במשך שנים נשות בית שמש נרגמות באבנים, מושפלות, מקוללות ומותקפות באלימות. נשים חילוניות, דתיות לאומיות ואף חרדיות. כולן מקוטלגות כמי ש”עלולות להחטיא גברים”, ולכן הן נדרשות לא לעבור במדרכות מסוימות, לא לחצות כבישים מסוימים ועוד ועוד דרישות צנועות כאלה ואחרות. חמש נשים אמיצות מהעיר המתחרדת ומקצינה הוכיחו השבוע שהשפלתן והדרתן מהמרחב הציבורי לא יעברו בשתיקה יותר. בפסק הדין שניתן ביום שני לעתירה שהגישו לבית המשפט העליון, נקבע כי “לא תהיה הדרת נשים באף עיר בישראל ואין רחוב שסגור לנשים”. כמו כן, בית המשפט העליון הורה לעירייה להסיר את השילוט המורה על כך תוך שבוע וחצי.
נילי פיליפ, חרדית משכונת “נופי אביב” בבית שמש, היא אחת מחמש הנשים שהובילו את העתירה. לדבריה, העותרות מייצגות קבוצה גדולה מאוד של נשים בעולם החרדי והחילוני שלא יוצאות במופגן נגד המערכת, אבל מספקות רוח גבית ותומכות לחלוטין במאבק. “אנחנו נחשבות מה שנקרא ‘חוצפניות’”, היא אומרת, “בעולם הדתי־חרדי לא יוצאים נגד המערכת, אבל יש לנו תמיכה אדירה מהמון נשים שלוחשות לנו באוזן בשקט בשקט ‘כל הכבוד, תמשיכו ככה ותודה שאתן עושות את זה עבור כולנו’”.
נשות בית שמש נאבקות בהסרת שלטי החוצות בעיר מאז שנת 2011. בין 10 ל־15 שלטים ממוקמים בלבה של העיר בשכונות המוגדרות חרדיות, כגון רמת בית שמש ב’, נחלת מנוחה, חפציבה וסביבותיהן, במרכזם של מבני שירותים ציבוריים החיוניים לתושבים כגון קופות חולים, סניפי דואר, בתי ספר ומרכזים מסחריים. המסרים מנוסחים באופן גורף וברור נגד נשים, והם נחלקים לשניים עיקריים: הדרת נשים – כלומר דרישה מנשים לא לעבור בקטע מסוים ולעבור למדרכה אחרת, ושלטים הדורשים מנשים העוברות במקום להתלבש בקוד לבוש הכולל חצאית ארוכה, כיסוי ראש, שרוולים ארוכים ועוד.
ההשפלות, האלימות, השלכות הבקבוקים, היריקות והקללות, הביאו מספר נשים לעתור לערכאות בשנת 2013, ומאז הן מנהלות הליך משפטי נגד העירייה, בסיוע צמוד של המרכז הרפורמי לדת ומדינה ועורכת הדין מטעמו, אורלי ארז־לחובסקי.
בינואר 2015 פסק בית משפט השלום בעיר פיצוי של 60 אלף שקלים לארבע מהעותרות, וטען כי מדובר בהשפלה וכי "השלטים גוררים פגיעה חמורה בכבוד האדם, בשוויון, בחירות האישית ובאוטונומיה". בנוסף, קבע כי העירייה התרשלה והציבור נפגע מהתנהלותה.
במאי אותה שנה פסק בית המשפט המחוזי כי על העירייה להסיר את השלטים. בפועל השלטים נשארו, ובפברואר 2017 עתרו הנשים כנגד ביזיון החלטת בית המשפט, ונקבע כי העירייה תשלם 10,000 שקלים על כל יום שבו שלט יישאר ניצב.
העירייה הגישה ערעור לעליון, ובספטמבר האחרון קבע האחרון כי עליה להסירם באופן מיידי. חלק מהשלטים אכן הוסרו, אולם במקומם נתלו חדשים ואלה לא טופלו.
כאמור, שלשום, בהרכב של השופטים חנן מלצר, אורי שהם ודוד מינץ קבע בית המשפט העליון כי על עיריית בית שמש להסיר את השלטים עד ליום ראשון הבא. הביקורת לא הוטחה רק נגד העירייה: גם המשטרה נדרשה להגביר נוכחות וליזום פעולות נגד אלימות נשים, כולל הפעלת שוטרות סמויות במידת הצורך.
