ילדים נוטים לצפות בתכנים המיועדים להם באופן ספציפי, אשר משודרים לרוב בערוצים המוגדרים וממותגים כערוצים לילדים בגיל הרך”, אומרת ד”ר טלי תאני־הררי. “גם ההורים נוטים לרוב לתפוס את הערוצים הללו כסביבה בטוחה עבור ילדיהם ואינם מונעים, ולעתים אף מעודדים, את חשיפת ילדיהם לתכנים אלה. בתקופה שבה לילדים רבים יש מסך טלוויזיה בחדרם, הצפייה מתבצעת פעמים רבות רחוק מעיני ההורים וללא פיקוח על הצפייה”.
למרות ריבוי המסכים והחידושים הטכנולוגיים מסביב, הטלוויזיה היא עדיין בילוי עיקרי לשעות הפנאי עבור ילדי ישראל, ששוהים מול המסך בין שעתיים לשלוש שעות בכל יום. מחקרים מצביעים על כך שאפילו תינוקות עד גיל שנה נחשפים לכמעט שעה שלמה של מדיה ביום. בקרב בני נוער, המספרים עולים עד לארבע שעות בממוצע.
הרגלי הצפייה של ילדים עומדים במרכזו של מחקר חדש, שהוזמן על ידי ח”כ ד”ר יפעת שאשא־ביטון (כולנו), יו”ר הוועדה לזכויות הילד, ובוצע על ידי ד”ר תאני־הררי, סגנית ראש החוג למינהל עסקים במרכז האקדמי פרס, במשותף עם ד”ר קרן צור איל וד”ר מתן אהרוני מהמרכז הבינתחומי הרצליה. המחקר, המקיף ביותר שהתבצע בישראל עד כה, בחן את המסרים הגלויים והסמויים בתוכניות הערוצים לגיל הרך, ומסקנותיו יוצגו היום בפני הוועדה לזכויות הילד בכנסת.
"הצורך במחקר מקיף ויסודי עלה כהמשך ישיר לדיונים בנושא", אומרת ח"כ שאשא־ביטון. "מתוכם עלה כי העומס על הילדים הוא עצום, אין לוח שידורים שבו מוגדרות שעות לשידור תוכניות לילדים, וערוצי הטלוויזיה משדרים כמעט בכל שעות היממה. מכיוון שאין זה סוד שהתוכניות הללו מעבירות מסרים הקשורים למגדר, מין, אידיאל היופי ומסרים שיווקיים - כאשר למסרים אלה השפעה חזקה בעיקר על צופים צעירים - מצאנו לנכון לבצע מחקר בנושא".
מסרים דו־משמעיים
המחקר התמקד בתכנים המשודרים בשמונה ערוצים לגיל הרך – מגיל לידה ועד גיל 6: בייבי, לולי, הופ, דיסני ג’וניור, ג’ים ג’אם, ג’וניור, חינוכית וניק ג’וניור. המטרה הייתה לבחון את המסרים בתוכניות תוך שימת דגש על מסרים חברתיים, מגדריים, תוכניים וצורניים, מורכבות התוכן ביחס לגיל, סמכות הורית, מהירות העלילה ומסרים הקשורים בדימוי הגוף.
“בינואר 2017 דגמנו שמונה שעות מכל ערוץ, 64 שעות בסך הכל”, מספרת ד”ר תאני־הררי. “זו כמות אדירה של תכנים. ניתחנו אותם בעזרת צוות של עוזרי מחקר מיומן, ובהליך מעמיק ירדנו לרזולוציות של מה קיים בתכנים, מתוך ניסיון לייצר תמונה מייצגת של המציאות הטלוויזיונית של ילדינו”.
מכל תוכנית נבחרו ארבע דמויות משמעותיות, ובסך הכל 972 דמויות מרכזיות. בוצעו חלוקה מגדרית; חלוקה של דמויות אנושיות ולא אנושיות כדוגמת מפלצות, חפצים וחיות; תפקיד הדמות והגיל שלה; מבנה הגוף שלה; קווים לאופייה; וחשיבותה בעלילה החברתית. הממצאים נחלקו לכמה תחומים. הבשורה הטובה מגיעה מההיבט הפרו־חברתי: רוב התוכניות כללו מסרים מרובים של חברות, עזרה לזולת ושיתוף פעולה, ויצירתיות בפתרון בעיות במשותף כצוות.
