"בלילה האחרון שבין שישי לשבת, פשוט חלמתי על התינוקת", מספרת לירון דניאל. "היא הופיעה לי בחלום, וכשהתעוררתי, החלטתי לכתוב את הפוסט בפייסבוק. אבל גם דרך פייסבוק עדיין לא הצלחתי לאתר אותה, כי ייתכן שהשם שלה שרשמתי בפוסט השתנה, ואולי גם לא דייקתי בתאריך הלידה".
"יש לי במחסן שלושה ארגזים", כתבה דניאל (38), נשואה ואם לארבעה מגני תקווה שעובדת בשוק ההון, בפוסט שפורסם בפייסבוק ביום שבת בבוקר. "אלה לא ארגזים רגילים שמכילים ספרי לימודים או כמה כלים. הארגזים האלה מכילים שלוש שנים מחיי ילדה קטנה שאותה אני לא מכירה. סקרנתי? יופי! כי רק בעזרתכם אולי אמצא את הילדה ואתן לה את החלק הזה של החיים שלה". נכון לכתיבת שורות אלה, הפוסט הזה זכה ליותר מ־5,000 שיתופים, אלפי לייקים ומאות תגובות. אולם לצערה של דניאל, היא טרם הצליחה למצוא את אותה ילדה, שכיום אמורה כבר להיות בת 22.
הסיפור הזה התחיל ב־1995, כשדניאל הייתה תיכוניסטית בבית הספר ע"ש חיים קוגל בחולון, ושם משפחתה אז היה בכר. "בכיתה י' היה לנו פרויקט מחויבות אישית", היא מספרת. "אני בחרתי להתנדב במעון נווה חנה בחולון, שהיה בעצם מקלט לילדים שהוצאו בצו חירום מהבית. זה היה מבנה בן שתי קומות עם חצר מאוד גדולה. בקומה הראשונה שהו תינוקות מגיל אפס עד שנתיים, ואילו בקומה השנייה היו ילדים מגיל שנתיים עד 5. היו שם הרבה מאוד מיטות, לולים, והייתה שם הרבה מאוד אהבה לילדים מצד הצוות והמתנדבים".
במעון הזה דניאל בעצם פגשה לראשונה את התינוקת מהפוסט. "זו הייתה מעין אהבה ממבט ראשון, ואין לי אפילו הסבר למה", היא מתארת. "התינוקת הייתה בערך בת ארבעה חודשים, התחלתי לטפל בה, לקחת אותה לגינה, החלפתי לה חיתולים וקניתי לה דברים. נוצר בינינו חיבור חזק, ובעצם הפכתי להיות המתנדבת האישית שלה".
ספרי על הקשר המיוחד שהיה ביניכן.
"עשו למשפחה שלי כל מיני מבדקי כשירות תפקודית כדי שתהיה לנו גם אפשרות להביא את התינוקת אלינו הביתה. הייתי מביאה אותה אלינו באמצע השבוע ובכל סוף שבוע במשך שלוש שנים, ובלילה היינו מחזירים אותה למעון. היא הפכה לגמרי חלק בלתי נפרד מהמשפחה שלנו. היא הייתה מעין אחות קטנה שלי (לדניאל יש אח בכור – א"ש).
"לקחתי אותה להצגות, טיילתי איתה, רחצתי אותה. היא ישבה איתנו בארוחות שישי, יצאה איתנו לטיולים בשבת. הלכנו למסיבות חנוכה בגן שלה, חיפשנו אותה בפורים וצילמנו אותה. היא הייתה קוראת להורים שלי 'אמא ואבא', וכשהיינו מחזירים אותה בלילה למעון לישון, היא הייתה בוכה מאוד. היא כל הזמן חיכתה לי שאבוא. היא הייתה מנשקת ומחבקת הרבה, וכמובן גם אנחנו אותה.
"לי היא הייתה קוראת לפעמים 'אמא' ולפעמים 'לירון', ואנחנו כל הזמן היינו מספרים לה שבקרוב גם לה יהיו אבא ואמא משלה. זו בעצם הייתה מטרת התוכנית: להכשיר אותה למשפחה החדשה שתימצא לה. אמא שלי אפילו הגישה בזמנו בקשת אימוץ, אבל כשהתברר שהילדה עתידה להימסר לאימוץ עם אח ביולוגי, אמי הסירה את הבקשה כדי לאפשר לה לחיות עם אחיה".
