1. ד”ר אביחי מנדלבליט - היועץ המשפטי לממשלה // מור שמעוני
היועץ המשפטי לממשלה ד"ר אביחי מנדלבליט מוקף יועצים, עוזרים, משנים, פרקליטים ואנשי משטרה בכירים. באירוע סגור שנערך בשנה החולפת - המתקיים אחת לשנה ובו דנים בנושאים שעל הפרק ובהשתתפות היועצים המשפטיים לממשלה ופרקליטי המדינה לדורותיהם - ייעץ לו אחד מהם לשמוע את כל הדעות סביבו. והוא אכן אחד ששומע את כולם. קשוב ופתוח, הישיבות הארוכות בלשכתו מעלות לקדמת הבמה את הקולות. אך בסופו של יום, ברגע ההכרעה, הוא בודד לחלוטין. את ההחלטות כבדות המשקל הוא יצטרך לקבל לבדו, והוא זה שיהפוך בהן בלילה אם יתעוררו בו ספקות. השנה הבאה כנראה תספק לו כמה וכמה לילות כאלה. תיקי החקירות נגד ראש הממשלה צפויים להגיע לצומת ההכרעה ב־2018, ומנדלבליט מודע היטב למשמעות הציבורית וההיסטורית. 
אפשר לראות בתיק המעונות - הפרשה שבעקבותיה הודיע בשנה החולפת כי יוגש כתב אישום בכפוף לשימוע נגד אשת ראש הממשלה שרה נתניהו בגין מרמה והפרת אמונים - קדימון או רמז מטרים לדרך שבה יתנהלו הדברים כשתגיע ההכרעה בענייניו של ראש הממשלה. את תיק המעונות ירש מנדלבליט מקודמו בתפקיד יהודה וינשטיין. במאי 2016, כמעט חצי שנה לאחר שנכנס לתפקידו, קיבל מנדלבליט המלצה מהמשטרה שלפיה יש תשתית ראייתית מוצקה נגד שרה נתניהו. באוגוסט 2017 הצטרפה לכך המלצה דומה של הפרקליטות, בדמות דוח של יותר ממאה עמודים שעלה על שולחנו. 

הלחץ שהופעל על היועמ"ש היה אדיר. התקשורת מתחה ביקורת על פרק הזמן שהלך והתארך מאז המליצה המשטרה ועד שהחליט. לביקורת נוספה עתירה לבג"ץ, שדרשה כי יקבל החלטה מיידית. בשבועות שלאחר קבלת התיק מהפרקליטות קיים מנדלבליט ישיבות ארוכות בלשכתו עם ראשי מערכת אכיפת החוק. משם יצאו הוראות להשלמות חקירה אחרונות, ובספטמבר 2017 הוא קיבל את ההחלטה. נראה כי מנדלבליט משתהה בכל הנוגע לחקירות נתניהו, והסיבות לכך מובנות. 
מחד, אלו חקירות מורכבות, סבוכות ורגישות, הכוללות הן פרשנות של החוק, הן איסוף ראיות וגיוס עדי מדינה והן חיקורים וגביית עדויות מאנשים הפזורים ברחבי הגלובוס. כך למשל התעקש מנדלבליט לא לוותר על גביית עדות מהמיליארדר האוסטרלי ג'יימס פאקר בפרשת המתנות, אף שהדבר היה כרוך במשחק לא קצר של חתול ועכבר. למשטרה אמר מנדלבליט שזוהי עדות חשובה וכי עליהם לנסות ולא להרפות עד שיצליחו וישיגו את מטרתם. המסר של מנדלבליט היה ברור: יש למצות את החקירה עד תומה. נוסף לכך, ליועמ"ש ברורה החשיבות שבצורך להגיש כתב אישום. לשיטתו, אם יוגש כזה, עליו להיות מהודק - עד כדי אטימה הרמטית של כל הסדקים האפשריים - ועמיד בפני האפשרות לזיכוי. על כל המשתמע מכך. 
למתבונן מבחוץ נראה כי על מנדלבליט מופעל מכבש לחצים מכל כיוון אפשרי. מצד אחד הציבור, ובראשו המפגינים - אלו שעד לא מזמן פקדו מדי שבת את כיכר גורן בפתח תקווה, הממוקמת מרחק מאות מטרים בלבד מפתח ביתו, וקראו לו למצות את הדין עם החשודים בשחיתות ולהילחם בה עד חורמה. ניכר בו כי נוכחותם העיקה עליו. בחזית נוספת שעמה נאלץ להתמודד נלחמו ונלחמים בו פוליטיקאים שחפצים לחוקק חוקים שירפו את ידיו, יכרסמו במעמדו ויערימו קשיים על עבודתו, כגון החוק הצרפתי וחוק ההמלצות, שנגדם יצא מנדלבליט במתקפה גלויה. בין לבין היועץ ממשיך לקיים מדי שבוע פגישות עבודה סדירות עם הידוע והבכיר ביותר מקרב שלל נחקריו, הלוא הוא נתניהו, בעניינים שעומדים על סדר היום. הוא נפגש גם עם השר אריה דרעי כדי לדון בחוק המרכולים בדיוק באותו שבוע שבו נחקר באזהרה במשטרה. אך מנדלבליט מקפיד לומר לגורמים בסביבתו כי “החלונות בבניין ברחוב צלאח א־דין מוגפים ואנחנו לא שומעים את הקולות מבחוץ". 
אין ספק שהייתה זאת שנה סוערת במיוחד לנושא בתפקיד היועץ המשפטי לממשלה. מנדלבליט המשיך כל העת לעסוק בסוגיות הבוערות, המשסעות והכואבות ביותר בציבוריות הישראלית, העוסקות במתח שבין דת ומדינה, וביטחון וחברה. ברשימה כלולים פינוי עמונה; סוגיית הפליטים ומבקשי המקלט; מתווה הכותל; וחוק המרכולים. בשנה החולפת הוא נלחם, באופן כמעט חסר תקדים, בחוק ההסדרה, בעת שהודיע שלא יגן עליו בבג"ץ, ואילץ את הממשלה לפנות לייצוג משפטי פרטי. נראה כי לעת עתה לפחות הוא עומד בפרץ. מנדלבליט ידוע כמי שבסוף יום עבודה מקפיד להשאיר את שולחנו נקי. הוא יוצא מלשכתו, לרוב בשעה עשר בלילה, בידיעה שמי שהיה צריך ממנו דבר־מה - קיבל אותו. 
2018 תהיה שנת מבחן עבורו. ועולה השאלה אם יותיר את שולחנו נקי גם הפעם ויספק את כל התשובות שלהן כה מצפים במערכת הפוליטית והציבורית בישראל.
היועץ הבועט / אייל לוי

