נוח לחשוב שהודעת חברת טבע ביום חמישי האחרון על פיטורי כ־1,700 עובדים היא אנומליה, עניין חריג אפילו בשוק העבודה הישראלי המתעתע. אלא שהעבר מלמד אחרת. בסיפור הזה, של פיטורי עובדים, צריך לדבר על מנהלים בלתי אחראים, שאינם מביאים בחשבון בתים מתפרקים ושיברונות לב. מצד שני, ראוי להזכיר שבחברות החזקות הוועדים מכניסים את ידם לניהול ודורשים דרישות שמנפחות את כוח האדם. אותם ועדים, אגב, במקרים רבים, לא יהיו אלה שישלמו את המחיר. מטקסטיל דרך תעשייה פשוטה ועד הייטק, כולם היו שם.
יגאל ארליך, לשעבר המדען הראשי ומייסד קרן ההון סיכון “יוזמה", מזכיר כי טבע נבנתה מההתחלה כחברה ישראלית קטנה והפכה להיות חברה פרמצבטית ענקית בתחומה. “אלי הורביץ הצמיח אותה כחברה גנרית, כלומר כזו שמייצרת תרופות שפג עליהן הפטנט", הוא אומר. "הוא ייחס חשיבות רבה להיות טבע ישראלית, ניסה להכניס גם מוצרים לא גנריים, כמו קופקסון, פיתוח שהחברה קנתה ממכון ויצמן לעיכוב מחלת הטרשת הנפוצה והייתה הצלחה גדולה. עצם זה שהיא נבנתה כחברה ישראלית והעזרה שקיבלה מהמדינה, בעיקר במיסוי, נבע מהרצון להיטיב עם המשק הישראלי ולהעסיק עובדים ישראלים".
"מפעם לפעם פוקדים את החברות השונות משברים והן נזקקות לתהליך התייעלות", מוסיף ד"ר רונן בר־אל מהמחלקה לכלכלה וניהול באוניברסיטה הפתוחה. "בעבר היו אלה תעשיות הסתדרותיות כמו כור ותדיראן שמשעה שהופסקה ההגנה הממשלתית המסיבית עליהן על חשבון משלמי המיסים הן נקלעו לקשיים עצומים ונאלצו לפטר אלפי עובדים. לעתים הפיטורים נעשים בגלל שינויים בשוק כמו בנגב קרמיקה, שעמדה בפני תחרות מסין, או אינטל, בגלל תחרות בשוק בו היא פועלת. לעתים גם ההנהלות אינן פטורות מאשמה, כמו במקרה של טבע".
קניון במקום מפעל
הסקירה ההיסטורית תתחיל ממפעל אתא המפורסם. לא היה וכפי הנראה לא יהיה מפעל טקסטיל ארץ־ישראלי פטריוטי כמו אתא. הוא נוסד ב־1934 בגאווה גדולה. אתא, כלומר ראשי תיבות של “אריגים תוצרת ארצנו"; את השם העניק למפעל ש"י עגנון. אלף איש עבדו במפעל המפואר הזה, שייצר אריגים כמו דריל שכונה “צבא" ובד סאטן־כותנה ששמו “קצין". אך בראשית 1985, החליטה הנהלת המפעל למכור אותו לקבוצת משקיעי נדל"ן, לסגור אותו כמפעל ייצור ולפטר את עובדיו. ההסתדרות בראשותו של ישראל קיסר נתנה אור ירוק לסגירה, והעובדים התארגנו תחת השם “ועד 1 - מועצת ועדי העובדים", בהנהגתו של פיני גרוב. המאבק כלל התבצרות בחצר המפעל ושימוש בסיסמה שנחקקה עד היום: “היום זה אתא - מחר זה אתה". המפעל בכורדני נהרס לטובת הקמת הקריון, ועל שטח המפעל בקריית אתא הוקמה שכונת מגורים הכוללת מרכז מסחרי גדול.
"יש לזכור כמה עובדות", מסביר ד"ר בר־אל, "חברות נוצרות למטרת רווח, לא למטרת העסקת עובדים. הן נזקקות לעובדים, לא עושות להם טובה. ההתייעלות בשנות ה־80 וה־90 הביאו לצמיחת המשק הישראלי כמו שהפיטורים ההמוניים וההתייעלות עם איחוד גרמניה הביאו את גרמניה להיכן שהיא נמצאת היום".
