"חור שלא יתמלא": היוזמה המיוחדת של הבת שאביה נרצח ע"י שכנו

אם אבא שלי היה יכול לראות את הפנינג אימוץ החתולים שאני מארגנת לזכרו, הוא היה מתפוצץ מגאווה והיה רוצה לבוא לעזור וללטף בעצמו את החתולים. הוא היה חושב שזו יוזמה מדהימה, ולכן אני כל כך מתרגשת מזה", אומרת דנה יודלביץ', שאביה דורון נרצח לפני שלוש שנים על ידי שכנו.

דורון ז"ל היה חובב חתולים מושבע. הוא גידל חתולים בביתו והאכיל חתולי רחוב בכמה מוקדים בעירו הרצליה. לא היה יום שבו הוא לא ליטף את החתולים שהאכיל ודאג לשלומם. ב־16 באוקטובר 2014, בהיותו בן 61, הוא נרצח בדקירות סכין על ידי שכנו, יצחק כהן, שהיה אז בן 78, בטענה כי שרט את מכוניתו. בפברואר 2017 גזר בית המשפט המחוזי בתל אביב מאסר עולם על כהן, ובנוסף נגזרו עליו פיצויים בסך 258 אלף שקלים שיועברו לבתו של הנרצח.

על פי כתב האישום, בבוקרו של יום הרצח, מעט לפני השעה 7:00, הטמין כהן סכין מטבח במכנסיו, ירד אל קומת הלובי בבניין שבו התגורר והמתין בפתח המעלית. עם פתיחת דלתות המעלית הוא זיהה את יודלביץ', שלף את הסכין, דקר אותו כמה פעמים ושב לדירתו, כשהוא מותיר את המנוח שכוב על הארץ, מתבוסס בדמו. "כבר הרבה זמן אני רוצה לעשות אירוע שהוא מעבר לאזכרה, כדי לא רק לציין את המוות של אבא, אלא גם לחגוג את החיים שלו, את מה שהוא אהב לעשות, את התשוקות שלו", מספרת יודלביץ'. "עכשיו עלה לי הרעיון לעשות משהו למען חתולים, שהיו כל כך חשובים לו. אבא הקדיש לחתולים המון זמן ומשאבים. פניתי לעמותת S.O.S חיות, הם מיד הסכימו והחליטו לעזור לי עם ההפקה של האירוע הזה".

הפנינג האימוץ, שילווה בכיבוד טבעוני, יתקיים בשבת הקרובה, 28 באוקטובר, בשעות 10:00־14:00 בשדרות מנחם בגין, צמוד לשדה התעופה של הרצליה. "הייתי שמחה להפוך את האירוע הזה למשהו קבוע, וההכנות לקראתו מאוד מרגשות אותי", אומרת יודלביץ'.

גם אבא, גם אמא

בחייה של יודלביץ' (27), מתכנתת בסטארט־אפ, יש שתי תחנות מאוד משמעותיות: האחת, כשבגיל 8 התייתמה מאמה אביבה, שנפטרה מסרטן השד; והשנייה כשאביה נרצח בדיוק ביום הולדתה ה־24. זה שנתיים היא מתגוררת בדירה בבניין שנמצא ממש מול הבניין שבו גדלה ושבו נרצח אביה. "קודם כל, זו הייתה הדירה הכי נורמלית שמצאתי, וכן, היה ערך בזה שאני נשארת קרובה ולא בורחת", היא מסבירה את בחירת מקום המגורים. "אני כל הזמן עוברת שם, אני לא מדחיקה. כשאמי מתה, הייתה ילדה קטנה ולא ידעתי איך להתמודד עם זה. הדחקתי, לא דיברתי שנים, ואילו במקרה של אבא דווקא כן התעקשתי לדבר על זה. העובדה שזה מול העיניים שלי גורמת לי להתמודד עם זה. בשלב ההתחלתי היה בזה אפילו משהו טיפולי".