מי שמכיר את ההיסטוריה של משפחת מנדלבליט ודאי לא הרים גבה כששמע שלפני שפיתח קריירה משפטית היועמ”ש היה כדורגלן מבטיח.
אביו ברוך ז”ל, שכולם כינו “מיקי”, שימש סגן יו”ר ההתאחדות לכדורגל במשך 15 שנה והיה מנכ”ל מרכז בית”ר. למעשה, הוא אחד האנשים ששלטו בענף ביד רמה בשנות ה־80 וה־90.מנדלבליט, איש תנועת החרות, היה קרוב למחנהו של מנחם בגין. הייתה לו חנות בגדים בשוק בצלאל בתל אביב, מרחק יריקה ממצודת זאב, וכולם ידעו שמאחורי ערימות הבגדים מתגבשות העסקאות ונרקמים הדילים. את החנות הקטנה נהגו לפקוד פוליטיקאים בכירים כדי לשתות קפה ולקבל עצה. כשמרכזי הספורט הגדולים, מכבי והפועל, היו רבים על שליטה, היה זה מנדלבליט, איש מרכז בית”ר, שדאג לפשר.
ברוך מנדלבליט שימש בין היתר סגן יו”ר הוועד האולימפי בישראל. הוא נפטר בספטמבר 2003.
2. בנימין ושרה נתניהו - ראש הממשלה ורעייתו // בן כספית
 
בפעם הראשונה בעשור האחרון, לא בטוח ששמם של שרה ובנימין נתניהו יפאר גם את רשימת המשפיעים של השנה הבאה. בני הזוג העוצמתיים שהתנחלו בבית ברחוב בלפור שלא על מנת לפנותו אי פעם, מנהלים עכשיו מלחמת מאסף נואשת על כל הקופה. הם לא נאבקים רק על השלטון, העוצמה וההשפעה. לפחות מבחינתו של בנימין נתניהו עצמו, זוהי מלחמה גם על החירות האישית. קשה להאמין שכאן, במקום הזה ובמוסף הזה, נכתב רק בשנה שעברה כי שלטונם של שרה ובנימין בממלכה הישראלית נראה בטוח ויציב מאי פעם. עוד נכתב כי מצודת נתניהו ממשיכה להאפיל על המדינה כולה, לא מנוצחת ובלתי חדירה. אפילו המשטרה, נרמז כאן, מתקשה לייצר מסה קריטית ולתרגם את החומרים שהצטברו למשהו שיכול לסדוק את המציאות הזו, לקעקע את הביצורים שנבנו בירושלים.
 
שנה חלפה, והמצב השתנה מן היסוד. המציאות עקפה כל דמיון ומצודת נתניהו נמצאת בתהליך קריסה מואץ. הוא נאלץ להשקיע את מרב המרץ והאנרגיה כדי לתחזק את מעמדו ולהשתיק את ניצני המרד, בטרם תיפתח עליו הרעה האמיתית בהמלצות המשטרה והפרקליטות. היא שם, כמו תמיד, לצדו, איתו, מאחוריו ומצדדיו כל הזמן, עד הסוף. לפעמים נדמה שהייתה שם עוד לפניו. רק הוותיקים יודעים לתאר אותו בעידן הנשכח ההוא, טרם כניסתה לחייו. מעטים מאוד, אם בכלל, מסוגלים לדמיין אותו בלעדיה. מתי מעט מנסים לתאר לעצמם איך היה נראה ולאן היה מגיע בהיעדרה. מאז אותה פגישה גורלית ביניהם חלפו למעלה משני עשורים ומחצה. מאות ואולי אלפי מתנות נדרשו, הוענקו ונרכשו לכבודם על ידי בני מזל רבים, בעוד השניים הופכים מצמד לאחד. מזוג לפרט. משני בני אדם נבדלים ועצמאיים לישות מאוחדת אחת, שהותכה לה יחדיו, עד כי קשה לתת בהם הבדלים.
 