שנתיים אחרי מפעל אתא, עוד גאווה לאומית התרסקה. פרויקט הלביא יצא לדרך ב־1982 ברוב הדר כמטוס קרב תוצרת ישראל. אף אז קבע דוח אמריקאי שעלות הפרויקט גבוהה במאות אחוזים מהמתוכנן, ושאין כל היגיון כלכלי בפיתוחו. סביב ביטולו התנהל עימות בממשלה. וכך, חמש שנים אחרי צאתו לדרך, ב־1987, ברוב של 12 נגד 11, החליטה הממשלה להפסיק את פרויקט הלביא. התוצאה: 4,000 מאנשי התעשייה האווירית פוטרו. מיד אחרי ההחלטה יצאו העובדים להפגין ברחובות. הם חסמו כבישים והתעמתו עם המשטרה והתפזרו רק אחרי יומיים סוערים, לא לפני שראש הממשלה יצחק שמיר הבטיח להם שביטול הפרויקט לא יפגע בהם.
קופצים קצת קדימה בזמן ל־24 בפברואר 1988. “אדוני היושב ראש, חברות וחברי הכנסת, צר לי מאוד על שזה ארבעה שבועות רצופים אני מנסה להעלות את נושא המשבר וסכנת פיטורי 1,200 עובדי תדיראן", פתח ח"כ רן כהן (רצ) את ישיבת הכנסת. “מדי שבוע לא זו בלבד שהוא נדחה, אלא שמהשבוע שעבר לשבוע הזה הוא נדחה כדי ששר התעשייה והמסחר, אריאל שרון, יוכל להיות כאן, וגם היום הוא איננו פה. נדמה שגורלם של אלפי עובדיו של קונצרן מהמפוארים ביותר במדינת ישראל חשוב פחות וחיוני פחות, וצריך להקדיש לו מאמץ פחות מכל דבר אחר. כולנו עדים לכך שהיום מרחפת סכנה קשה ביותר על ראשם של העובדים".
תדיראן היה קונצרן מוביל, בהיקף ייצור של 800 מיליון דולר. זה לא עזר כמובן לעובדיו המפוטרים. ארליך מספר כי בזמן היותו המדען הראשי, באמצע שנות ה־80, התרחש משבר החברות הטכנולוגיות. תדיראן לא הייתה לבד. “אחד הדברים שנרתמתי לעשות היה לא לאפשר לחברות האלה לפטר את אנשי המחקר והפיתוח, שבדרך כלל היו המפוטרים הראשונים", הוא אומר.
“הרעיון היה לשמר עד כמה שאפשר את צוותי הפיתוח שלהן. אם אתה סוגר את מחלקת הפיתוח, אתה סותם את הגולל על העתיד. זה המקום שבו המדינה צריכה לדעתי להתערב. תדיראן הייתה מהחברות הגדולות בארץ, עם המון חברות בנות, עד המשבר הרציני במחצית השנייה של שנות ה־80, אחרי משבר האינפלציה. התחרות הייתה קשה. חוץ מזה, החברה הייתה תלויה בהזמנות של משרד הביטחון. תדיראן חולקה לבסוף לחטיבות ולחברות עצמאיות. חלק מהחברות נסגרו, חלק מהעובדים פוטרו, חלק נשארו".
כור מחצבתם
לא רק תדיראן ספגה. גם עובדי שאר קונצרן כור חשו את נחת זרועה של תוכנית קיצוצים מסיבית. “הוגשה תוכנית המפנה של כור: תפטר כ־6,000 מעובדיה. מפעלים יימכרו וחובות יימחקו", בישרה העיתונות בנובמבר 1988. “הנהלת כור סיימה להכין את תוכנית ההבראה, ולפיה הקונצרן יתכווץ עד כדי מחצית ומצבת כוח האדם תצומצם בכשליש. מבנה הקונצרן יאורגן מחדש סביב שני מוקדי פעילות עיקריים והבנקים יתבקשו למחוק כ־100 מיליון דולר, המהווים כ־11% מהחובות של כור להם" .
ההתחלה, ב־1944, הייתה שונה. תאגיד כור הוקם במסגרת סולל בונה לריכוז מפעלי התעשייה שבהם הייתה לחברה בעלות משמעותית. העקרונות היו ברורים: ניצול משאבי הטבע של ארץ ישראל וחומרי הגלם המקומיים; מסגרת הכשרה לפועלים עבריים ואספקת מקומות עבודה לוותיקים ולעולים; שיפור מאזן התשלומים על ידי ייצור מקומי במקום הסתמכות על יבוא; ביסוס תעשייה צבאית עצמאית.
