"שחררנו את ארץ הקודש מידי המוסלמים": מסע עם אוסטרלים בבאר שבע

בשלהי 1915 היה הצבא נעול בפני בניה הקדומים של אוסטרליה. "אבוריג'ינים, בני תערובת, בעלי דם אסייתי - לא יגויסו", הדהדו הפקודות ששוגרו לקציני הגיוס. וכדי להסיר ספק הודגש: "ההוראה הזאת תקפה לגבי כל האנשים הצבעוניים". מי שצבע עורם הכשילם בלשכות ליד הבית, ניסו בלשכות מרוחקות מאות קילומטרים. אבל אבוריג'ינים "לבנים דיים" החליקו פה ושם בין אצבעות גזעניות. 

מה הריץ את טוראי מקדונלד אל האש? אין ספק שנאמנות הייתה שם. אבל גם תקווה שבשובו יזכה להטבות, לאיזו הכרה מצד אוסטרליה הלבנה. השירות בצבא חשף אותו לראשונה לחוויית השוויון המשכרת. הוא השתכר 6 שילינג ליום כמו כולם ואף צבר כמה חברים לבנים. ההכרה בכך שכדורי האויב אינם מפלים בין הגזעים, שהאיש שלידך - אפילו הוא שחום - יכול להציל את חייך כפתה קרבה על החיילים.  

כחודש שט מקדונלד עם סוסו בים. בצרפת עצר לאימונים, שבר את רגלו, עבר החלמה לא קלה והמשיך עוד שבועיים לפלשתינה. "בינתיים התגייסו בעקבותיו שבעה בני דודים שלו", מספרת לי ג'ודית אהמט, שמקדונלד היה אח של סבא–רבא שלה. "וכולם חזרו בשלום הביתה". 

"מצא אותה נשואה לאחר והתחתן עם אחותה".

"להפך, אדמות שלנו ניתנו לחיילים המשוחררים הלבנים. האפליה חזרה לקדמותה". 

"אבל בקרב על באר שבע הטורקים חסו על חייו כי חשבו אותו לבדואי". 

במלאת מאה שנה לשחרור הארץ בידי אנזא"ק (כוחות אוסטרליה וניו זילנד), ארגנה קק"ל סדרת אירועים על פני עשרה ימים. משלחת צאצאי החיילים שלחמו לצד הבריטים סיירה בתחנת הרכבת בצמח, שבה נערך קרב הפרשים האחרון בארץ ישראל, ביקרה ביד האנזא"ק שבקיבוץ בארי, השתתפה בכינוס בהיכל העצמאות בתל אביב לציון מאה שנה להצהרת בלפור, ובאה לבאר שבע כדי לציין את אחד הקרבות שחוללו מפנה במלחמת העולם הראשונה.   

אבל לא רק המשלחת הצבאית מאוסטרליה ומניו זילנד הגיעה לבירת הנגב. גם משלחת סדרנים מכעביה, מכנא ומריינה שהתקשתה להטיל מרות על הבאר–שבעים. "שים לב, אבא'לה, שלא ישתגעו עליך הסוסים", הזהירו אדם שניסה לפרוץ את מחסום הברזל לצד הכביש. ומישהו אמר: "רגע של נחת אחרי כל הסיפורים עם שרה", ואחר הצביע אל המסוק שחתך שמיים אפורים וקבע: "זה של ביבי". והרמקול סלסל: "אבינו מלכנו".

עמדתי ליד איש שנשען על מקלו וקראו לו רוברט ריבס. בן 80 שעשה בעקבות אביו את כל הדרך מבנדנברג, קווינסלנד. בן 19 היה טוראי צ'ארלס וויליאם ריבס, מספר אישי 2707, בבואו למזרח התיכון. כאן נפרד מסוסו שהביא מהבית ואולץ לטפס על גמל. אבל החיבור לא עלה יפה, יש לומר. "כמעט לא דיבר על המערכה בעזה ובבאר שבע אלא רק על הגמלים", אומר בנו. 

"בהמות איומות, תמיד עשו רק מה שמתחשק להן, לדעתי היו אלה גמלים מצריים". 

