לא עוד מלחמה: הסיפור מאחורי ביקורו ההיסטורי של סאדאת נחשף

הרקע

ב"אולם העצמאות" ב"מצודת זאב", ברחוב קינג ג'ורג' בתל אביב, אי אפשר היה לעצור את השמחה בליל 17 במאי 1977, כשהתברר שהליכוד ניצח בבחירות. מנחם בגין חולל מהפך היסטורי ועמד להיות ראש הממשלה. עוד באותו ערב, בנאום שנשא מול מאות אוהדיו–מעריציו, אחרי שאמר לרעייתו עליזה: “זכרתי לך חסד נעורייך, אהבת כלולותייך, לכתך אחרי במדבר בארץ זרועת מוקשים", פנה בגין למנהיגי ערב והציע להם להיוועד עמו על מנת להשכין שלום באזור.

זה לא נאמר מן השפה ולחוץ, או מה שקרוי היום ספין. בגין אחז שנים ארוכות בשני עקרונות: שלמות המולדת ושלום עם השכנים. עוד בתקופת המחתרת, כמפקד אצ"ל, הוא פנה באיגרת לערבים וכתב: “בואו נוציא את הבריטים מהארץ ואחר כך נמצא דרך לחיות יחד".

בין 1948 ל–1977, כמנהיג האופוזיציה, בגין הביע בעקביות עמדות נִציות. הוא התנגד לנסיגה מרצועת עזה אחרי מבצע סיני, והתנגד לנסיגה כלשהי משטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים.

ב–19 ביוני 1967, תשעה ימים אחרי תום המלחמה, התכנסה ממשלת הליכוד הלאומי, שבה היה גם בגין חבר, לישיבה סודית, והחליטה כי בעת שלום עם מצרים וסוריה נחזור לגבול הבינלאומי. בהקשר זה אפשר להבין מדוע הוא יסכים, עשור שנים מאוחר יותר, לנסיגה מלאה מסיני תמורת שלום עם מצרים. לפני כן, ב–1970, הוא פרש מממשלת גולדה מאיר בשל הנכונות לדון ב"תוכנית יארינג" ולפעול על פי החלטת האו"ם 242, שמשמעותה פשרה טריטוריאלית (אם לא נסיגה מלאה לקו הירוק). 

אך כפי שיאמר שנים אחר כך אריאל שרון, כאשר יתיישב על כס ראש הממשלה, “דברים שרואים מכאן לא רואים משם". כראש ממשלה הביט בגין בצורה שונה על נושאים מדיניים וביטחוניים, שנראו אחרת לגמרי מנקודת המבט של מפקד מחתרת או ראש האופוזיציה. לשכת ראש הממשלה מופרדת בזכוכית עבה, והעולם נראה אחרת מעבר לזכוכית. בגין הרחיק ראות כאשר נכנס ללשכה. הוא הכיר היטב את ההיסטוריה - אך צפה פני עתיד. הוא גם ידע ששלום עם מצרים פירושו שהגדולה במדינות ערב יוצאת ממעגל המלחמה, והקואליציה המלחמתית נגד ישראל תיחלש מאוד בלעדיה.

בגין אומנם ביקש להצטרף כביכול למושב נאות סיני, “נח"ל סיני" לשעבר, אבל מדבר סיני לא היה בעיניו חלק מארץ ישראל. “אין בסמל אצ"ל לא את רמת הגולן ולא את סיני", הוא אמר לא פעם. יתר על כן, בעוד שהתיישבות הייתה מטרה מוצהרת וערך בפני עצמו עבור תנועת העבודה, מבחינת תנועת החרות התיישבות הייתה רק אמצעי להשגת מטרה מדינית. משכך, אפשר לפרק התנחלויות, שהן אמצעי ולא מטרה.

כמו כל ראש ממשלה לפניו יצא בגין ב–1977 ל"טיסת חניכה" בארצות הברית. הוא נפגש עם הנשיא, ג'ימי קרטר. היועץ לביטחון לאומי של קרטר, זביגנייב בז'ז'ינסקי, הבין מיד שאפשר לקדם את תהליך השלום עם ראש הממשלה החדש. ויתורים בסיני וברמת הגולן אינם בבחינת ייהרג ובל יעבור עבורו.