בשבועות הקרובים תמליץ המשטרה להגיש כתב אישום חמור נגד ראש הממשלה נתניהו בעבירת שוחד, כנראה בשני תיקי חקירה שונים (1000 ו־2000). הגברת נתניהו, לעומת זאת, ניצבת בפני שימוע באשר להחלטה שכבר התקבלה להגיש נגדה כתב אישום בתיק מעונות ראש הממשלה. כל זה לפני שדובר על פרשת הצוללות, שסודקת את תדמיתו של נתניהו בהקשר הביטחוני, ועל תיק בזק, שעלול אף הוא לסבך את נתניהו בעתיד. עולמם של בני הזוג מתפרק סביבם תוך כדי תנועה, ובקצב מבהיל: המעגל הפנימי האינטימי, המבוצר והבלתי חדיר נפוץ לכל עבר ופוזר בידי רשויות החוק. שני עורכי הדין המקורבים תחת חקירה פלילית קשה (ע"ע מלכו ושמרון), ראש הסגל לשעבר (ארי הרו) חתם על הסכם עד מדינה נגד הבוס, ראש סגל אחר (דוד שרן) נחשד בפלילים, ראש סגל עתיק יותר (נתן אשל) הסתבך והורחק, בעוד האיש למשימות חשאיות ומיוחדות, המקורב שלמה פילבר, חשוד מרכזי בפרשת בזק. רוב הדברים הללו אירעו בשנה החולפת, מאז הוכתרו כאן שרה ובנימין נתניהו כפאוור קאפל האולטימטיבי שאין בלתו. קשה לדמיין תסריט שמשנה את מהלך הדברים, בולם את הקריסה והופך את הקערה, שהתהפכה על בנימין ושרה נתניהו, בחזרה למקומה.
 
השנה הקרובה תהיה השנה הגורלית בתולדותיהם. גם אם הוא ירצה להרים ידיים ולוותר, היא לא תיתן לו. נתניהו הוא פייטר שלא היה כדוגמתו בפוליטיקה הישראלית. לעולם לא ייכנע, תמיד יקווה לנס, מורגל במצבי אנדרדוג ובמלחמת מעטים ברבים, עם הגב לקיר. יחד עם כל זה, ספק אם הגב שלו היה לחוץ בעוצמה כזו, אי פעם, לקיר חלקלק ומסוכן יותר מזה שניצב מאחוריו כעת. במהלך השנים הארוכות שבהן הכה שורשים בערוגות הפוליטיקה שלנו, השכיל נתניהו להפוך למכונה פוליטית משומנת, מאומנת ויעילה מאין כמותה, אבל לא הצליח לשנות את אורחות חייו ומנהגיו ולהתרחק מאזור הדמדומים המסוכן שבו קל לאבד שליטה ולחצות קווים אדומים. ככל שחלפו השנים כך גבר התיאבון, כך הלכה הנהנתנות ופלשה לתחומים אסורים, כך נבנתה מערכת אימתנית שתפקידה לספק את רעבונם המתגבר של השניים למתנות מסוגים שונים, למחלקות ראשונות, לשכיות חמדה ופינוקים, לאורח חיים ראוותני ומנקר עיניים, תמיד על חשבונם של אחרים.
 
כעת, נסרקת התופעה הזו במסרקות של ברזל בחדרי החקירות. הטראומה שבני הזוג גוררים אחריהם מהפעם הקודמת, כשחקירה דומה נפתחה נגדם בפרשת עמדי והמתנות לאחר הקדנציה הראשונה, לא מנעה מהם להסתבך שוב באותם מעשים בדיוק, רק בעצימות גבוהה בהרבה. אם אכן יחליט נתניהו להילחם עד הסוף, זו תהיה שנה ארוכה, מייסרת ומכוערת. יש גם דרך נוספת: היא תלויה בעיקר ביועץ המשפטי לממשלה, אבל גם בראש הממשלה. הם יוכלו להגיע להסכמה על סיום אחר לגמרי לפרשה הזו. נתניהו יפרוש מהחיים הפוליטיים לצמיתות, היועץ יסגור את התיקים לו ולרעייתו. רבים היו חוטפים הצעה כזו בשתי ידיים, נמלטים מאימת הדין ומנצלים את השנים שנותרו להם לטובת החיים היפים. ככל הידוע, בנימין ושרה נתניהו אינם ביניהם. הם יעדיפו להילחם, כפי שעשו עד היום, ושיהיה בהצלחה לכולנו.
קרולין גליק

ראש הממשלה בנימין נתניהו מתהדר בכהונה השנייה באורכה בתולדות מדינת ישראל. היחיד שקודם לו הוא דוד בן־גוריון, וישנה סבירות גבוהה כי הוא ישבור גם את השיא הזה בתוך זמן לא רב. ואף על פי כן, נתניהו אינו נחשב למנהיג בשיעור קומתו של בן־גוריון. יתרה מזאת, הוא מוצג לציבור כמנהיג בעל חשיבות פחותה מראשי ממשלה אחרים דוגמת יצחק רבין, אריאל שרון ולוי אשכול, אף שהוא ראש ממשלה מוצלח הרבה יותר מהם.
 
התפיסה הציבורית הרווחת בקרב מתנגדיו ותומכיו של נתניהו כאחד, שלפיה הוא אינו מנהיג חשוב במיוחד או מוצלח במיוחד, שורשה בעובדה כי נתניהו לא הגה יוזמות גרנדיוזיות ובומבסטיות. הוא לא הכריז על עצמאות ישראל, הוא לא הנהיג אותה במלחמה גדולה נגד כל שכנותיה. הוא לא הכיר באש"ף. הוא לא נסוג מעזה.
 
אולם עם כל הכבוד ליוזמות דרמטיות, כשעוצרים לרגע וחושבים על נתניהו, אין מנוס מלהגיע למסקנה כי הוא ראש הממשלה החשוב והמוצלח ביותר שהיה לנו זולת בן־גוריון.
 
לאורך כל שנותיו בצמרת השלטון, מאז הפעם הראשונה שבה התיישב בכיסא ראש הממשלה בשנות ה־90, נתניהו פועל בתוך זירה של תקשורת העוינת אותו יותר ממה שעיינה את כל קודמיו גם יחד. הוא לא מאבד את הראש. הוא עובד בסבלנות, רחוק מאור הזרקורים ובהצלחה מסחררת, כדי לבצר את מדינת ישראל ולחזקה.
 