המפגש עם המקומות שעליהם קרא בתנ"ך הרעיש את טוראי ריבס. ירושלים במיוחד. "אנחנו בעיר הקודש, בגיא בן הינום, יריחו עוד מעט", דיווח נפעם הביתה. בעמק הירדן חטף מלריה ולאחר קרב מגידו נפטר סוף–סוף מהגמל העקשן שלו. לצד מפקד אוגדת הפרשים של אנזא"ק, לוטננט–גנרל הנרי ("הארי") שובל, שידובר בו בהמשך, בא בשערי דמשק.  

כשרוח המדבר מרעידה את נוצות האמו המהודקות אל כובעים רחבי שוליים, באים הפרשים לרחוב העצמאות. מפקדים שמותניהם משתלשלים לצדם, טוראים ארוזים במגפיים בוהקים, אבוריג'ינים קטנים על אוכפים לוהטים. "אוזי, אוזי, אוזי (כך האוסטרלים מכנים את עצמם)", קוראים הפרשים. "אוזי, אוזי, אוזי", משיבים להם מהמדרכות בני ארצם. 

מרק אייג'ס מסידני רכב כאן לפני עשר שנים, כשמלאו 90 לקרב על באר שבע. הפעם הגיע עם בנו בן השנתיים עילאי ועם אשתו הישראלית דריה. הכירו כששירת בכוח האו"ם בגבול ישראל עם לבנון וסוריה. "סיפור אהבה גדול", מגלה לי אייג'ס. הוא היה מוצב באזור מרכבה בלבנון, היא הייתה חיילת בצפת. "בעצם שיגרה פצצה לצד שלי בלבנון השנייה", הוא צוחק. ערב אחד הגיע כל אחד מהם עם חברים למסעדה בטבריה, "והשאר היסטוריה", מרק אייג'ס צוחק שוב. לאחר עשר שנים בטסמניה, מדרום–מזרח ליבשת האוסטרלית, נחתו כאן לעזור להוריה "שקצת מזדקנים". בעוד כך וכך ימים ישובו לאי הרוגע, אבל כרגע הם פה למחוא כף לפרשים. "כששובל ואלנבי קוראים - אתה מתייצב", אייג'ס גועה בשלישית.         

פילדמרשל אדמונד הנרי היינמן אלנבי שוגר לפקד על "כוח המשימה המצרי" לאחר שתי התקפות נפל על עזה. כשהעותמאנים ציפו להתקפה חדשה באותה גזרה, החליט אלנבי להסתער על באר שבע. לאחראי הונאתם ההיסטורית של הטורקים קראו ריצ'רד מיינרצהאגן.  

ההגדרה "מקורי" ממזערת את דמות האיש. הברק של מיינרצהאגן פרץ את גבולות החשיבה הצבאית. דמיונו סער ונגע בטירוף. הוא היה גם פרשן מדיני, נוסע אובססיבי, צפר נלהב שגילה ציפור הקרויה על שמו. ביער קאקאמגה שבקניה גילה גולגולת ופיסות עור של חזיר היער הענק שנקרא על שמו: Hylochoerus meinertzhageni. וחוץ מזה, היה תומך מחושמל של הציונות. בבלוג "אפלטון" כותב אורי קציר כי מיינרצהאגן נהג לספר שסבתה של אמו תמכה בשיבת היהודים למולדתם. לאחר מלחמות נפוליאון אספה כמה מיהודי אנגליה, קנתה חמור לבן ופתחה במסע לארץ הקודש. אבל כשהגיעה לקאלה שבצרפת ערקו מלוויה. בעלה חצה את התעלה להשיבה הביתה בחברת חמורה הצחור. 

גם דרכו של הנין למזרח התיכון הייתה די מסויטת. יומיים לאחר שהפליג אל אלנבי פגע טורפדו של האויב בספינתו. מיינרצהאגן זינק למים ושרד חמש שעות עד שמשחתת יפנית אספה אותו. עם התייצבותו במפקדת אלנבי התחיל מיינרצהאגן לערבב את הקוקטיל הפתייני שיגיש לטורקים. לצד תשדורות מבוימות, הציע "לאבד" תיק מודיעין. הטורקים ובעלי בריתם הגרמנים יבינו ממנו שהבריטים מתכוננים לתקוף שוב את עזה ולא את באר שבע. 