בסוף אוגוסט 1977 נסע בגין לביקור ברומניה, המדינה הקומוניסטית היחידה שקיימה יחסים דיפלומטיים עם ישראל. לרומניה היו קשרים טובים עם העולם הערבי, ובפגישה בארבע עיניים אמר הנשיא הרומני, ניקולאֵה צ'אושסקו, כי ייתכן שנשיא מצרים, אנואר סאדאת, יסכים לפגישה בין נציגי ישראל ומצרים.
כך היה. שר החוץ, משה דיין, טס למרוקו מחופשֹ, ונפגש עם המלך חסן השני. הוא ביקש את סיועו של המלך לפגישה בדרג בכיר בין ישראל למצרים, ולאחר חמישה ימים התקבלה תשובה חיובית. דיין נפגש עם סגן ראש ממשלת מצרים, ד"ר חסן תוהמי, שהבהיר כי סאדאת מעוניין בשלום שלא תהיה בו כניעה. כלומר, בתנאי שישראל תחזיר לידי מצרים את כל השטח שכבשה במלחמת ששת הימים. אם תהיה הסכמה עקרונית מצד ישראל, סאדאת יהיה מוכן לפגוש את בגין.

ב–10 בנובמבר 1977 פרסמה לשכת ראש הממשלה הודעה מדהימה: אם נשיא מצרים, אנואר סאדאת, יחליט לבוא לירושלים - הוא יתקבל בכל הכבוד הראוי. כעבור חמישה ימים נשלחה הזמנה רשמית, לבבית, באמצעות שגריר ארצות הברית בקהיר. סאדאת הוזמן לבוא לירושלים ולבקר בישראל. ב–17 בנובמבר התקבלה תשובה חיובית. כעבור יומיים נחת הנשיא המצרי בישראל. מיליונים שפשפו את עיניהם וצבטו את עצמם, לוודא שאינם חולמים. בין מקבלי הפנים היו גם ראשי הממשלה לשעבר יצחק רבין וגולדה מאיר. 3,000 אנשי תקשורת הגיעו מכל העולם לסקר את האירוע.

על ההפתעה והמבוכה בצמרת השלטון בישראל יעיד אירוע שהתרחש יומיים לפני נחיתתו של סאדאת. יגָאל ידין, שמילא את מקומו של עזר ויצמן כשר הביטחון, לאחר שוויצמן נפצע בתאונת דרכים, ביקש להיפגש בדחיפות עם בגין. הוא סיפר לו בהתרגשות כי לא רק הרמטכ"ל גור, אלא גם ראש אמ"ן, שלמה גזית, חושש שבואו של סאדאת אינו אלא הונאה, ובצבא מצרים הוכרזה כוננות גבוהה.

ידין ביקש אישור לגייס מיד אנשי מילואים. בגין הקשיב לו, הניח יד על כתפו, וסירב לאשר את בקשתו. הוא ידע מה שידין לא ידע: לביקורו של סאדאת קדמו מגעים אינטנסיביים בין דיין לתוהמי. השיחות החשאיות תואמו על ידי ראש המוסד, יצחק חופי, אובטחו במרוקו על ידי אנשיו, והוסתרו אפילו מראש אמ"ן, מהרמטכ"ל ומשר הביטחון.

עשרות אלפי שוטרים ואנשי צבא אבטחו את הביקור. סאדאת זכה לקבלת פנים רשמית, חגיגית, אף ששתי המדינות היו עדיין במצב מלחמה. הוא ביקר ב"יד ושם", השתתף בישיבות של סיעות הכנסת, התפלל במסגד אל–אקצא ונפגש עם בגין מספר פעמים. הציבור בישראל הריע לו. בגין החל להיתפס כמי שמסוגל - אולי בהפוך על הפוך - לממש את חלום השלום הנכסף.