המפגש האחרון
דניאל מספרת שהיא נשארה בקשר הדוק עם התינוקת גם אחרי שהסתיימה את המחויבות האישית. "התכוונתי להתגייס קרוב לבית כדי להמשיך להיות איתה", היא אומרת, "אבל עוד טרם הגיוס שלי הודיעו לי שהיא קיבלה משפחה מאמצת".
איך הגבת לבשורה הזאת?
"היה לי מאוד קשה לקבל את זה, כי בתקופה הזאת הייתי כל עולמה. הרגשתי שלוקחים ממני ילדה שאני מרגישה כלפיה גם כאמא וגם כאחות. בעיקר הייתי בהלם, לא ישנתי בלילות, ומאז אני מחפשת אותה".
הצלחת לפחות להיפרד ממנה?
"יש לי סרטון של המפגש האחרון בינינו, שגם אותו אני רוצה למסור לה. אמרתי לה בפגישה האחרונה שמצאו לה אבא ואמא, שעכשיו יהיה לה ממש כיף, שאנחנו נתגעגע אליה, והיא קיבלה מאיתנו מתנות ובובות. חיבקתי אותה, בכיתי והלכתי. מאז החפצים שלה נודדים איתנו לכל מקום".
אילו חפצים שלה את שומרת?
"ציורים שהיא ציירה בגן ובבית. יש לי גם את הנעל הראשונה שהיא נעלה בחייה, את בגד הים הראשון שלה. יש לי קלטת וידיאו שלה רוקדת, קופצת. יש לי מלאי של תמונות משלוש השנים האלה. זו תחושה שיש לך בקופסה חיים של מישהי, ושאת חייבת להעביר לה את החיים האלה. התמונות, הבגדים, הקלטות - אלה בעצם כמו חיים. זה לא רק מידע, אלה לא רק סיפורים, אלה חיים. אני לא רוצה שאותה ילדה, כיום אישה, תפספס את ההזדמנות לקבל את הדברים שלה.
"אני גם רוצה לסגור מעגל, לדעת שטוב לה, שהיא מאושרת, שביום שנפרדתי ממנה היא קיבלה חיים טובים. יש לה אמא ביולוגית שהיא תהיה או לא תהיה איתה בקשר; יש לה את האמא המאמצת שגידלה אותה; ויש אותי, שהייתי חלק מחייה במשך שלוש שנים. אבל כל ה'זכויות' שלי בעצם לא קיימות. לא קיבלתי מעולם סיוע פסיכולוגי להתמודד עם הדברים, לא קיבלתי עזרה וליווי. רק גידלתי בכל האהבה שיכולתי, ואז 'סיימת את שלך ולהתראות'. לא היה לי שום מידע מה עלה בגורלה. זה נגמר ביום אחד".
עד כמה הפרידה הזו השפיעה על חייך?
"במשך שלוש השנים שהייתי איתה כל הזמן שאלו אותי מה יקרה כשנצטרך להיפרד, ואני כל הזמן עניתי שאני מצילה חיים עכשיו, ואחר כך אחשוב מה יהיה, אבל זה היה לי מאוד קשה. התגייסתי לצבא מיד אחרי הפרידה, לא הצלחתי לישון בלילות, חלמתי שהיא קוראת לי ושאני צריכה לחפש אותה. זה מלווה אותי עד היום".
זה השפיע גם על האמהות שלך?
"תמיד הייתי אמהית באופי שלי, ולכן גם לקחתי פרויקט כזה על עצמי. גם כיום אני מתנדבת. אני יו"ר מעגל נשים גני תקווה, ועם עשרות מתנדבות נוספות אני כל הזמן עוזרת למשפחות מאוכלוסיות חלשות. אני גם מאוד מעריכה את החוג המשפחתי שלי ומאוד אוהבת להיות בבית ובחיק המשפחה. אחרי שכתבתי את הפוסט, שיתפתי את ההורים שלי לגבי העוצמה שזה קיבל ברשת. גם אצל ההורים שלי הכל פתאום צף ועלה מחדש, כי גם הם היו חלק בלתי נפרד מהגידול של הילדה. פתאום כולנו הבנו עד כמה היא הייתה משמעותית בשבילנו, ופשוט הדחקנו את הסיפור כדי לחיות".