הניסיון הראשון "לאבד" את המסמכים הכאילו מסווגים לא צולח. קצין ושמו ניל מפיל את התיק אבל האויב לא מוצא אותו. כשבועיים אחריו יוצא קצין אוסטרלי וכושל אף הוא. ב–10 באוקטובר 1917, שלושה שבועות לפני הקרב על באר שבע, מחליט מיינרצהאגן עצמו לצאת לדהרת ההטעיה. 

"בזמן האחרון עסקתי בהכנת פנקס של קצין מטה המכיל כל מיני שטויות על התוכניות והקשיים שלנו", כתב ב"פרקי יומן מזרח־תיכוני". "היום הוצאתי אותו לשדה מצפון–מערב לבאר שבע במגמה להפילו בידי האויב בלי לעורר חשד. רכבתי יפה וליד גרר מצאתי פטרול טורקי שפתח מיד במרדף. נמלטתי, מהלך מייל אחד לערך, ואז הם חדלו. ירדתי מהסוס ויריתי בהם ממרחק כ–600 יארד. זה הרגיז אותם יותר מדי והם חידשו את המרדף. זאת הייתה שעת הכושר שלי ובהתאמצי לעלות על הסוס ריפיתי מהתרמיל. בעצם עשיתי הכל כדי לעוררם לחשוב שנפגעתי וברחתי. בינתיים התקרבו במידה מספקת, ואני עקרתי משם כשאני מפיל את התרמיל שבו היו הפנקס וכל מיני מפות. ראיתי אחד מהם נעצר ומרים את התרמיל והרובה". 

שלל הטורקים מסתכם ב–20 לירות שטרלינג, מכתב כאילו מאשת הקמ"ן הערמומי על הולדת בנם בלונדון, מכתב מקצין בריטי שמזכיר תקיפה מתוכננת מצפון לעזה, ומסמכים הקובעים שהאגף המזרחי בכיוון באר שבע חזק מדי ואין טעם להסתער משם. 

בהתאם לכך מחזקים הטורקים את הגנת עזה ומחלישים את האגף המזרחי. ב–31 באוקטובר 1917 הם מוכים תדהמה כשאלנבי תוקף דווקא ממזרח וכובש את באר שבע. בין המסמכים שנפלו לידי חייליו, כותב קציר בבלוג שלו, גם אחד חתום בידי קולונל עלי פואד: "פטרול שלנו לכד ב–10 באוקטובר מפות ומסמכים שהשאיר קצין בכיר בצבא הבריטי. חומר חשוב זה מאפשר לנו למחוץ את התוקף האנגלי".

בתעלול אחר שבו פצח עוד לפני המתקפה על באר שבע, ממשיך מיינרצהאגן עד להסתערות השלישית על עזה. מפי שבויים נודע לו שבעבור סיגריה מוכנים החיילים לוותר אפילו על מנת הרחת לוקום החודשית. החל מאוגוסט 1917 משליכים אליהם מטוסים בריטיים חפיסות סיגריות קטנות מרופדות בדברי תעמולה. כשהמטוסים נעלמים, מגיחים החיילים מהחפירות ומתנפלים על המטען הנחשק. בדמדומי 5 בנובמבר מטילים המטוסים אלפי חפיסות, כשכל סיגריה ספוגה בכמות נאה של אופיום. "התוצאה הייתה", כתב מיינרצהאגן ביומנו, "שב–6 בנובמבר היה חלק גדול מהצבא הטורקי בעזה אחוז תרדמה ומטומטם. אחדים מן השבויים לא יכלו כמעט לדבר, ובשום פנים לא היו מסוגלים להתנגד".

כשהשמש ברום השמיים, מתחולל בנחל באר שבע הקרב החדש על העיר. לצלילי "ארוכה הדרך לטיפררי", ההמנון הלא רשמי של מלחמת העולם הראשונה, אנחנו מתקוטטים על זכותנו להיכנס לשחזור הקטטה שלפני מאה שנה. אוסטרלים סמוקים משמש ומבירה מתחככים בזעם בפנסיונרים ישראלים שוויתרו על שנת הצוהריים. מי ששרד את הכניסה מוצא טריבונה צרה מהכיל את כולם. ההמון לוחץ אותי אל המחסום שלפני זירת השחזור, ואני מבין לראשונה בחיי מה זה לשכב על הגדר. 