“השופטים ציינו כי לא ייתכן שהעירייה תתנער מאחריות ונשים יודרו ממרחבים ציבוריים”, מפרטת עו”ד ארז־לחובסקי. “זו התקדמות חשובה ששולחת מסר מאוד חשוב לגורמים בבית שמש, שקבוצה קטנה לא יכולה להשליט טרור על כל נשות העיר. נגמר העידן שבו אין דין ואין דיין. זה משחק של חתול ועכבר, אבל חשוב שיובהר שאנו מדינה שוויונית ואי אפשר לחלק את המרחב הציבורי לחרדי וחילוני”.
תושבי העיר מספרים כי פעם גרו זה לצד זה חילונים, דתיים וחרדים תוך מתן כבוד לקיומו של האחר. נשים חילוניות ודתיות לאומיות השתתפו באירועי שירה, ותמונות נשים היו דבר שבשגרה. כיום, לא ניתן לראות בעיר תמונות של נשים בשלטי החוצות והפרסום בעיר. העיתונות המקומית נמנעת מפרסומים שבהם דמויות נשיות, ולטענת נשות המאבק, גם הבנקים, קופות החולים וכל מוסדות המדינה יישרו קו עם האג’נדה החרדית המוקצנת. פיליפ ובנות משפחתה נאלצות לעבור בתוך השכונות המדוברות כמעט בכל יום. “לא מדובר בפינות נידחות. השילוט קיים בצמתים ראשיים בלב העיר, בצירים מרכזיים ובדרכי מעבר”, היא מספרת, “את לא יכולה לחיות בעיר ולא לעבור במקומות הללו. יש שם מרכז מסחרי, קופת חולים, כספומטים, חנויות וכו'. הבת שלי נוסעת בכל בוקר לבית הספר ופוגשת שלושה שלטי ענק שאומרים לה איך להתלבש, כמה לכסות את הצוואר, שאסור לה ללבוש מכנסיים חלילה ואסור לה צמוד מדי. זו בפירוש הטרדה מינית. לרדת לפרטי־פרטים של אילו חלקים יסתירו או יחשפו את הגוף שלי, זו הטרדה”.
אפשר לנצח הכל
פיליפ חזרה אתמול לביתה בתחושת ניצחון. יש כמובן חששות מפני העתיד להתרחש, אבל היא מרגישה שלהחלטה יש הד ציבורי חזק מאוד, גם בתוך העולם החרדי. “התפיסה בעולם החרדי היא שאישה תמיד נדרשת לוותר", היא אומרת. "אנחנו נכסה את הראש כדי שהגברים יצאו ידי חובה, והנורמה היא שאנחנו נספוג את העלבון בשקט ונידרש להקריב את הכבוד שלנו שוב ושוב. אבל אנחנו אומרות: ‘עד כאן. לא מוכנות יותר’, בשם קולן של נשים רבות וגם בשם קולם של גברים ושאר תושבי בית שמש, כי קבוצה קטנה ממררת לכולם את החיים”.
“אנחנו קבוצת נשים קטנה, לא מפורסמות ולא בעמדות כוח, אבל נחושות ומאמינות שבעבודת צוות אפשר לנצח הכל”, אומרת בהתרגשות אליסה קולמן, עותרת נוספת, אישה דתייה שחוותה לא פעם השפלה.
קולמן ומשפחתה גרים בבית שמש זה 20 שנה, בסמיכות לשכונות הבעייתיות. “כשחוויתי השפלות, יריקות ואלימות, הבנתי שהשלטים נותנים להם את הלגיטימציה ומסמנים להם טריטוריה נפרדת בתוך המרחב הציבורי”, היא מסבירה. “כל החיים שלנו מתנקזים לשם, כל אוטובוס, כל ציר, הילדים נוסעים משם. זו לא שכונה פרטית כפי שטוען ראש העיר. אין דבר כזה שכונה פרטית. נאמר לנו שנשים צריכות להיות רגישות ולהבין. אבל אנחנו לא מתלבשות כדי להרגיז מישהו אחר. אפילו הלבוש שלנו כנשים דתיות לא מספק אותם, וזה מצביע על כך שהלבוש הוא לא הבעיה, אלא זו שיטה וזו כוחניות“.