נתניהו חתום על הרפורמות שהביאו למעברה של כלכלת ישראל מסוציאליזם מקרטע לשוק חופשי ומשגשג. זאת, תוך העלאת רמת החיים של כלל תושבי המדינה: כשהחליף את אהוד אולמרט במשרד ראש הממשלה ב־2009, התוצר הלאומי הגולמי (תל"ג) לנפש בישראל היה 27 אלף דולר בשנה. ב־2016 הוא כבר הגיע ל־37 אלף דולר בשנה. 
 
הפריחה המדינית שלה אנו עדים היום, מקורה בשגשוגה הכלכלי של ישראל. נתניהו מינף את מעמדה הכלכלי האיתן, שאותו הוא ביסס במטרה לבנות מעמד מדיני חזק יותר. הוא לא רק החזיר את ישראל לאפריקה לאחר 40 שנות היעדרות, נתניהו גם מינף והעצים את המעמד הכלכלי היציב של ישראל כדי לרקום יחסים מדיניים וכלכליים חזקים עם סין והודו בפעם הראשונה בתולדותיה. יחסי האמון שנתניהו טיפח בהתמדה לאורך העשור האחרון עם נשיא רוסיה פוטין הביאו לכך שישראל לא נגררה למלחמה בסוריה. 
 
נכון, נתניהו לא הכריז על מדינה פלסטינית. הוא לא מעביר את המפתחות ליהודה ושומרון לידי אש"ף. תחת זאת הוא מוביל את ישראל בחוכמה, בהתמדה, בסבלנות וללא דרמות למעמד של מעצמה כלכלית וביטחונית, בעלת קשרים טובים עם מדינות העולם והאזור. ואת זה הוא עושה באופן שאפילו בן־גוריון לא חלם לעשות.
קלמן ליבסקינד
בנימין נתניהו יטען שהתקשורת ויריביו הפוליטיים אחראים לזה. הם, מצדם, יטילו את האחריות עליו. אבל על דבר אחד יהיה קשה להתווכח. במידה רבה הפכנו למדינת נתניהו. בניגוד לנאום המפורסם ההוא של נשיא המדינה ראובן ריבלין, מדינת ישראל לא מחולקת לארבעה שבטים. היא מחולקת לשניים. שבט ביבי ושבט אנטי־ביבי. וכמה ששבט אחד מתעב אותו, כך השבט השני מגונן עליו. והחלוקה הזאת מעקרת כל אפשרות לנהל כאן שיח רציני בכל עניין שהוא. כל נושא שעולה על השולחן - כלכלי, מדיני, ביטחוני, חברתי - מפצל את כולנו לפי עמדות הבסיס השבטיות הללו. שימו על סדר היום את מצבם של התוכים בדרום הארץ, תנו לנתניהו להביע את עמדתו, וראו איך בתוך רגע כולנו מסתדרים במקומות. איש מאיתנו לא צריך להבין דבר בבעלי כנף צבעוניים כדי לדעת באופן אוטומטי באיזה צד הוא. ביבי או אנטי־ביבי. זה היה בשנים קודמות, זה הלך והתעצם השנה. ומבלי להיכנס כאן לשאלת האחראים למצב הזה, ואיך האחריות הזאת מתחלקת בין הצדדים, קשה להעריך לאן ייקח את כולנו, בהקשר הזה, היום שאחריו, בין אם יבוא מחר ובין אם יגיע בעוד 20 שנה. 
 
עד שזה יקרה, אפשר כבר לומר שהשנה האזרחית, שבאה אל סיומה, הייתה כנראה המורכבת ביותר שחווה נתניהו מאז התיישב לראשונה על כיסא ראש הממשלה, לפני יותר משני עשורים. 
 
בצד החיובי הוא ירשום לבטח את מצבנו הכלכלי ועוד יותר מזה את המדיני, שלו אחראי יותר מכולם החבר מעבר לים. דונלד טראמפ, עד עכשיו לפחות, סידר לנתניהו שנה נפלאה. הכרה בירושלים, שלא הייתה עד היום; שקט נפשי מול מועצת הביטחון, בידיעה שהאמריקאים נמצאים שם כדי להטיל וטו על כל החלטה שמאיימת לגרד לנו בגב; והתייצבות מוחלטת לצד מדינת ישראל, שבתקופת אובמה נראתה כמו חלום רחוק. הדיבורים על צונאמי מדיני נראים כמו לקוחים משיעורי ההיסטוריה, כיפת הברזל המדינית פרושה ממעל, וכשהפלסטינים מחליפים אותנו בעמדה המתגוננת של מי שמתלונן על חוסר ההגינות של המתווך, המצב בסך הכל נראה לגמרי לא רע. 
 
נתניהו, במובן הזה, לעג לכל הפרשנים שהזהירו אותו שהוא שם יותר מדי כסף על המניה של הרפובליקנים, שהרי ברור שקלינטון עומדת לנצח. ולועג להם היום פעם נוספת, כשהוא נזכר באיומים שלהם על מה שיקרה לו כשטראמפ יתיישב בבית הלבן, ילמד את העובדות ויתחיל להנחית עלינו יוזמות כואבות. 
ומה בצד הפחות טוב? בצד הזה נמצאת הקואליציה, שבתקופה האחרונה השמיעה כמה קולות של חריקה, אבל יותר מכל אלו החקירות, כמובן. מתישהו, והיום הזה לא רחוק מאוד, נתניהו יצטרך להתמודד עם המלצת משטרה שתבקש להעמיד אותו לדין. אין להמלצה הזאת שום תוקף מחייב, אבל ציבורית זו תהיה הפלטפורמה שעל גביה יופעל עליו הלחץ ללכת. עליו, ולא פחות מזה על כמה משותפיו. נתניהו יודע שדי באחד מהם שיישבר, ואנחנו הולכים לבחירות, וזה היה הרקע לנאום ה"אז יהיו המלצות, אז מה?".
 