הטקס מתמהמה, גורר רגליים אל הדמדומים, והאוויר אומנם ספוג ענני אבק החיוניים לשחזור כל קרב, אבל הם עולים לא מפרסות הסוסים אלא מעקבי המכובדים הבוטשים את דרכם אל הבימה בחולות. ענן פרטי למירי רגב ולראש העיר דנילוביץ' גם. ושב"כ עצבני מפטרל בגבולות הגזרה כדי לקבל את נתניהו ושרה ההכרחית ממש עם אור אחרון. אז ניתן האות ומה שקרה אחריו פשוט זועק להגדרה "ביזיון". נאומים חפוזים שמתחרים בחשיכה היורדת, שדרת פרשים מתופפת אולי לאורך 100 מטר, כמה קצינים מקבלים תעודות. וזהו. לא תרועה, לא איגוף, לא הסתערות, לא שחזור שחוצרץ בכל ערוץ אפשרי. סביר לגמרי שבאותו אחר צוהריים לא ברור היו אורחים ששאלו את עצמם: מה הביא אותנו לפה עכשיו ולפני מאה שנה? 

"אהבת השלום הביאה אותנו למלחמה, רצינו שהכל יחיו בשלום כמונו". הדובר הוא גרהאם ג'ונסון מפרת' שבמערב אוסטרליה. זקן לבן מעטר את פניו, הוא בן 69 ואת שירותו הצבאי עשה בגינאה החדשה. מדגיש את המחויבות הטוטאלית ששולחת את האוסטרלים לסלאמס של הגלובוס. "ועכשיו כבר קשה לנו להיגמל מההרגל". השקפת עולם הוליסטית שמנסה ליצור את השלם בכל מקום בעולם מניעה את התודעה הלאומית. "והמעורבות היא גם דרך לעדכן את היכולות הצבאיות שלנו".  

ד"ר ג'ונתן לסלי קינג בא לחפש תיקון. להשיל בבאר שבע את חרפת גליפולי. "מערכה מטופשת", הוא מכנה את הקרב (אפריל 1915–ינואר 1916) שבו ספגו האוסטרלים יותר מ–8,000 הרוגים. ולמרות זאת, ביבשת החמישית זוכרים את גליפולי ולא את באר שבע. בין סידני לפרת' נבטו עשרות אתרי זיכרון דווקא לקרב הכושל והוא נאבק לעקור אותם. רצה להעלות את בירת הנגב על מפת הזיכרון הלאומי. לצורך זה כבר חיבר ספר וצילם סרט. 

"שחררנו את ארץ הקודש מידי המוסלמים". 

לוטננט–קולונל הנרי שובל לא הביא איתו רק חיילים לארץ הקודש. גם מהנדסים, בנאים, חשמלאים ושרברבים. "שיקמנו לכם את כל התשתיות", אומר ד"ר קינג בטון קולוניאליסטי חביב, "בקרוב נשלח את החשבון".

עולם ברור מאוד הוא עולמו של ג'ונתן קינג, יליד ג'ילונג שמדרום–מערב למלבורן. תשובותיו לקוחות מימים של מציאות צלולה, של חיים שאפשרו להבחין בין טובים לרעים. "תמיד נאבקנו לצד הצדק", "תמיד עזרנו להקים דמוקרטיה", "תמיד חתרנו לכיבוד זכויות אדם". כששיחתנו מתארכת מנסה ד"ר קינג לפענח איזו ישות קולקטיבית, ללכת למחוזות ה־easy going ואולי להתגנדר באיזה אומץ מובן מאליו, במזעור עצמי המשרה הוד שקט על בעליו. "אנחנו האוסטרלים, תן לנו הרפתקה טובה ואנחנו יוצאים לדרך, אנחנו פייטרים. דוהרים באאוטבק (המדבר האוסטרלי) ויורים בקנגורוס. פשוט כך אנחנו רגילים. לא עושים עניין מלעזור לאנשים במצוקה". 

לפני חמש שנים ביקרתי באזור מוכה שריפות מדרום למלבורן. בתים שלא נאכלו היו לשלדים, מכוניות התפחמו על יושביהן הנמלטים, ויער גדול פי שלושה מכל רמת הגולן היה למדבר שחור. בין האודים המוצלים, מתנדבים עשו את עבודתם חרש. הם לא ששו לדבר איתי ותיעבו את המצלמה. ניסו בכל דרך להסביר לי שזאת פשוט חובתם, הפנו אותי לכתובת שעל הטי–שירטס שלבשו: "mates helping mates" (חברים עוזרים לחברים), וייתכן שזה כל הסיפור. ה–mateship האוסטרלי הוא יותר מחברות. שוויון ונאמנות, בעיקר בין גברים. בשמו מוכנים ללכת לבאר שבע ולרחובות גם. 