התקיפות ומעשי האלימות מתרחשים לא רק נגד נשים חילוניות, אלא בעיקר נגד נשים דתיות וחרדיות. “גם המשטרה פועלת כמו הבנקים וקופות החולים ומיישרת קו”, טוענת פיליפ. “בעירייה לא התייחסו אלינו בכלל והיו מוכנים לקיים דיאלוג רק לאחר שפנינו לבית המשפט. כלומר, ההדרה נגד נשים פה היא מוחלטת גם ברמת השיח. אין אף ניסיון לדאוג לצרכינו. העירייה קונה לעצמה שקט על חשבון הנשים. בבית המשפט הם טענו כי הם חוששים לחיי הפקחים שלהם. אז אני שואלת, בגלל זה נשים וילדות צריכות לסבול מאלימות, לחטוף יריקות, אבנים וקריאות גנאי?”
מירי שלם, עותרת נוספת, לא נרגעת מאז ההחלטה שלשום: “האמירה של השופטים הייתה כל כך חדה וחד־משמעית, שזה מחזק אותנו, ומדובר באחד ההישגים הגדולים”, היא אומרת.
מתכננות את המסלול
נשים מודרות, נדחקות ומותקפות בעיר בית שמש באופן יומיומי כמעט. לא כל קללה, בריונות וחסימת דרך מדווחת למשטרה. פיליפ, למשל, הותקפה כשהייתה באמצע ג’וגינג וחטפה אבן בראש. כשהיא יוצרת לסידורים בבנק, היא חוטפת לעתים יריקות וקריאות גנאי כמו “שיקסע” ו”פרוצה”. לא מזמן חזרה בתה בת ה־14 מבית הספר הדתי שבו היא לומדת, בלבוש אחיד וצנוע, והותקפה על ידי שלושה בריונים שדרשו ממנה לעבור למדרכה ממול כי היא לא צנועה מספיק. קולמן הותקפה אינספור פעמים בקללות, מקלות וקריאות גנאי. שלם הותקפה על ידי המון זועם כשהיא ובעלה חצו את השכונה בשבת ברגל. לפני כמה חודשים נפגעה אישה מאבן ונזקקה לטיפול רפואי ותפרים. לפחות בשלושה בתי ספר בבית שמש, אם אישה תעמוד בסמוך לחצר, היא תותקף תוך דקות בהמון זועם של ילדים חרדים שנשלחים לקלל, לגדף לזרוק אבנים ולגרום לסילוקה.
מקרים אלה מתווספים כמובן לאירועים שעלו לכותרות, הבולט שבהם הוא תקיפתה בדצמבר 2011 של נעמה מרגוליס בת ה־8. קבוצת חרדים ירקו עליה, השליכו עליה ביצים ושקיות שתן בתואנה כי לבושה אינו צנוע דיו. הוריה הגיעו לשמור בבית הספר. ביולי האחרון הותקפה ורד דניאל שאחזה בבתה התינוקת, תוך שהמון זועם מנפץ את זגוגית מכוניתה, ורק בנס לא נפגעו שתיהן, ומדובר ברשימה חלקית.
לאורך שנים של מאבק, לא תמיד זכו שלם, קולמן, פיליפ וחברותיהן לאהדה. נשים רבות אף ניסו לערער על הדרך שלהן. “בהתחלה היו קולות שלא האמינו שהמאבק יעזור”, אומרת קולמן, “אמרו לנו, בעיקר נשים, שאין טעם ללכת לבית המשפט וחבל על האנרגיות שלנו. ואני אמרתי להן: Never Give Up. כיום, הן הראשונות שמברכות אותנו ומודות לנו. כולם מבינים שיש פה המון אנשים טובים, והקצנה אינה טובה לאיש”.
“חלק מהבעיה נובעת מחוסר הידע”, מוסיפה פיליפ, “נשים רבות אינן מודעות כלל לזכויותיהן. אני, בתחילת הדרך, לא ידעתי אפילו איזו תלונה להגיש, וכשהתחלנו היו נשים שהיו בטוחות שמותר לחרדים להכתיב את הלבוש במרחב הציבורי, וכיום הן כבר מבינות שזה אסור”.
