר, הממונה על התוכנית במשרד החינוך, מדגיש כי "למרות הקושי הכרוך בעזיבת הבית בגיל צעיר, תוכנית נעל"ה זוכה להצלחה ולביקוש גבוה, ומספר התלמידים המצטרפים לתוכנית עולה משנה לשנה. זו הציונות של שנות האלפיים. נגיע לכל מקום בעולם שבו ישנה קהילה יהודית ונציע להם את האפשרות להתחנך בישראל ולהשתלב כאן".

אירה קונסטינסקי, מפקחת במינהל לחינוך התיישבותי, פנימייתי ועליית הנוער, ניהלה עד לפני שנתיים את כפר הנוער גלים ליד חיפה, שאליו הגיעה בעצמה כתלמידה בשנת 1993 דרך תוכנית נעל"ה. "המשפחה שלי לא הבינה למה אני רוצה לנסוע כל כך רחוק", היא מספרת. "הייתי פעילה בסוכנות וזה היה חלום. היה לי ברור שאשאר ולא אחזור לרוסטוב ברוסיה. אחרי שסיימתי את הלימודים, התגייסתי לצבא ומיד לאחר מכן התחלתי לימודים לתואר ראשון בחינוך מיוחד ותעודת הוראה".

במהלך לימודי התואר פגשה את בן זוגה, ובעודה בהריון החליטו הוריה לעלות ארצה יחד עם אחיה. "תמיד אני אומרת לבני ליאור שהם עלו בעקבותיו ולא בעקבותי". בסיום הלימודים חזרה קונסטינסקי לעבוד בכפר גלים כמדריכה, התקדמה לתפקיד ניהולי ולאחר שבע שנים נבחרה לנהל את המקום והחליפה בתפקיד את המנהל שקיבל אותה כשעלתה לארץ.

כיום היא אם לליאור בן ה־16, שלומד בכפר גלים, ולגלי בת ה־10. "אני לגמרי מאמינה בתוכנית ששינתה את פניה של החברה הישראלית. היא מאוד רלוונטית ותהיה גם בעתיד. מדברים על 18 אלף בוגרים, אבל לא מביאים בחשבון את אלפי המשפחות שעלו בעקבות הילדים".

לבנה לוי, בת 17, עלתה מצרפת לפני שנתיים ולומדת בכפר הנוער ויצ"ו הדסים. "כבר בגיל 10 רציתי לעשות עלייה ואמרתי את זה כל הזמן לאמא", היא משחזרת. "כששמעתי על התוכנית לא פחדתי, כי כאן אני מרגישה מוגנת. אני מרגישה שישראל היא המדינה שלי ולא צרפת. אומנם היה קצת קשה בהתחלה, אבל הצוות במקום תמך ועזר", היא מספרת.

הוריה של לבנה, יחד עם אחיה הקטן, עלו לישראל לפני כשלושה חודשים ומתגוררים בנתניה. "הם ראו שבצרפת לא קל ליהודים ורצו לחיות בארץ. עכשיו, כשהם פה, אני יותר שמחה ומרגישה בבית". "כאן", היא אומרת, "כמעט הכל כשר, אז אפשר לאכול הכל. בצרפת, אם הייתי רעבה, לא הייתי יכולה להיכנס לחנות ולקנות מה שאני רוצה. כאן גם עוזרים לך יותר. פעם ראיתי מישהי שנפלה ברחוב וכולם עזרו לה, בצרפת זה לא היה קורה. אף אחד לא עוזר ולאף אחד לא אכפת, ממשיכים את החיים שלהם כאילו לא קרה כלום. פה מרגישים כמו משפחה".

סנדרין, אמה של לבנה, מסבירה שהיא ובעלה חשבו משך הרבה שנים לעלות, אבל המהלך הואץ כשלבנה הגיעה במסגרת תוכנית נעל"ה. יש להם כאן בני משפחה רבים ובנה הבכור משרת היום בצה"ל. "תמיד ידענו שעתיד הילדים בישראל ולא בצרפת. הם מאושרים פה, כך שלמרות הקשיים, אין לנו ספק אפילו לרגע שזה היה הצעד הנכון".