"בכ"ח חשוון תרע"ח נכנסו הפרשים האוסטרלים הראשונים לרחבות (כך במקור)", תיאר הסופר משה סמילנסקי. "במושבה נמצא אז עוד החייל התורקי (כך במקור) האחרון, והוא ירה בפרשים את הירייה התורכית האחרונה על אדמת רחבות וברח. תותחי התורקים ירו על רחבות ופגעו ליד גת המושבה בשני אוסטרלים שנפלו חלל על גאולת רחבות ונפצעה תימנייה אחת. ובזה נגמרה המלחמה על רחבות". 

עוד באותו יום הובאו שני האוסטרלים למנוחות וסמילנסקי מלווה אותם בדרכם האחרונה: "דמדומי ערב, הרחובות מלאים המון רב של פרשים. בין שורות הצבא עוברת מרכבה של הצלב האדום ובה שני מתים - השניים שנהרגו על אדמת מושבתנו בעד שחרורה. שניהם אוסטרלים. מובילים אותם לבית הקברות של המושבה אשר בו ימצאו את מנוחתם לעולמים. ומאחורי המרכבה קבוצה של פרשים עם מעדרים לחצוב קברים לחבריהם". 

עשרות שנים אחר כך הלכה רחלי רוגל, אומנית רב–תחומית וחוקרת מלחמת העולם הראשונה, בעקבות השניים. מבדיקה שעשתה בארכיון המלחמה האוסטרלי התבהרה זהות אחד הנופלים. ג'ורג' נובל בן 19 מ.א. 3299, "נהרג מרסיס ומת במקום", נכתב בדוח הצלב האדום. עם פתיחת בית הקברות הבריטי ברמלה הועברו שרידיו לחלקה M58. בטקס האזכרה השנתי מניחה רוגל על קברו זר מגרוויליאה חסונה אוסטרלית. כל ניסיונותיה למצוא מישהו מבני המשפחות העלו חרס, עד שיום אחד קיבלה מכתב אינטרנטי: "נגע ללבי שהנחת זר זיכרון על קברו של חייל צעיר מדרום אוסטרליה שמת בדוראן (שם המקום שעליו קמה רחובות) ב–14 בנובמבר 1917. ג'ורג', החייל מ.א. 3299, היה אחד מ–11 אחיו של סבי, ואמו כל כך לא רצתה שילך למלחמה. אני עצמי נוגע בגיל 70 וספק אם אי־פעם אצליח להגיע לישראל, אבל לעונג אמיתי הוא לי שזרה מוחלטת שכמותך גילתה חמלה לאיש צעיר שמת כל כך רחוק ממולדתו והוא רק בן 19. ניק נובל, צפון ברייטון, דרום אוסטרליה".            

ביום שבו נהרג ג'ורג' נובל בגיל 19, ספר גם הרחובותי עמיהוד נחמני 19 סתווים. מראה הפרשים ניער את נשמת נחמני. את רשמיו פרסם במלאת 70 לרחובות. "סוסיהם החסונים והעזים הלכו עוז בכל החלל שמסביבם. סוסים כאלה עוד לא ראינו במקומנו. והרוכבים רחבי גרם, חשופי שוקיים וזרועות, שזופים מאוויר ארצם ומשמש המדבר, שקלעה אותם המלחמה לתוכו, וצוהלים מטוב לב ומרוב אונים". 

וההתפעלות הייתה הדדית. "כפר מודרני עם בתים וגגות רעפים אדומים, כה שונים מהארכיטקטורה המזרחית שלה התרגלו אנשינו", התרשם לוטננט–קולונל גיא פאולס, מפקד הבריגדה הניו־זילנדית, המצוטט בספרו של עזרא פימנטל "נתיב אנזק בארץ ישראל". "עלה רצון לשפשף את העיניים מחשש שזהו חלום, מה גם שכפר כזה לא הופיע כלל במפותינו. במקומו היו רשומות המילים ח'רבת דוראן (או הבאר של דוראן). מצאנו שעיר הגנים החדשה היא המושבה היהודית רחובות שנוסדה ב–1890 על ידי יהודים רוסים ומפורסמת עכשיו במטעי השקדים שלה". 