ככל שמדובר בבייס שלו, זה היה עד לא מכבר לצדו. למרות החשדות ולמרות החקירות ולמרות המתקפות התקשורתיות, ואולי דווקא בגללן. לפני שנה, במוסף הזה, סיימתי כך את הטור שעסק בנתניהו: "לא מן הנמנע שבשלב מסוים תתהפך הקערה על ראשו. לא מן הנמנע שיבוא הרגע שבו תיווצר מסה מספקת של אזרחים שיימאס להם. שגם אם המתקפה על בנימין נתניהו נראית להם מאורגנת, אובססיבית ולא הוגנת, הם ירגישו שאין להם יותר כוח. שהם רוצים קצת שקט. עד שזה יקרה, קשה לראות בסביבה מישהו שמסוגל להתמודד מולו ברצינות".
 
הסקרים האחרונים מלמדים שלא בטוח שהרגע הזה קרוב, אבל הוא בוודאי קרוב יותר ממה שהוא היה לפני שנה. זה לא שהתרחש משהו גדול ומשמעותי בתקופה האחרונה בתחום החקירות. בחודשים האחרונים אנחנו עומדים פחות או יותר באותו המקום. אותה הודעה של היועץ שהוא לא קשור לצוללות, אותו חוסר ודאות אשר לדרך שבה יסתיים תיק 2000, אותן עובדות ידועות, פחות או יותר, בעניין קבלת המתנות מחבריו העשירים, ואותו סימן שאלה אם הם יבשילו לכתב אישום ואיך הוא ייראה. 
 
אז מה בכל זאת השתנה וגרם לסקרים להקדיר מעט פנים לליכוד ולקואליציה? כמה דברים. הראשון, ההצבר. נכון, דוד ביטן והחשדות שלו קשורים בראשון לציון ולא בבלפור. נכון, בפרשת הצוללות היועץ חוזר ומבהיר שלנתניהו אין קשר. ובכל זאת, ציבורית, משהו באוסף האנשים הללו שסובבים את נתניהו ונעצרים בזה אחר זה מייצר מסה שציבורית לא ממש משחקת לטובתו. 
 
אבל לא רק זה. נתניהו, אומן התקשורת והספינים, הצליח עד לא מכבר לשכנע את קהלו, שכשתוקפים אותו וחוקרים אותו, בעצם תוקפים וחוקרים גם אותם. שהכל חלק ממזימה שמטרתה להדיח את הימין מהשלטון. והאמת היא שגם כשזה היה קשור לחשדות אישיים נגדו זה עבד. אלא שבזמן האחרון עושה רושם שמשהו בעניין הזה מתחיל להיסדק. אולי זה כאמור מפני שהציבור מבקש לעצמו שקט. אולי זה משום שהוא רואה את הנכונות להתאבד כדי להעביר חוקים כמו חוק ההמלצות, והוא מזהה את הדברים ואומר לעצמו: "זה כבר לא בשבילנו. כאן הוא עובד אך ורק בשבילו".

בנימין ושרה נתניהו. צילום: אבי אוחיון, לע"מ
3. איילת שקד - שרת המשפטים // נדב העצני
איילת שקד היא ללא ספק ההפתעה החיובית הגדולה ביותר של הממשלה הנוכחית. בגיל צעיר, עם ניסיון ניהולי מוגבל וללא השכלה משפטית, היא נכנסה למשרד מקצועי ומסובך שכבר טרף רבים לפניה, במיוחד כאלה שניסו לשנות משהו מול הכוח האדיר של המשרד עצמו והמערכת המשפטית כולה, גם אם היו פרופסורים או עורכי דין בכירים. בקור רוח ובשפה מאופקת היא צברה הישגים לא מבוטלים והוכיחה גם לבכירי אריות המשפט שיש לה שיטות מתוחכמות ושיניים חדות. אלא שלמרות ניצחונה בסיבוב האחרון של מינוי השופטים לעליון, ואף שהצליחה לרסן במשהו את מחלקת הבג"צים - השינויים העיקריים הנדרשים במערכת עדיין לפניה.
 
בשורת ההישגים אפשר בהחלט לסמן וי על תחום המינויים. כאן נאבקה שקד מול נשיאת בית המשפט העליון היוצאת מרים נאור, ויכלה לה. גם בענייני הסניוריטי היא לא מצמצה, ואף שהשיטה עדיין לא שונתה, השיח והדינמיקה השתנו. שקד משכילה לגבש קואליציות ולשחות היטב בפוליטיקה המתבקשת של הוועדה לבחירת שופטים, משקיעה אנרגיה רבה במינוי שופטים ומשפיעה רבות על זהות בתי המשפט כולם לשנים רבות. לא פעם היא נאלצת להיאבק בגורמים מתוך הקואליציה והמפלגה שלה עצמה, שדוחפים אנשים לא ראויים רק מכיוון שהם לכאורה מחזיקים בדעות הנכונות. 
 
שקד מבינה שכדי לשבת על הכס חייבים מעל הכל להיות ראויים לכך, עקרון שלא תמיד היה ברור לממנים לאורך כל השנים ומכל המפלגות. כך למשל במרוץ לנשיאות המחוזי בתל אביב - למרות לחצים אדירים מתוך הציונות הדתית למנות מועמד אחר, בחרה שקד בצורה עניינית ומוצדקת את השופט איתן אורנשטיין לנשיאות.
 