עד כמה אביך היה בעצם כל עולמך?
"אמא הייתה חולה תקופה, ולאט־לאט ראיתי את ההידרדרות שלה מעיניים של ילדה בת 8. פתאום אמא חובשת פאה, פתאום אמא צריכה בלון חמצן לשבת איתו. היא גם נתנה לי למשש את הגוש ואמרה: 'זה הסרטן'. אני זוכרת שישבתי יום אחד אצל סבתא שלי, ואבא נכנס בסערה ואמר: 'אמא מתה'. נסענו בגשם חזרה הביתה, התחבקנו ובכינו יחד. אני בת יחידה, והוא היה בשבילי אבא ואמא. היינו רק שנינו והחתולים שלנו. הוא לקח על עצמו גם את התפקיד של אמא. לא תמיד היה לו קל, אבל הוא פשוט היה אבא מדהים: גם נתן לי חופש, גם הציב גבולות, גם כיוון אותי וגם נתן לי את היכולת להחליט לבד מה נכון. הוא היה אבא מאוד מפנק. כשהיה מתחשק לי משהו מיוחד לאכול, הוא היה מיד רץ ומביא לי. כשעברתי לטבעונות, הוא לקח אותי לתזונאית ובישל לי. הוא היה מאוד דאגן, תמיד רצה לדעת לאן אני הולכת ומה קורה איתי, ומצד שני ניסה לא להיות אובר־פרוטקטיב. היינו מאוד קרובים. כשבשלב מסוים עברתי לתל אביב, היינו נפגשים כמה פעמים בשבוע. היה לנו גם דייט קבוע בסופי שבוע. היינו הולכים לסרט ואחר כך אוכלים במסעדה. הוא היה מספר לי על העבודה שלו, מה קורה בחייו, וגם אני הייתי מספרת לו מה קורה בחיי הרומנטיים. יכולתי לדבר איתו על הכל. היה מאוד חשוב לנו הזמן המיוחד הזה ביחד. שנינו היינו מודעים לכך שהחיים יכולים להיגמר בשנייה, והיה חשוב לנו לנצור את הרגעים שלנו ביחד".

דורון עבד כאחראי בטיחות בחברת "כים־ניר" בשדה התעופה בהרצליה. כאמור, הוא נרצח ביום הולדתה ה־24 של בתו האהובה. "קמתי בבוקר, היה גשום, ואמרתי לעצמי: 'אתקשר לאבא, הוא בטח ישמח לבלות איתי את היום'", היא משחזרת. "התקשרתי, הוא לא ענה. זה היה מאוד לא אופייני לו, כי הוא היה מאוד זמין אלי. התקשרתי לידידה שלו ושאלתי אם היא יודעת איפה אבא. היא אמרה שהוא התכוון לקום מוקדם ולנסוע אלי לתל אביב ולהביא לי בלונים ליום ההולדת. בשלב הזה התחלתי להבין שמשהו לא בסדר. ואז אחרי כמה דקות התקשר אלי ידיד של אבא, אמר שהיה איזה עניין בבניין עם אבא שלי והשכן, ושהמשטרה רוצה לדבר איתי. הוא לא רצה לפרט לי בטלפון. החלטתי לקחת מונית ולהגיע לבניין. בדרך חשבתי מה יכול היה לקרות. ידעתי שהיה שכן אחד שהיה מציק לאבא שלי, חשבתי שאולי הוא תקף אותו, שאולי לוקחים אותם למשטרה".

מה גילית כשהגעת לבניין?
"ראיתי התקהלות גדולה של אנשים, הרבה ניידות. ניגש אלי חוקר, שאל אם אני הבת של דורון, ואמר: 'אבא שלך נפטר'. שאלתי אם הוא מת בנסיבות טבעיות, וענו לי שלא. באותו רגע נכנסתי למצב של שוק, וישר עברתי למצב פונקציונלי של מה קרה ומה צריך לעשות הלאה".

חור שאינו מתמלא

ארבעה חודשים אחרי שהחל לרצות את עונשו, רוצחו של יודלביץ' מת בכלא. "זו הרגשה מאוד דואלית", מספרת דנה. "מצד אחד, הייתי מעדיפה שימשיך לחיות כדי לרצות את העונש שלו. מצד שני, כמובן יש בזה איזושהי הקלה, כי זה כן איכשהו סוגר תקופה. הבן אדם שרצח את אבא שלי איננו, וגם נשמה של בן אדם כזה אולי כבר לא צריכה להיות בעולם. את הפיצויים שנגזרו עליו בהליך הפלילי הוא לא שילם לי, וכרגע מתנהלת תביעה אזרחית".

חייה של יודלביץ' השתנו לבלי הכר מאז הרצח. "נשארתי יתומה", היא מתארת, "זה היה הלם מוחלט, הרגשתי תלושה לחלוטין. זה להישאר בעולם בגיל 24 בלי שום רשת ביטחון. זו תחושה שאת הולכת על חבל דק: אם תיפלי לא יהיה מי שיתפוס אותך, וזה ניגוד גמור לתחושה שאבא שלי העניק לי בחייו. תמיד יכולתי לסמוך עליו. למזלי, יש לי המון חברים שעוטפים אותי, בן זוג שמאוד תומך ואוהב וגם המשפחה המורחבת שלי התגייסה לעזור בכל מיני חובות ודברים שנפלו עלי משמיים. קיבלתי גם עזרה מתוכנית סנ"ה מטעם הסיוע המשפטי. התוכנית מסייעת בחינם למשפחות של נפגעי עבירות המתה, וזה מאוד

עזר לי בתהליך הראשוני של ההלם הזה. עד היום אני נמצאת בטיפול פסיכולוגי מתמשך דרכם".