אני חוזר לדוראן עם האוסטרלים. ארבע שנים למדתי בתיכון "דה שליט" בלי לדעת ששכן בו מטה האנזא"ק. הצטלמנו על המדרגות בחזית בלי לחשוד שגנרל שובל וקציניו הקדימו אותנו באיזה 50 שנה. אבל מה שנסתר מאיתנו היה ידוע וברור לתלמידים בבריסביין או באדלייד. הבית ברחוב מנוחה ונחלה 60 הופיע בתוכנית הלימודים שלהם. האוסטרלים התעקשו שייכלל בתוכנית ביקורם הנוכחי. בשנים האחרונות, יש להדגיש, נחשפים גם תלמידי "דה שליט" לסיפור.

בהדרכת רחלי רוגל, עשו את מסלול הפרשים האוסטרלים. בחצר מתנפנפים עתה דגלים של אוסטרליה, ניו זילנד וישראל. בנות בכחול–לבן שרות לאורחים ביומם האחרון בארץ. המבואה האפלולית עדיין מפחידה כמו ביום שבו עשיתי בה את ראיון הקבלה. אבל תמונות הכובשים הנאורים שנתלו לכבוד הבאים נוסכות ביטחון מסוים. לידן אני פוגש את טניה האמר, ילידת סידני. לאחר 26 שנה בניו יורק נחתה בתלפיות, ירושלים. עובדת בתפירת פרוכות וכיסויי קודש אחרים. "כל חיי חלמתי להיות פה", היא מתוודה. זה היה גם חלומם של מקימי הבניין, רוז סלוצקין, אחות סבתא–רבתא של טניה, ובעלה לייזר. "מפי אמי אני רק יודעת שהיו פילנתרופים גדולים".

אלעזר משה סלוצקין נולד ב–1868 במחוז מוהילב ברוסיה. משפחתו הייתה דתית מאוד והתפרנסה מבית מסחר סיטונאי שניהלה האם פרומה–גישה. האב אריה–לייב למד תורה והרעיף צדקה על נזקקים. כשהיה בן 24 עקר בנו אלעזר מרוסיה. אבל בנמל יפו הטורקים לא נתנו לו לרדת לחוף והוא פנה למלבורן. עשה הון ממפעל בגדים שהקים, התחתן עם רוז והביא לעולם שבעה ילדים. "הם היו הציונים הראשונים במשפחה", אומרת לי טניה האמר. "הם ידעו שצפוי להם מסע קשה לארץ ישראל ובכל זאת החליטו לעלות". חודש וחצי היו על האונייה, "שמרו כשרות הודות לצוות שדג להם באוקיינוס". 

ב–1908 הגיעו הסלוצקינים לארץ. האב לייזר רכש ברחובות קרקע לבית והטיל את הבנייה על אפרים צבי חרל"פ. שנתיים הקיז חרל"פ את זיעתו על המעון. בנה אותו כורכר, הקים סביבו גינה עם בריכת דגי זהב, עיטר אותו ברצפות מצוירות. בהשראת בעלת הבית, רוז, שולבו בו יסודות מקראיים שקיימים עד היום: בכניסה 15 מדרגות המסמלות את 15 מזמורי שיר המעלות בתהילים; בחזית ארבעה פתחים אל ארבע רוחות השמיים, סמל לאוהל אברהם. בית סלוצקין נחשב לאחד מארמונות המיליונרים של רחובות (ישראלה קומפטון, "רחובות - אתרים ומסלולים"). בשנה שבה שהתה ברחובות גרה המשוררת רחל בבית ליד. מכיוון שהיה הקיצוני בצפון המושבה, במאורעות תרפ"א (מאי 1921) הוקמה על גגו עמדת תצפית. במאורעות תרפ"ט (1929) ובמאורעות תרצ"ו–תרצ"ט (1939–36) הייתה שם תחנת איתות ששירתה את כל הסביבה. כשנה אחר כך עברה לכאן הגימנסיה שנקראה תמ"ר (תיכון מאוחד רחובות). עם השנים שונה שמה ל"קריית החינוך ע"ש עמוס דה שליט" והמנהל הוא אבי קיש.