בבית המשפט העליון המהפכה בעיצומה והשינוי בהרכב כבר משפיע על תוצאות היומיום, כמו גם על פסיקות נורמטיביות, אם כי המלאכה עדיין רבה. גם עמדות "המדינה" המובאות בפני בג"ץ זוכות לבקרה מסוימת, תוך שינוי המצב ששרר עד לאחרונה, שבמסגרתו הפרקליטות ניהלה את המדינה ומחליטה לבד גם בניגוד להחלטות הממשלה מהי "עמדת המדינה". דווקא כאן אפשר להבין מה גודל המשימה שעדיין ניצבת לפני השרה הצעירה. לאחרונה נמנעה שקד מלהתערב באופן מינוי מנהל מחלקת הבג"צים החדש, בעקבות הפרישה הצפויה של המנהלת היוצאת אסנת מנדל, והותירה את המינוי לפרקליט המדינה. היא טענה בפני מקורביה שהיא חייבת לבחור את המאבקים שלה ולא יכולה להילחם בעת ובעונה אחת בכל החזיתות. לא בטוח שאין מדובר בזהירות יתר שעוד תעלה לנו ביוקר.
 
שתי המשימות החשובות ביותר עדיין נמצאות במעלה הדרך, תיקון העיוותים בפרקטיקה המשפטית ביהודה ושומרון ובכלל זה האפליה הקיצונית נגד יהודי יו"ש. למשל, לנגד עיני שקד מונח דוח ועדת שופט בית המשפט העליון המנוח אדמונד לוי, שהותיר לה רשימת מטלות ברורה. בין היתר, ביטול צווים שגם לפי הוועדה לא יכירם מקומם במדינה מתוקנת. הקמת בית משפט לענייני מקרקעין ביו"ש, שיבטל את המסלול הפסול של ועדות ערר צבאיות המובילות לבג"ץ ועוד. האשם המרכזי בחדלון ששורר בתחום הזה הוא ראש הממשלה, שעד היום לא אימץ את מסקנות ועדת לוי, על אף שהוא זה שנאלץ למנות אותה. אך גם לשקד ולבית היהודי יש אחריות, גם הם יכולים לאיים ולהודיע שהתיקון הבסיסי הזה הוא בנפשם. 
 
מעל הכל ניצב קידום חוק יסוד: החקיקה. מי כשקד מבינה את הצורך לתקן את העיוות שהושרש במערכת היחסים שבין הכנסת, הממשלה ובג"ץ. כיום השליט האמיתי של מדינת ישראל הוא ציר בג"ץ - היועץ המשפטי לממשלה. בתווך הזה מתגלמות שלוש הרשויות כולן וזוהי סיטואציה חמורה, ומי אם לא שקד יודעת עד כמה היא סותרת את עקרונות הדמוקרטיה ומזיקה למעשה הציוני. טיוטת החוק שהציגו שקד ובנט באחרונה אינה נקייה מהערות, אבל היא בהחלט נמצאת בדרך הנכונה. הבעיה היא שצריך לדאוג לכך שזו תעבור ומהר, לפני שהקואליציה הנוכחית תתמוטט. בעיקר צריך לטפל בהנחת היסוד הקואליציונית, שלפיה למשה כחלון שמורה זכות וטו ואין כל סיכוי שהוא יסכים להעברת חוק היסוד, שמתפרש כפגיעה בבית המשפט העליון. גם בתחום הזה צריכה איילת שקד לזכור שגם לה ולמפלגתה יש זכות וטו על המשך קיום הקואליציה. ואם היא לא תצליח לתקן את שני העיוותים הגדולים: ביטול האפליה ביו"ש ותיקון העיוות בין הרשויות, כהונתה כשרת המשפטים תוכתר כהחמצה.
אניגמת שקד // עו"ד יחיאל גוטמן
שרת המשפטים, איילת שקד, היא פוליטיקאית אניגמטית. מחד, אישה צעירה, חילונית, משכילה, ולכאורה ליבראלית. מצד שני, פוליטיקאית שרגליה נטועות חזק ועמוק בשדות הציונות החרד"לית, כזו שמעדיפה ערכי דת מיושנים שלא עודכנו למציאות המודרנית.
 
בכל מה שקשור להקלת השירות המשפטי על הציבור והנגשתו לציבור הרחב, כמו הוצאה לפועל, מזונות, התייעלות בתי המשפט, צמצום תורים, רישומים בפנקס המקרקעין, עושה איילת שקד רבות לטובת הציבור ומשרתת אותו באמונה רבה. לעומת זאת, בכל הקשור למלחמה במערכת המשפטית הקיימת - היא נלחמת בה כמעט בצורה אכזרית. שקד מעדיפה את שיטת ה"זבנג וגמרנו", אולי משום שהיא יודעת שזמנה במשרד המשפטים קצוב פוליטית.
בימים אלה עומדת שקד בפני האתגר הגדול ביותר של כהונתה. היא הציגה בפני הכנסת את חוק יסוד: החקיקה, חוק שכה חסר בחוקה שלנו, ושאותו אף שר משפטים עוד לא צלח. נכון, בחוק יש "עז" שתקשה על בית המשפט העליון לבטל חוקים לא חוקתיים של הכנסת, אך אני מניח שהסעיף הזה ישונה במעלה הדרך. אם תצליח לחוקק את החוק כי אז יהיה זה נצחונו הגדול דווקא של יריבה הגדול של שקד בתפיסה המשפטית, פרופ' אהרן ברק.
איילת שקד. צילום: מרים אלסטר, פלאש 90
4. ראובן ריבלין - נשיא המדינה // רן אדליסט

השאלה היא לא עד כמה רובי ריבלין הוא אישיות משפיעה ברמת קבלת ההחלטות. הרי המקום היחיד שבו נשיא יכול לתחוב את חוטמו, על פי נשיאה הראשון של מדינת ישראל חיים ויצמן, הוא הממחטה שלו. השאלה הדרמטית היא איך הגענו, כעם ומדינה, למצב שבו במדינת ישראל 2017, לקראת יום העצמאות ה־70, יש רק אדם אחד שראוי באמת להימנות עם שורות דרג א' ? וזהו דווקא רובי ריבלין. 
 