ב־1958 הפכה כור לחברה בע"מ במסגרת חברת העובדים, וככזו התחייבה לעקרונות הקואופרציה, כמו ערבות הדדית בין מפעלים כושלים והירתמות למשימות לאומיות. בשנות ה־60 היה התאגיד לגדול והרווחי בישראל, ופתח חברה להשקעות במדינות אפריקה. בשנות ה־70 כבר היו בבעלותו 100 מפעלים בארץ, עשרה בחו"ל ו־100 חברות שיווק ושירותים שאורגנו בחטיבות שונות. סולתם היה אחד המפעלים. הוא הוקם ביקנעם וייצר נשק ותחמושת מ־1954. הוא שימש כספק עיקרי לצה"ל וידע גם מהלומות: ב־1964 פוטרו 180 מ־700 עובדיו. עם מכירת המניות של סולל בונה לכור, החברה התפתחה והפכה ליצואנית הנשק הגדולה בישראל. אלא שהמהלומה הבאה, הגדולה, לא איחרה לבוא.
ב־1988 העסיק הקונצרן כ־30 אלף עובדים ונקלע לפשיטת רגל. תוכנית ההבראה, כאמור, פיטורים של כשליש מהעובדים, שלא הלכו הביתה בלי מאבק.
ב־1988 התבצרו אלף עובדי סולתם במפעל. הם נעלו ל־48 שעות את ראשי כור שבאו לדבר עם נציגיהם, מלווים בכלבים אימתניים. “ליל הכלבים", כונה אותו לילה בתקשורת. הפינוי הוביל לדיון ציבורי. מנכ"ל סולתם התפטר. מזכ"ל ההסתדרות קיסר הקים ועדת חקירה. בהמשך יגיעו גלגולים כמפעל לייצור סירים, שורות רווח נאות, ושוב - פיטורים.
את התעשייה הצבאית, המפעל הביטחוני ששורות אוטובוסים הובילו אליו את עובדיו בשעות הבוקר המוקדמות, זוכרים כל תושביה הוותיקים של שכונת בית הכרם בירושלים. מפעל סגור ומוגן, שהוקם ב־1951 והובא לקבורת חמור ב־1997. בין תהליכי הייצור במחלקות המפעל השונות היו ניקוי מתכות, שימוש בממיסים, ציפוי אלקטרוני עם קדמיום ובדיל ועוד.
1,450 עובדי מפעל הדגל של התעשייה הצבאית, ובתוכם גם המפעל במישור אדומים, שמנה כ־400 איש, שולחו לבתיהם בהדרגה. “זו הייתה מסכת עינויים איטית, בשיטת הסלמי", אומר עובד לשעבר. “יצאנו להפגין, נאבקנו אחד למען השני, אבל ההחלטות השגויות לא השאירו לנו הרבה סיכוי. דירקטוריונים מתחלפים ויהירים הביאו את כולנו לפיטורים".
השלב הראשון היה בשנים 1992־1993. אט אט ובהדרגה הועבר חלק מהייצור למפעלים בחיפה, שגם הם נסגרו שנים ספורות לאחר מכן. ב־1996 נסגר המפעל סופית והקרקע שוחררה לטובת קבלנים פרטיים. הריסת המבנים ופינוי מבנים אלה לאתר פסולת מורשה הסתיימו ב־1997. בסקר קרקע מקיף נמצאו מזהמים, מה שלא הפריע ליזמים לבנות על הקרקע, ולדיירים לקנות ולגור בה.
נלחמים על הבית
גם בשנות האלפיים חווה המשק הישראלי כמה גלי פיטורים רציניים. ב־2002 היו אלה עובדי בנק הפועלים.ב־1921 ייסדו ההסתדרות הציונית וההסתדרות הכללית את בנק הפועלים, אשר ב־1997 נמכר גרעין השליטה בו לקבוצת אריסון־דנקנר בראשות תד אריסון. בעלת השליטה כיום בבנק היא חברת אריסון אחזקות, שבשליטת שרי אריסון. “בוא לגדול איתנו", זו הייתה הסיסמה שליוותה את הפעילות הבנקאית של בנק הפועלים במשך כמה עשורים. אלא שבמקום שבו עובדים שומעים את צמד המילים “צעדי התייעלות", עליהם להרכין ראש ולחכות לגיליוטינה. כך, בדצמבר 2002 הודיע הבנק על “צעד התייעלות רחב־היקף", שבמסגרתו יפוטרו 900 עובדים קבועים, מהם 700 עובדים בסניפים (כולל דרגים ניהוליים) ו־200 עובדי הנהלה. כל עובד עשירי נפרד מעבודתו במסגרת אותה התייעלות.