אבל הבית הזה היה ריק בבואו של הנרי שובל לרחובות. כאזרחי אוסטרליה, שהייתה במלחמה עם העותמאנים, נחשבו הסלוצקינים לנתיני אויב והם נמלטו לאלכסנדריה. ברשותם התמקם שובל בביתם וכל האזור סביב כוסה מחנות אוהלים ואורוות. עד אפריל 1918 שהה בבית סלוצקין - השהות הרצופה הארוכה ביותר של מפקדתו בכל המערכה. מהגימנסיה שלי ניהל את המלחמה, אבל לא שכח לטפח את הגינה בחזית. מהבית הזה כתב לאשתו והוציא את אנשיו לתחרויות ספורט. בבית העם הסמוך היה שותף למסיבות של חיילים עם צעירי המושבה.  

בנשף ט"ו בשבט (שלהי ינואר 1918) הזמין אותו אהרן אייזנברג (גואל אדמת דוראן) להצטרף אליו לטקס נטיעות למוחרת. "נאמר אצלנו 'כי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ'", הסביר לו מי שכונה "העילוי מפינסק". "את החלק הראשון כבר עשיתם, עכשיו הגיע הזמן לטעת". 

בגשם שוטף, מספרת רחלי רוגל, הצטרף הנרי שובל לנוטעים ושתל במו ידיו עץ זית ברחבת בית העם. "זה הכבוד הגדול ביותר לו זכיתי בימי חיי - לטעת עץ זית בארץ הקודש", נהג שובל לומר. מדי פעם היה מגיע אל העץ שלו לוודא שנקלט.

ובינתיים התקדמה המלחמה ואוגדתו של שובל נעה צפונה. חמוש במכתב מאת ועד המושבה, עזב את רחובות: "בהיותנו חסרי בית, אין לנו אדמה לבנות עליה. בידינו רק ספר ודברי ימינו. היינו משתוקקים שבתולדותינו יירשם שמך כחבר וגומל חסד לעמנו". 

חלפה שנה. המלחמה הסתיימה, והנרי שובל צץ שוב במושבה. תוך כדי לחיצות ידיים וחיבוקים, ביקש לבקר את העץ שלו. ברכי המארחים היו למים. העץ, כך ידעו, כבר לא קיים. עגלה דרסה אותו ושברה את גזעו. כהרף עין הוחלט על תגובה רחובותית הולמת. "קודם ארוחת צוהריים, אחר כך עץ", אמרו לאורח. בעוד הגנרל סועד, גויסו כמה צעירים, מצאו זית בן שנה ושתלו אותו במקום. בתום הארוחה מצא הגנרל את עץ הזית שגומתו מושקית כהלכה. חף מדאגה נסע לדרכו.

חולפות 25 שנה. מלחמת העולם השנייה משתוללת וכומר אוסטרלי מגיע לארץ לבקר את חיילי הקנגורו. בשליחות הגנרל - כבר בן 80 - הוא מתייצב ברחובות לראות את "העץ שלו". הרחובותים נחרדים שוב. גם העץ השני נדרס למוות. אבל הפעם קשה עד בלתי אפשרי להפיק עוד תרמית. איך יעקרו וישתלו מחדש עץ זית בן 25? 

"לא נוכל לשקר לך", הסבירו לכומר, "כך וכך עשינו בעבר, אבל עכשיו אנחנו מדברים אמת: העץ איננו". כדי לא להעציב את הגנרל הטוב, מראים לכומר זית אחר בן אותו גיל. איש האלוהים מבטיח לתאר אותו באוזני שובל בלי לפרט היכן הוא נטוע.

חולפות 58 שנה. רחבת בית העם משופצת ומכוסה ריצוף חדש בצורת מבוך. על פי הצעת רחלי רוגל, נוטעים בצדדים שני עצי זית לזכר אלה של הגנרל שובל. במשלחת שהגיעה לפני עשר שנים לשחזור הקרב על באר שבע במלאת לו 90 הייתה גם נכדתו של שובל. דיריין ביני מוזמנת לרחובות ושומעת את הסיפור על עצי הזית האבודים. היא רוצה לטעת עץ חדש, אך זאת שנת שמיטה והדבר נמנע ממנה. כתחליף מכבדים אותה בבונסאי. היא מבטיחה לקחת את הגמד לבריטניה ולטעת אותו בחצר ביתה. עץ ננסי לזכר איש גדול. 