יודלביץ' הקפידה להגיע לכל הדיונים שהתקיימו במהלך משפטו של הרוצח. "כל מה שנשאר לי זה ללכת לדיונים, לוודא שהרוצח מקבל את העונש הראוי לו, וזה מחזיק אותי", היא מספרת. "הגעתי לכל הדיונים עם חברות ועם בן הזוג שלי, הדפסתי חולצה שעליה כתוב שאבא שלי היה עולם ומלואו. היה לי מאוד חשוב לראות מה קורה בדיונים ולהראות שלמישהו אכפת. לא רציתי שזה יהיה איזה תיק שיטאטאו אותו או שייקחו בקלות ראש. היה לי חשוב שהשופטים יראו אותי וישמעו מה יש לי להגיד, והם גם התייחסו לזה בהכרעת הדין".

את שיקומה היא מתארת כתהליך מאוד ארוך. "כמה שבועות אחרי הרצח חזרתי לעבוד", מספרת יודלביץ'. "הייתה לי שנה מאוד קשה, אבל העבודה סיפקה סוג של מסגרת, וההיאחזות הזו בשגרה זה משהו שמחזיק אותך בעולם שמתפרק. זה נותן לך איזשהו קו מנחה להרכיב את החיים שלך בחזרה. החיים שלי אומנם ממשיכים, אבל אבא מאוד חסר לי ביומיום. זה חור שאני חושבת שבחיים לא יתמלא. יש לי כל כך הרבה סיטואציות יומיומיות שבהן אני חושבת מה היה אם אבא שלי היה בחיים. או שהייתי מתייעצת איתו, או שהוא היה עוזר לי לפתור סיטואציה מסוימת. אני נזכרת בחסרונו בכל יום ומרגישה את זה. אני גם השתניתי. אני כבר לא אותה דנה כמו לפני הרצח. אני פחות תמימה, פחות שמחה, אבל גם מהדברים הכי גרועים לומדים ומתפתחים".

עם מה הכי קשה לך להתמודד?
"עם המון דברים. אתן לך דוגמה מחיי היומיום: פעם כשהייתי חולה, פשוט הייתי באה לאבא והוא היה מכין לי מרק ענק עם הרבה ירקות שהוא היה הולך לקנות. היום אין לי מי שיכין לי מרק ויטפל בי ברמה של אבא, וזה עצוב לי. או שאני רואה אנשים שמחים ברחוב, ואני חושבת לעצמי: 'וואו, הלוואי שאני הייתי יכולה ככה לשמוח ולשכוח מה שקרה לי'".

את מסוגלת לשמוח היום?
"אני מסוגלת לשמוח, אבל זו לא אותה שמחה תמימה כמו פעם".

את חוגגת את ימי ההולדת שלך?
"זה קשה. זו התערבבות של שמחה ועצב, ואני מנסה לעשות את ההפרדה: מצד אחד, לערוך אזכרה, ומצד שני יום אחרי זה ללכת למסעדה ולקבל מתנות. ביום ההולדת הראשון אחרי מותו של אבא היה לי מאוד קשה. פשוט הקאתי כל היום, הרגשתי ממש רע. בשני ימי ההולדת האחרים היה יותר בסדר".

כמו אביה, כך גם היא מאוד אוהבת חתולים. "איך אפשר שלא?", היא מחייכת. "יש לי עכשיו שני חתולים, אחת שהייתה של אבא שלי. מדי פעם אני גם מאכילה את החתולים של הבניין שבו אבא שלי היה גר. האהבה הרבה לחתולים זה משהו שהיה משותף לי ולאבא שלי, ולכן גם כל כך חשוב לי האירוע שאני מארגנת לזכרו. עמותת S.O.S חיות פועלת רבות למען אלפי חתולי הרחוב בישראל, וזה בדיוק מה שאבא שלי היה עושה. אם אבא שלי היה יודע שבזכותו אנשים יבואו ויאמצו חתולים שאין להם בית ויתרמו למען חתולי רחוב, הוא היה מאוד שמח".