זה לא הלך לו בקלות. ויכוחים מרים התעוררו בתוך חרות, ובגין נקלע לעימותים עם חברים שצעדו עמו שנות דור. שמואל כץ, יועצו לענייני הסברה, התפטר בטריקת דלת. “המלך הוא עירום", קונן המכובד בזקני התנועה, ד"ר יוחנן בדר, מס' 2 הבלתי–מעורער של בגין. הוא תקף את רעיון הנסיגה מסיני, כי, לדבריו, ישראל ניצחה במלחמה ומקבלת תנאים של מנוצחת.

בגין הגיב ב"הצגת יחיד". אחרי חמש מלחמות, הוא רוצה לעשות הכל על מנת להביא שלום. יריבינו, אמר, טענו תמיד שחרות היא מפלגת מלחמה ושהוא עצמו חובב מלחמות. עכשיו יראו כולם שההפך הוא הנכון.

רוב הישראלים ורוב מדינות העולם הריעו, אבל הייתה זו רק תחילת הדרך. ירח הדבש הסתיים מהר, והמשא ומתן היה רצוף משברים - הן בשל התעקשותם של המצרים שישראל תיסוג נסיגה מלאה מכל סיני, ותכיר בזכותם של הפלסטינים להגדרה עצמית, והן בשל הקושי של בגין. הוא הבין איזה מחיר ייאלץ לשלם בסופו של דבר, וביקש ללכת בין הטיפות: להשקיט את מצפונו ולהרגיע את המחנה שלו - וגם לסגת.

המשא ומתן נוהל על ידי בגין ודיין. בגין הקפיד לכאורה על כללי הדמוקרטיה, דיווח לממשלה על החלטותיו והסביר לשרים את עמדותיו - אך לא שיתף אותם בפרטי המגעים. למזלו, השרים הבכירים בממשלתו - דיין, ויצמן, ידין, ארליך ואפילו אריק שרון - הביעו תמיכה מלאה במהלך. לפני צאתו לוועידת השלום שכינס הנשיא קרטר בקמפ דיוויד זימן בגין את הממשלה. השרים הסמיכו את משתתפי הוועידה לקבל את ההחלטות הנדרשות, ונקבעו קווים אדומים: לא תהיה פשרה בעניין ירושלים, לא תהיה ריבונות זרה בארץ ישראל, בלי שלום מלא לא תהיה נסיגה.

במידה רבה ניתן לציין את מועד תחילתו של תהליך השלום ב–1 בספטמבר 1975. באותו יום אישרה הממשלה בראשות יצחק רבין “הסכם ביניים" בין ישראל לבין מצרים, בעקבות מסע דילוגים של שר החוץ האמריקאי, הנרי קיסינג'ר, שנשא פרי. לאחר מכן אושר ההסכם בכנסת, ברוב של 70 תומכים נגד 43 מתנגדים. בראש המתנגדים עמד כמובן מנחם בגין.

טקס החתימה התקיים בז'נווה. בסעיפים המרכזיים הסכימו ישראל ומצרים ש"הסכסוך ביניהן ובמזרח התיכון לא ייפתר בכוח צבאי אלא בדרכי שלום". שתי המדינות - כך נכתב - נחושות בהחלטתן להגיע לכלל הסדר שלום סופי וצודק באמצעות משא ומתן, ו"הסכם זה הוא צעד משמעותי לקראת אותה מטרה". ישראל התחייבה להעביר לידי מצרים את שדה הנפט באבו רודס, ובוצעו מספר נסיגות נוספות. הכוחות באזור החיץ דוללו. מצרים התחייבה למעבר חופשי של “מטענים לא צבאיים" בתעלת סואץ, אל ישראל וממנה.

החתימה המצרית על הסכם נפרד יצרה קרע עמוק בין קהיר לדמשק, והקרע הזה חיזק את ישראל. מצרים התחייבה במכתב לארצות הברית כי לא תתערב במלחמה בין ישראל לסוריה אם סוריה תהיה היוזמת. למעשה, מצרים נפרדה כבר אז מיתר מדינות ערב, נתנה גט כריתות לברית המועצות - ועברה למחנה האמריקאי.