“מצאנו שערך החברות ושיתוף הפעולה הוא משמעותי ובולט במסרים”, מספרת ד”ר תאני־הררי. “הדמויות עוברות יחד הרפתקה ומגיעות יחד לפתרון באמצעות יצירתיות ושיתוף פעולה. מסרים אלה הוצגו בכל הערוצים באופן תדיר, ונוספו להם גם מסרים של דאגה לסביבה וישראליות”. כך לדוגמה, בתוכנית “קייט ומים מים” (ערוץ דיסני ג’וניור), הילדה הקטנה קייט ובובת הארנב שלה, מים מים, נפגשות בכל פרק עם חבריהן בעולם הדמיון של קייט, ויחד הם מתמודדים עם בעיה שיש לאחד החברים, למשל אובדן היכולת של טאק, ממציא הפטנטים, לחשוב על המצאות חדשות.
באחד הפרקים החבורה מנסה לעזור לחברם להשיב לו את יכולת החשיבה. הם בונים יחד סקייטבורד, בעזרת קופסת קרטון, ומתעופפים היישר לשדה קוצים דוקרניים בלי יכולת לצאת ממנו. הם מעודדים את טאק לחשוב על פתרון לחילוץ, וכך יכולת המחשבה של טאק חוזרת אליו. תוכניות נוספות מציגות את החברות, שיתוף הפעולה והאומץ כעקרונות בסיסיים, כגון “רובו אוטו פולי” (ערוץ ניק ג’וניור), שמציג חבורת כלי רכב שמתפקדת כצוות חילוץ והצלה, או “מטוסי על” (ערוץ הופ), שם חבורה של מטוסים נחלצת לעזרתו של גיבור התוכנית, המטוס ג’ט.
“מסרים אנטי־חברתיים נמצאו במינון נמוך למדי ואופיינו בעיקר בהיבט של אלימות כפתרון לגיטימי לקונפליקט”, מסבירה ד”ר תאני־הררי. ביטוי לכך ניתן לראות, למשל, בסדרה “טום החתול המדבר” (ערוץ ג’וניור), שבה מוצגות הדמויות כשהן נלחמות בחיידק ונפטרות ממנו באמצעים אלימים. או ב”ג’ק והפיראטים מארץ לעולם לא” (ערוץ דיסני ג’וניור), שבה קפטן הוק מבצע מרדף ולוכד באיומי חרב את אחת הדמויות.
“מסרים אנטי־חברתיים נוספים היו קנאה, חוסר אחריות וונדליזם כלפי רכוש וסביבה”, מספרת ד”ר תאני־הררי. “דוגמה לכך יש לנו, למשל, בתוכנית ‘סמי הכבאי’ (ערוץ הופ) סביב דמותו של אדם פרייס, דמות מרכזית וקבועה בתוכנית. אדם הוא נער שמעשיו הלא אחראיים מובילים לבעיה שבה מטפלים הכבאים: שריפות, חילוץ מלב ים, חילוץ מכוניות תקועות בשלג, איתור נעדרים ועוד. מעשיו הם שמניעים את העלילה”.
אחד ההיבטים המשמעותיים שנבחנו במחקר היה ההיבט המגדרי. הנתונים נבדקו כמותית ואיכותנית. באופן כללי, ולא במפתיע, נמצא כי דמויות של בנים מופיעות יותר על המסך מאשר דמויות של בנות. בין הדמויות המרכזיות נמצא כי יש יותר בנים (62.6%) מאשר בנות (35.3%). יתר הדמויות הן א־מגדריות. יותר בנים הופיעו בתפקיד מנהיגי החבורה, בעוד שהבנות היו רק חברות בחבורה. בנים נוטים להיות בתפקידים חשובים יותר לעלילה, בעוד שבנות נוטות להופיע יותר בתפקידים משניים. בנוסף, הבנות נוטות להיות טובות באופן מובהק, ואילו בקרב הבנים אפשר לזהות דמויות רעות באופן מובהק.
“בכל זאת, רואים שלצד הסטריאוטיפים יש מעט יותר ייצוגים מסוג אחר”, מסייגת ד”ר תאני־הררי. “מצד אחד, יש יותר בנים והם כולם מנהיגים, אבל לא כל הבנות מוצגות באותו אופן, ואנחנו מוצאים דמויות נשיות חכמות, דומיננטיות ודיפלומטיות. דוגמה בולטת היא התוכנית ‘אלנה מאוולור’ (ערוץ דיסני ג’וניור), שבה יש דמות המסוגלת לעוף במרחב ולתקשר עם מתים והיא משמשת פותרת הבעיות בתוכנית. המראה שלה הוא נשי, וזה לא פוגם ביכולות שלה, אלא להפך”.
