מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל פרסם את אוסף המחקרים השנתי שלו - "דוח מצב המדינה 2017". כל המחקרים והדוחות של השנים האחרונות שניסו לחזות את עתיד כלכלת ישראל, בכללם בדיקות שעורכים משרדי הממשלה עצמם, מהווים תחזית שחורה אם אחוז המועסקים במגזרי החרדים והערבים לא יעלה בצורה דרמטית והעוני בהם יצומצם בהתאם. זאת מהסיבה הפשוטה שככל שחלקם היחסי של חרדים וערבים באוכלוסייה יעלה כצפוי, יתקשו המגזרים הנושאים בעיקר נטל העבודה והמסים להחזיק את מדינת הרווחה הרעועה על גבם השחוח.
תעסוקת חרדים
החוקר ד"ר איתן רגב מצא כי בשנים האחרונות חלה עלייה חדה בשיעורי התעסוקה של חרדיות וחרדים צעירים בכל הזרמים: בין 2008 ל־2013 עלו שיעורי התעסוקה של חרדיות וחרדים בגיל 30־23 בצורה מרשימה יחסית לשאר המגזרים, והגיעו לרמה של 73% בקרב נשים ו־36% בקרב גברים. למרות הבשורה החשובה הזאת לאיתנות הכלכלה הישראלית, העמקה במחקר מעלה את חשיבות שילובם של חרדים צעירים בחברה הכללית כמנוף השפעה על שילובם בתעסוקה. שיעורי התעסוקה של צעירים חרדים המתגוררים בערים חרדיות הומוגניות, נמוכים בהרבה משיעורי התעסוקה של חרדים המתגוררים בערים מעורבות.
השכלה ותעסוקה בקרב צעירים ערבים
החוקרת הדס פוקס מצאה כי שיעורי הזכאות לבגרות בקרב נשים ערביות הם לעתים גבוהים אף יותר מאשר בקרב יהודיות (או שווים להם) בכל קבוצות המעמד הסוציו־אקונומי, אולם בקרב הגברים עדיין נמצאו פערים לטובת היהודים, והם אף גדלו בעשור האחרון. המשמעות היא שלרקע החלש של גברים ערבים יש השפעה דרמטית על יכולתם לרכוש השכלה ומקצוע רלוונטיים לשוק התעסוקה, וזאת אף שביחס ליהודים, שיעור גבוה מהערבים הזכאים לבגרות למדו במגמה מדעית־הנדסית.
פערי השכר בין יהודים לערבים נמוכים בקרב בוגרי תארים בבריאות ובחינוך, אך גבוהים בקרב בוגרי לימודי הנדסה, מחשבים, עסקים וניהול. הנשים במגזר המיעוטים מובילות בפער גדול את ההשתלבות באקדמיה ובתעסוקה. שיעור הפנייה לאקדמיה עלה מאוד בקרב נשים ערביות, בעיקר בדואיות ודרוזיות - עלייה של כמעט 50 אחוז בין 2008 ל־2013. נשים ערביות (בייחוד מוסלמיות ובדואיות) עדיין פונות בשיעורים גבוהים מאוד ללימודי הוראה, המאפשרים עבודה נוחה ובתוך היישובים.
השפעת המצב הכלכלי של הרשות המקומית על השירותים החברתיים
נושא שעלה לדיון רק לאחרונה בוועדת ביקורת המדינה של הכנסת וזכה כבר לשורת הצעות חוק של האופוזיציה, הוא העובדה שהממשלה מממנת רק בחלקם כל תוכנית או פרויקט של רווחה וחינוך ברשויות המקומיות על פי יכולתה של הרשות המקומית להשלים את התקציב הנדרש ולהשקיע את חלקה היחסי בתקציב התוכנית.
ההתניה שעושה המדינה בגזירה שווה בין הרשויות המקומיות, אינה מאפשרת לעיריות חלשות לספק את אותה רמה של שירותים חברתיים לתושבים ומנציחה את הפערים החברתיים.
פרופ' ג'וני גל והחוקרים שביט מדהלה וחיים בלייך, בדקו את הפערים שנוצרים בשל השיטה המנציחה אותם. ההוצאה הממוצעת על רווחה ב־15 הערים החזקות היא 9,095 שקל למטופל בממוצע בחודש, בעוד ביישובים ערביים ההוצאה עומדת על 3,387 שקל בלבד.
הפער לרעת הרשויות החלשות ניכר כבר בהקצאה הראשונית של משרד העבודה והרווחה: כ־3,170 שקל למטופל ברשויות מאשכולות חברתיים־כלכליים נמוכים, לעומת כ־5,400 שקל ביתר הרשויות.
מדיניות הרווחה
פרופ' ג'וני גל ושביט מדהלה מצאו במחקרם כי למרות היותה של ישראל מהמדינות שההוצאה הממשלתית בה לשירותים חברתיים היא מהנמוכות בעולם המפותח באופן עקבי, ההוצאה החברתית על רווחה, בריאות וחינוך עמדה בשנת 2016 על 205 מיליארד שקל – 57% מסך ההוצאה הממשלתית ללא חוב ותשלומי ריבית. בשנת 2017 ההוצאה על יישום המלצות ועדת אלאלוף למלחמה בעוני שהוגשו לממשלה הקודמת, צפויה לעמוד על כ־30% בלבד מסך ההוצאה השנתית שעליה המליצה הוועדה.