הישג חשוב נוסף במסגרת הסכם הביניים היה הסכמים (חלקם סודיים) עם ארצות הברית - על סיוע צבאי, מדיני וכלכלי חסר תקדים. הנכונות האמריקאית להגדיל את הסיוע באופן משמעותי הייתה ללא ספק אחת הסיבות העיקריות להסכמה של רבין וממשלתו לחתום על הסכם הביניים. ההסכם יצר רגיעה, ועל המסד הזה יכול היה סאדאת לבוא לירושלים כעבור שנתיים ולחתום בהמשך על הסכם שלום.

ועידת קמפ דיוויד נפתחה ב–5 בספטמבר 1978. בתום 12 ימים של שיחות ישירות חתמו בגין, סאדאת וקרטר על “מסגרת לחוזה שלום בין ישראל למצרים". “לאחר ארבע מלחמות במשך 30 שנה, וחרף מאמצי אנוש נמרצים, המזרח התיכון, שהוא ערש התרבות ומקום לידתן של שלוש דתות גדולות, עדיין אינו נהנה מברכות השלום", נכתב שם. “עמי המזרח התיכון עורגים לשלום... כדי שאזור זה יוכל להיות דוגמה לדו–קיום ולשיתוף פעולה בין אומות".
זה היה הסכם עקרונות לחוזה שלום, שאמור להיחתם בתוך שלושה חודשים, ומסגרת להסכם אוטונומיה לפלסטינים, שאמור להיחתם בתוך חמש שנים. בתקופה זו, כך נקבע, יתנהל משא ומתן על הסכמי קבע, שיעניקו לפלסטינים אוטונומיה מלאה ויביאו בחשבון את הזכויות הלאומיות והדרישות הצודקות שלהם.

עם שובו התקבל בגין בהפגנות תמיכה - והתנגדות. אנשי “שלום עכשיו" הפגינו בעדו. אנשי ימין פתחו מטריות שחורות בסגנון נוויל צ'מברליין, במחאה על כניעתו. סקרי דעת קהל העלו כי יותר מ־80% מהישראלים תומכים בהסכם, נתון ששום פוליטיקאי לא יכול להתעלם ממנו. עם זאת, רבים תהו: מה קרה לבגין? הוא לא אמר בקול כי הוויתור על סיני הוא תמרון פוליטי מול הלחץ הבינלאומי לצאת מהשטחים שנכבשו ב–1967. אם ניסוג מסיני, הוא האמין, ייחלש הלחץ לנסיגה מיהודה, שומרון ועזה. כלומר, הנסיגה מסיני לא תהווה תקדים, אלא סוף פסוק (כך יחשוב אריאל שרון ב–2005, עם ההתנתקות מרצועת עזה. המטרה הנסתרת - הנשגבת - של שניהם הייתה להוסיף ולהחזיק ברוב שטחי יהודה ושומרון).

מרכז חרות התכנס לדיון בהסכם שעליו חתם מנהיג התנועה. בגין הפך את ההצבעה על הודעתו להצבעת אמון אישית בו, ואיים בהתפטרות. הוא זכה לרוב גדול.

הדיון בכנסת היה סוער וארך 28 שעות. ההצבעה נערכה ב–27 בספטמבר 1978. 95 ח"כים תמכו בהסכם, כולל נִצים מופלגים כאריאל שרון. רק 18 התנגדו, ובהם אהוד אולמרט, משה ארנס ועוד חמישה חברי כנסת של הליכוד. שבעה נמנעו, ביניהם יושב ראש הכנסת וראש הממשלה הבא, יצחק שמיר, וגם יגאל אלון. הוויתור הטריטוריאלי גרם לשבר בליכוד. גאולה כהן ומשה שמיר פרשו מהסיעה והקימו את בנא"י (ברית נאמני ארץ ישראל), שתהפוך למפלגת התחיה. במילים אחרות, ההישג ההיסטורי של מנהיג הימין המיתולוגי הושג בזכות תמיכתם של יריביו המושבעים מהשמאל ולא בעזרת חבריו. בגין חש נבגד, משום שברגע הגדול בחייו ניסו חבריו קצרי הרואי להצר את צעדיו. הוא האמין שבנסיגה מסיני הוא מציל את שטחי ארץ ישראל ההיסטורית.