שלם נאבקת עבור נשים בבית שמש שנים ארוכות, החל מהקמת מועצת נשים עירונית, דרך מפגשים של נשים חילוניות, דתיות וחרדיות, ועד יוזמה של ריקוד המוני - “פלאש־מוב” - של נשים במרכז העיר לצלילי השיר Don't Stop Me Now. “הרגשתי שלא הגיוני שלתושבי בית שמש אין אמירה מבפנים”, היא אומרת, “וארגנתי את הריקוד ההמוני מתוך רצון להכריז בסמליות שהמרחב הציבורי הזה הוא גם שלנו”.
במקרה אחר, היא חירפה את נפשה ונכנסה לבד ללב שכונת רמת בית שמש ב’ , כשיזמה ערב קירוב לבבות, בניסיון לקרוא לאחדות ושפיות. “חילקתי פלאיירים, קראתי לאחדות, והיו נשים שבאו אלי ובירכו אותי", היא מספרת. "היו גם המון אנשים שהסתקרנו ורצו לשמוע במה מדובר. אבל אז, בתוך כמה דקות, הגיחה משום מקום קבוצה אדירה של צעירים וגברים חרדים שהקיפו אותי והבהירו לי חד־משמעית שאם לא אסתלק מיד, אני אפגע משמעותית”.
לפני כשנתיים ניסו כמה נשים לשבור את מעגל ההדרה, במדיה לפחות, והחליטו להוציא לאור עיתון מקומי שבו גם פרסומות עם דמויות נשיות כגון סוכנת נדל”ן מחויטת או פיזיותרפיסטית. התגובה לא איחרה לבוא. “מיד נשלחו איומים לבעלי העסקים שפרסמו אצלנו”, משחזרת פיליפ. “יצאה קריאה להחרים אותם ברחבי העיר, איימו על המפיצים בכוח, השחיתו את העיתונים ושלפו אותם מתיבות הדואר. לא היה לנו סיכוי, רק כי הופיעה דמות נשית”.
לא חסרי אונים
למרות ההישג, אף אחת מהעותרות לא משלה את עצמה. “זה ניצחון בבית המשפט, אבל תהיה פה מלחמה”, מכריזה פיליפ, “הם לא מכבדים את בית המשפט, והם יצאו להפגנות ויתלו עוד שלטים. הם לא יוותרו עליהם, ואם צריך, נצא גם אנחנו לרחובות. אנשים לא מבינים שחובתנו לעצור את זה פה. יש קולות שאומרים: ‘אז מה אכפת לך, תעברי מדרכה’, ואני אומרת שההדרה הקטנה לכאורה, של רק מדרכה, היא תחלחל למרחבים של כל חיינו בהמשך. לראיה, תראו מה קרה עם יונתן רזאל: האישה הפכה ליצור דמוני, יצור שצריך כל הזמן להחביא, להזיז, להדיר או לשים מסקינגטייפ כדי שחלילה לא תחטיא גבר. הברירה שלך היא להחטיא גבר או להירגם באבנים. ראיתם פעם גבר שאומרים לו איך להתלבש?”.
“חשוב לי שהשינוי ישפיע על עוד מרחבים בארץ”, אומרת שלם, “נשים פה נאלצות להתנהל בזהירות כל הזמן, מתוך מחשבה מקדימה ובחינה מדוקדקת של מה ללבוש ואיך לתכנן את המסלול כדי להגיע למרכז העיר. זה מגיע למצב שבו נשים מתייעצות זו עם זו בפייסבוק ושואלות אם אפשר לעבור במקום X עם מכנסיים”.
“יש לי שלט אחד קרוב לבית שרק גורם לי להיאבק עוד יותר ולהיות נחושה יותר”, אומרת קולמן. “זה לא מוריד אותי, אלא רק מחזק אותי להילחם נגד הדורש תיקון. אנחנו לא חסרי אונים, פעם היינו, אבל יחד אנחנו חזקים. יש לנו סבלנות לדרך שלנו, אבל אין לנו סובלנות כלפי השלטים. קיבלנו גיבוי מכל עם ישראל השבוע, וזה מחמם לי את הלב, כי אנחנו נאבקות כאן לא רק בשביל נשות בית שמש. ברור לנו שאם לא נמגר את התופעה כאן ועכשיו, היא תתפשט, והנה כבר רואים את זה קורה באשדוד, בערד ובצה”ל. אנחנו שמחות וגאות להיות תקדים עבור כל הנשים בארץ, ונעזור גם לנשים אחרות במאבק מחושך לאור”.