כאילו עממיקו, כאילו ימני, כאילו ליכודניק, כאילו מסורתי, כאילו ירושלים על ראש שמחתו גם כשהוא חופף אותו, ועדיין הוא מצליח להיות מגדלור של הגינות פוליטית, שפיות מדינית ואנושיות אותנטית. לא מדובר בהספד. זהו תיאור עובדתי של הפער בינו ובין ושאר מלחכי הפנכה, רודפי הכבוד, חולי השררה והפטריוטים בכאילו, שמאיישים את עמדות ההשפעה המדינית והפוליטית במדינת ישראל. כל אדם חצי הגון וחצי שפוי, שהוא רובנו, רואה את החבורה הזו ומתכווץ על מקומו במבוכה שמתחלפת לזעם שמתחלף לייאוש, ואז בא רובי. כלומר הנשיא, ומוכיח שיש תקווה. 
 
הדילמה: האם איש אחד ילבין מחנה שלם של מצורעים? מצד שני, אני מניח שתיאור הצדיק היחיד בסדום עושה עוול למישהו, אבל לא ניתן להתעלם מן העובדה שמי שלא משרת את האג'נדה הממשלתית (וכאילו ממלכתית) ואת מנהיגיה נפלט מן המערכת הזו מוקדם או מאוחר, כך או אחרת.
 עמדותיו של ריבלין כנשיא הן קצת טריקיות. מבחינתו. ימני מבטן, ארץ ישראל השלמה, ירושלים מאוחדת לנצח נצחים עם כל החבילה. וככזה הוא אמור להיות המאחד הגדול במציאות שבה הפער האמיתי בין הימין והשמאל בלתי ניתן לגישור. אני לא יודע מה יהיה מחר, אבל ריבלין עמד בדילמה הזו בגבורה ובנחישות כאשר הכריע לצד שמאל. כאשר בין סמוטריץ' וטיבי הוא בחר בטיבי. שום דבר רשמי או הצהרתי. זו רק דרכו שמעמידה את סמוטריץ' במקום הראוי לו. הטרגדיה של ריבלין היא שהוא מכסה על סמוטריץ' במובן הזה שהנשיא מוכיח לעולם שלא כולנו נתניהו, ליברמן, דנון ובנט, אבל עצם הופעתו מעניקה לחבורה הזו מרחב לגיטימיות.
 
 בדצמבר 2014 בחר בו העיתון הבריטי "הגרדיאן" לאחד מגיבורי שנת 2014 משום ש"הפך למצפון הלאומי". ברמת הסמל האישי הוא האופוזיציה האמיתית לנתניהו וברמת המאבק הפוליטי הוא לקח צד במסע השיסוי של הימין נגד הערבים כדמון והתייצב לצדם כאזרחים שווי זכויות. ביטוי לכאורה מובן מאליו, אך למעשה נדיר כחד־קרן בערבות הימין הדתי־לאומני שמנהל כאן את ההצגה. המחווה הציבורית הראשונה שעשה לאחר שנבחר הייתה ביקור בכפר קאסם של צלקות הטבח במלחמת השחרור. שיגר ברכה לנישואי ערבי עם יהודייה שהתאסלמה וביטל את הופעתו של עמיר בניון במשכן בגין שיר גזעני. וכן, ברור שהוא בעד זכויות מלאות והכרה בקהילת הלהט"בים. 
 
אומנם כבוד הנשיא קצת מתלעלע בניסיון לדבר גבוהה־גבוהה והבדחנות היהודית שלו קצת אפעס שטעטלית, אבל כשהוא עוסק בבעיות מיעוטים מול רוב דורסני וגזען הוא בהיר וקשיח. בנאום השבטים בהרצליה הוא קרא להחליף את תפיסת הרוב והמיעוט בשותפות של חילונים, דתיים, ערבים וחרדים. בתגובה הופצה תמונתו במדי אס.אס. כך גם התנגד להצעת חוק ישראל מדינת הלאום של העם היהודי, בניגוד לנתניהו.
 
הקרב בין נתניהו (שעשה שמיניות כדי שריבלין לא ייבחר) וריבלין מסתיים בימים האלה, כשנתניהו הוא החרב להשכיר של הימין הלאומני הדתי וריבלין, נשיאו של מחנה השמאל, ובסופו של יום קרב וערבו זהו הקרב על הלגסי. ככל שנתניהו נדחק לקיסריה, או למעשיהו, כך מבצר ריבלין את מקומו בפנתיאון.
ראובן ריבלין. צילום: הדס פרוש, פלאש 90
5. ניצב מני יצחקי - ראש אגף חקירות ומודיעין של המשטרה // אלון חכמון
2017 תיזכר אולי יותר מכל כשנת סיכום כהונתו של ניצב מני יצחקי. הוא זה שהציף על פני השטח שוב ושוב חקירות בגין שחיתות ציבורית בפרשות 1000 (תיק המתנות) ו־2000 (נתניהו־מוזס), שבמוקדן ראש הממשלה בנימין נתניהו; פרשת 3000 (הצוללות); חקירת השר אריה דרעי; חשיפת פרשת השחיתות בתעשייה האווירית, שבה חשוד השר חיים כץ; והשחיתות הציבורית בעיריית ראשון לציון, שהחשוד המרכזי בה הוא ח"כ דוד ביטן.
 
נחדד כי פרשה 1000 מייחסת לראש הממשלה חשד לקבלת מתנות וטובות הנאה מאנשי העסקים ארנון מילצ'ן וג'יימס פאקר וכי בפרשה 2000 נחשפה מעורבותו לכאורה של ראש הממשלה בניהול משא ומתן עם מו"ל "ידיעות אחרונות" ארנון (נוני) מוזס, במטרה שזה האחרון ידאג לשנות את סגנון הכתיבה ואת היחס הלא אוהד כלפי ראש הממשלה ורעייתו, המאפיינים את העיתון. בתמורה נתניהו אמור היה לצמצם את הפצת "ישראל היום" או לפעול לשם רכישתו בידי מוזס.
 
