קינג דיווידסון: מסע האופנועים שגרם גם לחיילים המצריים לשלוף מצלמות

בגיל 28 הגשמתי את חלום הילדות ורכשתי לעצמי אופנוע הארלי דיווידסון. עשר שנים אחרי, אני כבר הארליסט, חלק ממועדון "הארלי דיווידסון ישראל", בדרך למסע בן יומיים בכביש 10, אחד הכבישים הארוכים בישראל. 182 ק"מ לאורך גבול ישראל־מצרים, מרצועת עזה בצפון ועד צומת סיירים. באוגוסט 2011, בעקבות מתקפת טרור בכביש 12, נסגר גם כביש 10 לתנועה. שש שנים אחרי כן, בחול המועד סוכות, הוא נפתח עם אבטחה כבדה של כוחות המשטרה וצה"ל, והחבר'ה של הארלי דיווידסון, שמחפשים כבישים חדשים להרעיד בהם את האגזוזים, קפצו על המציאה.

המסע נפתח בתחנת דלק בכביש 6 לכיוון דרום, לשם הגיעו הארליסטים מכל הארץ. לאחר תדריך קצר, כולם מתניעים ומחממים מנועים. קשה להסביר מה קורה כשעשרות אופנועי הארלי מרעישים יחדיו. אי אפשר להישאר אדיש. כל מי שנמצא בתחנת הדלק מגיע לראות ולצלם. מכוניות מצפצפות בהתלהבות. כולם נדבקים לרגע בחיידק.

אופנועי חברת הארלי דיווידסון, שנוסדה בארה"ב ב־1903, הפכו כבר מזמן לאייקון מוטורי, סמל החופש המוחלט. בישראל כ־2,000 בעלי הראלי, מהם 340 חברי המועדון היוקרתי. רובם המוחלט גברים (יש פחות מעשר רוכבות), בטווח גילים שבין 22 ל־85, עם יתרון מכריע לבני 50 פלוס. אחת הדמויות המוכרות הוא ארנון אהרונסון (64) מפסגת זאב, שהיה יו"ר המועדון משך 12 שנה עד שהעביר לאחרונה את השרביט. הוא רוכב על הארלי מדגם FXR עם זוגתו אורית. גם הוא, כמוני, התאהב באופנוע כילד, "אבל רק לפני 17 שנה קניתי את ההארלי הראשון שלי", הוא מספר. כשאני שואל אותו מה זה הארלי בשבילו, הוא עונה בלי להסס "פעימות הלב".

חיידק מוטורי

אנחנו רוכבים יחד עד עין עבדת, שם עוצרים לארוחת בוקר ותדלוק. בכל עצירה כזאת מוכיחים ההארליסטים שאין עוד מועדון כזה בישראל. כן, יש עוד מותגי אופנועים, אבל אין על הארלי. האחווה, החברות, הנשמה, המורשת. מי שיש לו רמקולים באופנוע משמיע מוזיקה בפול ווליום. החבר'ה מתחילים לרקוד.

מי שאחראי לגיבוש הנדיר הזה היא חברת אלבר מוטו, יבואנית הארלי דיווידסון בישראל המנוהלת על ידי המנכ"ל נסים בנימין. מהרגע הראשון שהמותג הגיע לידיו, הוא יוזם אירועים מוטוריים לחברי המועדון, שזיכו את ישראל כבר שנתיים ברציפות בפרס BAR AND SHIELD, הפרס הגבוה ביותר הניתן על ידי חברת האם בארה"ב.

ממשיכים ברכיבה לעבר כביש 10. חולפים על פני מצפה רמון, הר חריף ומעבר ניצנה, כשהמדבר עוטף אותנו 360 מעלות. ואז מתקרבים לגדר הגבול עם מצרים. החיילים מעברו השני של הגבול מנופפים בידיהם לשלום ומצלמים. כך אנחנו רוכבים עד לנאות סמדר ומשם למקלחת ולינה בחצבה. אחרי רכיבה של 500 ק"מ, הגוף צריך את זה.