מועד החתימה על ההסכם נקבע ל–26 במרץ 1979, בבית הלבן. אחרי שנים עקובות מדם חתמה ישראל על הסכם שלום עם החזקה באויבותיה. מנחם בגין הטביע את חותמו על ההיסטוריה. בנאומו בטקס החתימה הוא אמר שזה היום השלישי הגדול בחייו. הראשון היה יום הכרזת העצמאות. השני היה יום השחרור של מזרח ירושלים במלחמת ששת הימים. עוד קודם לכן, ב–10 בדצמבר 1978, הוענק לו בשטוקהולם פרס נובל לשלום. שני הזוכים לצדו היו שותפו, אנואר סאדאת, והשושבין ג'ימי קרטר.

התוצאות

הסכם השלום שרטט את גבול הקבע בין ישראל למצרים (למעט מובלעת טאבה, שהוויכוח עליה נמשך עוד 11 שנים), הורה על פירוז אזור הגבול, הגביל את כוחות הצבא המצרי בסיני וכונן יחסים דיפלומטיים וכלכליים. ההסכם נשמר עד היום, למעט הפרות מינוריות, גם אם לא הפך לסיפור אהבה לוהט. בפועל, בגין היה ראש הממשלה הראשון שהכיר בזכויות העם הפלסטיני. ממשלת הימין בראשותו הייתה הממשלה הראשונה שהטילה ספק בזכותה של ישראל לשלוט ביהודה, שומרון ועזה. ואולם הנספח העוסק בשלטון עצמי לפלסטינים ברצועת עזה וביהודה ושומרון - לא יושם.

ישראל שילמה מחיר משמעותי תמורת ההכרה המצרית בקיומה וכריתת השלום: נסיגה מכל חצי האי סיני ופתחת רפיח, ופינוי כל היישובים שהוקמו שם - מאופירה שליד שארם א–שייח', דרך שורה ארוכה של יישובים חקלאיים בפתחת רפיח (ויישובים ספורים על חוף ים סוף ואפילו ליד ימת ברדאוויל), ועד העיר ימית. אבל התמורה לא תסולא בפז: מצרים יצאה ממעגל הלחימה נגד ישראל.

“אתם רוצים לחיות יחד איתנו באזור זה של העולם, ואני אומר לכם: אנו מקבלים אתכם בברכה בינינו, בביטחון ובבטחה", אמר סאדאת, והשלום עם מצרים אכן נשמר עד היום - למרות כל המורדות, אף שהמשטרים בשתי המדינות התחלפו כמה פעמים - ולמרות ה"מבצעים" והמלחמות שהתחוללו מאז בין ישראל לפלסטינים ובין ישראל ללבנון, והעמידו את השלום במבחנים קשים.

הציפיות שהסכם השלום עם מצרים יבשר עידן חדש במזרח התיכון, ושתהיה זו פריצת דרך שתחולל מהפך ביחסי ישראל והעולם הערבי - התבדו. זה לא קרה. השלום עם מצרים הוא “שלום קר", פורמלי - אבל הוא סמלי. שגריר ישראל יושב בקהיר (אם כי בבידוד די מוחלט), ושגריר מצרים יושב ברחוב בזל בתל אביב. מאות אלפי ישראלים טיילו ונפשו במצרים. מאידך, התקשורת המצרית עוינת לישראל, ואופוזיציה רחבה עדיין מתנגדת לשלום ומסרבת להכיר בקיומה של ישראל.

הציון

מצוין. למעט ההחלטות להקים את המדינה ולהקים (על פי מקורות זרים) את הכור בדימונה, זו החלטת הממשלה המוצלחת ביותר ב–69 שנות עצמאות. 

מתוך הספר "ממשלות ישראל לדורותיהן - החלטות חכמות והחלטות מטופשות" מאת דן קורן ויחיאל (חיליק) גוטמן, שראה אור לאחרונה בהוצאת ידיעות ספרים