עם זאת, בתחום חלוקת המשאבים העלה המחקר כי כוחן של דמויות בנות הוא לרוב קסם ומאגיה, ולעומתן הבנים מתאפיינים לרוב בכוח־על מולד. דוגמאות לכך קיימות בתוכניות כמו “יובל המבולבל - מר עגבנייה” (ערוץ הופ), “צ’אק צ’יקן” (ערוץ ג’וניור), “ג’ק והפיראטים מארץ לעולם לא” ו”כוח פי.ג’יי” (ערוץ דיסני ג’וניור).
המחקר זיהה גם תכנים בעלי מסר דו־משמעי, למשל תחרותיות שהוצגה כהישגיות בתוכנית אחת, ומנגד, בתוכנית אחרת, הוצגה כמשחק סכום אפס, כלומר המסר הוא שיש לעשות הכל על מנת לנצח, גם על חשבון האחר. גם שובבות הוצגה מחד כשמחת חיים ומאידך גבלה בקונדסות ורשעות.
בהיבט של דימוי הגוף לא נמצא שיש חדש תחת השמש. “הבנות בתוכניות נוטות להיות רזות יותר מבנים, שלהם יש בדרך כלל מבנה גוף ממוצע”, אומרת ד”ר תאני־הררי. “שמנים לא קיימים בכלל. לגבי מיניות אין החפצה בכלל, אבל יש לבוש קצרצר וצמוד לבנות כמו למשל בתוכנית ‘מיה ואני’ (ערוץ ג’וניור) וב’טום החתול המדבר’. שם שפת הגוף ולבושה של החתולה מרמזים על מיניות”.
גם החינוך לבריאות וספורט נעדר מרוב התכנים. בתוכניות בישול לילדים, כגון “מועדון המאפים הטובים”, הוצג מזון ממותק לרוב, והשימוש במתוק ברוב התוכניות היה כפתרון לבעיות. בתוכניות אחרות הדמויות קיבלו שמות של ממתקים, כמו טופי, מרשמלו, ליקריץ ועוד.
לדברי ד”ר תאני־הררי, דווקא ההורים, שהם אולי הדמות הכי משמעותית לפעוטות בגיל הרך, נעדרים מתוכניות אלו או מוצגים כשוליים. “לא מוצגת סמכות הורית”, היא אומרת. “רוב ההתרחשויות הן בעולם הדמיון, ושם נמצאים החברים. המבוגרים נעלמים, וכך גם מוסדות כמו גן ובית ספר. מאפיינים נוספים לעולם הזה הם שאין גבולות, הכל אפשרי ואין צורך לדחות סיפוקים, דבר שרחוק מהמציאות בסביבה הורית כמובן”.
צרכנות ביקורתית
ההמלצות שיעלו היום עורכי המחקר בפני הוועדה צפויות להיות הגברת פיקוח על התכנים והגדרה גילאית מפורטת של ערוצים ותכנים. אחת ההמלצות היא לקבוע תו תקן שיעניק ציון לתכנים איכותיים, תוך ביצוע שינוי במסרים הבעייתיים כמו ייצוג מגדרי הולם יותר, הקפדה על חינוך לבריאות ועוד. ההורים, אגב, הם חלק בלתי נפרד מהמשוואה, והכוונה היא להקל עליהם בסינון התכנים ולהכווינם לצרכנות מדיה נבונה וביקורתית יותר.
ח”כ שאשא־ביטון מקווה שבעקבות תוצאות המחקר, ייסלל נתיב השינוי בחקיקה וברגולציה. כל זה מתרחש בשעה שהטלוויזיה החינוכית עומדת לסגור שעריה, על אף העובדה שבערוץ ציבורי קל יותר לפקח על אופי התכנים.
"המחקר מעיד שישנן תוכניות רבות שמנציחות סטריאוטיפים בתחומים רבים באמצעות המסרים המועברים בהן", אומרת ח"כ שאשא־ביטון. "לפיכך, אין מנוס מפיקוח על התכנים שמשודרים לגיל הרך ומסינון של חלקם. רק במאמץ משותף של כל הגורמים - מועצת הכבלים והלוויין, מועצת הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו, ערוצי הילדים, משרד התקשורת ועוד - נצליח לחשוף את ילדי ישראל לתכנים שהם יותר ראויים בטלוויזיה, תכנים שהם פרו־חברתיים וחינוכיים. ייתכן שנצטרך לעשות זאת באמצעות חקיקה או תקנות או בעזרת הגברת המחויבות החברתית של ערוצי הטלוויזיה השונים. כי נכון להיום, לילדינו מועברים גם תכנים פוגעניים, רוויי סטריאוטיפים, ואת כל זה הם סופגים מגיל צעיר מאוד".