חיזוק ממאומצים
במהלך השיחה מספרת דניאל בדמעות שכבר 22 שנים היא מחפשת את אותה ילדה קטנה. "כבר הרבה זמן אני מנסה בכל מיני דרכים למצוא אותה", היא אומרת. "פניתי לשירות למען הילד ביפו ומסרתי מכתב עם כמה תמונות שישימו בתיק האימוץ שלה. יצרתי בעבר קשר עם ילדים שהיו באותו מעון שהיא שהתה בו וניסיתי דרכם להתחקות אחריה, אבל הם היו שם בשנים אחרות ולא הצליחו לעזור לי. הרגשתי שעשיתי את כל המאמצים, אבל הם לא צלחו".
האם הופתעת מכמות התגובות בפייסבוק?
"מאוד הופתעתי. מבחינתי זה היה יותר לפרוק מהלב, לא חשבתי שתהיה כזו היענות. קיבלתי גם המון תמיכה ואהבה מכולם. אני חושבת שאנשים התחברו למקום הרגשי של נערה שעשתה מעשה מאוד יפה ומכובד, ועכשיו רוצה לסגור מעגל".
עלית על קצה חוט לאחר פרסום הפוסט?
"קצה החוט היחיד שיש לי, ושנודע לי עוד לפני הפרסום, זה שהילדה הלכה למשפחה המאמצת עם אחיה הביולוגי. אחרי השיתוף הגיעו אלי כל מיני פיסות מידע, אבל כאמור עדיין לא הצלחתי להגיע אל הילדה".
זה מפליא אותך שטרם מצאת אותה?
"זה מרגיש לי מאוד קרוב, אך ייתכן גם שזו ילדה שלא יודעת על דבר אימוצה. גם שמה בוודאי השתנה, ולכן מאוד קשה לאתר אותה".
לא חששת מכך שאולי מישהי יכולה לגלות דרך הרשת שהיא מאומצת?
"קודם כל, להגן עליה ולשמור עליה זה אחד הדברים הכי חשובים לי. אם היה מאוד קל לזהות אותה לפי תאריך הלידה ושמה, אז כבר הייתי מזמן מוצאת אותה. עובדה שזה לא קרה. כמו כן, אם הייתי רוצה למצוא אותה בכוח, כבר הייתי מעמידה חוקר פרטי. אבל בדרך שלי אני בעצם נותנת לה את האפשרות לפנות אלי או לא לפנות אלי. אגב, בעקבות הפוסט קיבלתי המון חיזוקים מילדים מאומצים אחרים שהיה להם מאוד קשה לאתר את השורשים שלהם. הם אמרו שמה שאני עושה זה נפלא, וזה מה שגורם לי להמשיך להתקדם הלאה. כתבה לי, למשל, בפייסבוק מישהי אחרת ששהתה באותו מעון וסיפרה שבתור ילדה קטנה היה לה ממש קשה להיפרד ממתנדבת בת 16, שאליה היא מאוד נקשרה והייתה עבורה ממש דמות של מלאך".
אם הילדה קוראת עכשיו את דברייך, מה היית רוצה לומר לה?
"אני רוצה לספר לה כמה היא הייתה אהובה. אני גם יכולה לספר לה הרבה מאוד על עצמה בתור ילדה קטנה: מה היה סדר יומה, מי טיפל בה, איזה אנשים היא פגשה בדרך, כל מיני קונצים שהייתה אוהבת לעשות, שירים שהייתה שרה. למשל, היא מאוד אהבה לשיר 'לאבא שלי יש סולם', וגם מאוד אהבה את ההצגה 'ספר הג'ונגל'. אבל מעבר לסיפורים השונים, אני בעיקר רוצה לחבק אותה, אם היא כמובן תסכים".
ליצירת קשר או למסירת קצה חוט, פנו ללירון בכר דניאל באמצעות הפייסבוק או דרך כתובת הדואר האלקטרוני: [email protected]