בהזדמנות הזאת אני תופס את דייב כשר (68), סבא חביב מיהוד ומוביל המסע שלנו, לשיחה קצרה. "רכבתי על אופנועים עוד כשהייתי נער", הוא מספר. "ואז התחתנתי, גידלתי ילדים והדחקתי את החלום. לפני ארבע שנים אמרתי לאשתי שאני חייב הארלי. התקשרתי לסוכנות ותוך יומיים היה לי הארלי חדש בבית - סטריט גלייד שחור. התיישבתי עליו אחרי ש־44 שנים לא ישבתי על אופנוע, והתחלתי לנסוע".

כשאני שואל אותו למה הארלי, הוא עונה: "בגילי להחזיק בין הרגליים מכונה ששוקלת 450 ק"ג זה מדהים. הרעש, האדרנלין, התשוקה. אני מרגיש חי, צעיר. אני מחכה כל השבוע לסופ"ש כדי ללבוש את הווסטים, הכפפות, האקססוריז ולהיפגש עם החבר'ה מהמועדון". גם את אשתו הוא הדביק בחיידק. "בהתחלה היא הייתה נגד", הוא מספר. "היה קשה להכניס אותה לזה, אבל כשנסענו לאלפים לטיול עם חברים והשכרנו שם הארלי, היא הצטרפה אלי ונהנתה".

את האהבה לאופנוע הוא העלה מהר מאוד לפסים מעשיים. "ראיתי שחסר במועדון מישהו שיארגן טיולים, אז החלטתי לקחת את זה על עצמי. זה דורש המון עבודה, אבל יש הרבה מלאכים שעוזרים. זה לא קיים בשום מועדון מוטורי אחר. בגלל זה חברים שלי, בעלי אופנועים אחרים, מוכרים אותם וקונים הארלי".

סבתא על גלגלים

כשר הוא המבוגר האחראי בחבורה הקשה לאילוף. בקצה השני נמצא יוקי גולגולות (יובל כהן), גרוש בן 52 שמתנהג כמו ילד, הדמות הצבעונית שבחבורה. יש עליו ועל האופנוע לא פחות מ־100 גולגולות. רק על אצבעות הידיים יש לו 10, אחת לכל אצבע. בגיל 14 הוא קנה את האופנוע הראשון שלו, שעליו רכב שנתיים בלי רישיון. "בגיל 45, אחרי שהתגרשתי, התחשק לי אופנוע, נדבקתי בחיידק הטורף", הוא צוחק. "הארלי זה דרך חיים. אתה חולם הארלי, חי הארלי, מסיבות, טיולים. זה משפחה".

לשיחה מצטרפת כנענית ריבלין (65). "אני הרוכבת הכי ותיקה פה", היא קובעת. היא סבתא לשניים מנחלת יהודה, שהייתה פעם חוקרת במשטרה, כולל עשר שנים במחלק הרצח. "כבר כילדה רכבתי על אופנועים עם אבא שלי, שהיה חבר בכנופיית 'הנץ השחור' הידועה לשמצה, שהיתלה בשנות ה־60 בשוטרים בתעלולי אופנוע על גשר הירקון. הוא הכניס בי את החיידק. רוב חיי רכבתי עם גברים, אפילו עבריינים. תמיד הייתי חריגה". כבר 20 שנה היא הארליסטית. "עוד לא נבראו המילים שיתארו את ההרגשה המכושפת כשאתה רוכב על הארלי", היא אומרת. "זו דרך חיים. משהו שמתחייבים אליו. לא כל אחת רוצה ומסוגלת".

למוחרת אנחנו מתעוררים לארוחת בוקר, מניעים ויוצאים לדרך. רוכבים לכיוון ים המלח. לאחר רכיבה של כמעט שעה במדבר, מתגלים בתי המלון לאורך החוף. די דומה ללאס וגאס. אז לנו אולי אין את הכבישים הארוכים של ארה"ב, אבל יש לנו אופנוע שהוא אמריקאי בכל רמ"ח אבריו ושמתאים לנו, הישראלים, בחספוס שלו. אופנוע ישר לפנים. בלי מסכות ובלי עידון. ממש כמונו.