מנכ"ל הבנק, אלי יונס, שהוביל את מהלך ההתייעלות, התחייב במסיבת עיתונאים כלפי העובדים כי מדובר בצעד חריג. “הגענו להכרה שיש צורך בתוכנית התייעלות מרחיקת לכת בהתחשב במצב השוק, במיתון ובהשפעתו על תוצאות הבנק והלקוחות שלנו", אמר יונס. חלק מעובדי הבנק קיבלו תנאי פרישה שכונו בעיתונות “נדיבים", פיצויים, פנסיה מוקדמת ועוד.
כמעט 80 שנה אחרי שהונחה אבן הפינה על הר הצופים לבניין בית החולים האוניברסיטאי הדסה הר הצופים, שהפך למעצמה רפואית ומחקרית מובילה בעולם, פיטר המרכז רפואי המפואר שהתהדר ב־6,000 עובדים בימי השיא שלו, 550 עובדים בשתי פעימות. זו הייתה הפעם הראשונה שגם רופאים פוטרו או עזבו. העובדים יצאו לרחובות להפגין. "חתכו בבשר החי", אומרת ג', לבורנטית לשעבר. רופא שעזב מוסיף: "אחיות לא היה צריך לפטר. הן ברחו לאיכילוב".
ואי אפשר לשכוח את הסגירה של רשות השידור: עד לפני זמן קצר, בבניין ברוממה סיפרו הקירות את הסיפור של מה שהיה מעצמה ופורק. בחדר הצלמים קיר שבור, מזכרת ממהלומה שהנחית עובד מתוסכל ביום שנודע על הסגירה הסופית. תכף, כשהדחפורים יסיימו את מלאכתם, גם זה לא יישאר. קבוצת הוואטסאפ “נלחמים על הבית" הולכת ונעשית שקטה.
רונן גליק, מנהל אולפן בערוץ הראשון, אחראי צלמים ומי שהוביל את המאבק של עובדי רשות השידור, הצליח למלא אוטובוסים של מפגינים, ארגן קבלות שבת מול ביתו של שר האוצר משה כחלון, הדפיס חולצות למשתתפי המאבק, מימן מכיסו שילוט לתלייה על צירים מרכזיים “חברי הכנסת, ניסנקורן, אל תזרקו לרחוב 1,000 משפחות".
בשורה התחתונה, ההנהלות המתחלפות של מה שהיה מוסד מפואר ובית ספר לעיתונות, שמנה בשנת 2003 כ־2,200 אנשי מקצוע, הביאו לכך שבספטמבר 2014 נותרו כ־1,600 עובדים בעקבות פרישה מרצון במסגרת כמה תוכניות. באוקטובר 2015 הגיע גל נוסף, שבו פרשו כ־350 איש, במהלך כמה חודשים – עד לדצמבר באותה השנה. עד פברואר 2017 פרשו עוד 200 איש. במועד סגירת הרשות, במאי 2017, פוטרו עוד 1,050 איש. לראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל, אנשים פוטרו על פי חוק (חוק תאגיד השידור הישראלי).
“הפטנט שארגון נקלע לקשיים בגלל מהלכי ניהול כושלים ואז מטיל את האחריות על העובדים ולא על האחראים – הנהלה, דירקטוריון, משרדי הממשלה וועדות הכנסת שהיו אמורים לפקח - רשום על שמם של לפיד, ארדן ונתניהו וגם של ניסנקורן שנתן לזה יד", אומר איתי לנדסברג־נבו, לשעבר מנהל מחלקת תעודה ברשות השידור. “כשלי הניהול של הנהלות הרשות היו מפורטים בכמה דוחות של מבקר המדינה. שום דבר לא היה נסתר. עכשיו עובדי טבע מפוטרים ועובדי תאגיד השידור הציבורי מאוימים על ידי השר איוב קרא" .