יצחקי (60) משרת במשטרה כבר 40 שנה, מאז התגייס לארגון ב־1977. הוא נשוי ואב לשתיים. את השכלתו, תארים ראשון ושני, רכש באוניברסיטאות בן־גוריון וחיפה, בהתאמה, והוא בוגר המכללה לביטחון לאומי. ביולי 2012 קודם לדרגת ניצב ומונה למפקד להב 433, היחידה הארצית למלחמה בשחיתות ובפשע המאורגן. אולם במהירות הבזק, לאחר כשבוע בתפקיד, נקרא לדגל וקיבל לידיו את הפיקוד על מחוז ירושלים במקומו של ניצב ניסו שחם, שהושעה בגין חשד לעבירות מין. שנה לאחר מכן כבר שובץ בתפקיד הבכיר ביותר כחוקר הראשון במעלה של המשטרה. ב־2016 נחשף מסמך יצחקי, שפירט בהרחבה נתונים שנאספו על ח"כים, אישי ציבור וגורמים שונים, שבמרוצת השנים התקבל בעניינם מידע מפליל לכאורה. השערורייה התקשורתית והציבורית שהתחוללה אילצה את ניצב יצחקי להדוף את גלי הביקורת ולהסביר את המניעים למסמך האמור. 
 
בינואר הודיע על פרישה, ושמועות גרסו שהוא לוטש עיניים לראשות הרשות להגנה על עדים. תחת זאת נעתר לבקשתו של המפכ"ל רוני אלשיך, שממנו הוא זוכה לאמון מלא, ויישאר בתפקידו עד לשלב הסופי של חקירות נתניהו. זאת, בשל חומר החקירה הרב שהצטבר.
 
למעשה, אף על פי שפרש ואף מונה במקומו ניצב גדי יצחקי, הוא זה שרושם הלכה למעשה את סיכום החקירה וממצאיה. הוא גם האיש שיחתום על המלצות המשטרה אם להגיש כתב אישום נגד ראש הממשלה. יצחקי מנחה את חוקריו ואת ראשי היחידות הרלוונטיות לא להיגרר אחר ההשמצות וההתבטאויות של מקורבי ראש הממשלה או של נתניהו עצמו ולהמשיך בחקירה.
ליאת בן־ארי שווקי, פרקליטת מחוז תל אביב מיסוי וכלכלה // מור שמעוני
 
במידה רבה, פרקליטת מחוז תל אביב מיסוי וכלכלה עו"ד ליאת בן־ארי שווקי, תחרוץ את גורלה של מדינת ישראל לשנים הבאות. בן־ארי שווקי, הפרקליטה המלווה את חקירות ראש הממשלה בנימין נתניהו, היא זאת שתהיה חתומה, בסופו של היום הארוך והמפותל הזה, על המלצת הפרקליטות שתוגש ליועמ"ש, שתנחה ותייעץ אם להגיש כתב אישום נגד האדם החזק במדינה כבר קרוב לעשור. ככזאת, המשקל והכובד של השפעתה עצומים לאין שיעור. 
בן־ארי שווקי משמשת בתפקידה זה משנת 2012. את דרכה בפרקליטות החלה ב־1998. לפני תפקידה הנוכחי עבדה כסנגורית במשרד עורכי דין פרטי ומילאה שורת תפקידים ניהוליים בתחום המחוז. נוסף לכך היא חברה בצוות לבחינת דרכים לחיזוק שלטון החוק ברשויות המקומיות. 
 
כבר זמן מה שמסמנים אט־אט את בן־ארי שווקי כאימת הפוליטיקאים המושחתים יותר והמושחתים פחות והמושחתים “רק" לכאורה. באמתחתה כבר ראש ממשלה אחד שהכניסה לכלא - אהוד אולמרט - שעל כתב האישום נגדו בתיק הולילנד היא חתומה. היא זו שייצגה את המדינה בתיקי ענק שעסקו במרמה ושחיתות שלטונית, ובהם תיק גולד־וחניש, שיצא נגד איש העסקים דודי אפל.
 
כעומדת בראש מיסוי וכלכלה הוגש תחת ידה כתב האישום נגד שר הביטחון לשעבר בנימין (פואד) בן אליעזר, המתנהל בימים אלה נגד הנאשמים האחרים לאחר פטירתו, וכן התיק המתנהל נגד ראש עיריית אשקלון איתמר שמעוני, הנאשם בקבלת שוחד. גם איש העסקים נוחי דנקנר צפוי להיכנס למאסר בעקבות כתב אישום שהגישה המחלקה בניהולה. 
 
בן־ארי שווקי חרגה ממנהגם של פרקליטים והתבטאה בפומבי בעניין תיק 1000 (תיק המתנות). “כשאלו מתנות בשווי מאות אלפי שקלים, שניתנו לעובד ציבור ולא הוחזרו, אני מתקשה לקבל שמדובר פה אך ורק במתנה מחבר לחבר", אמרה.
 
ליאת בן ארי, מני יצחקי. צילום: יונתן זינדל, פלאש 90, לע"מ
6. ארנון מילצ'ן וג'יימס פאקר - אנשי עסקים ועדי מפתח בפרשה 1000 // אלון חכמון
 
שני עדי המפתח בפרשה 1000 - המיליארדרים ארנון מילצ'ן וג'יימס פאקר - צפויים לככב בהמלצות המשטרה, אם אכן יוגשו, להעמיד לדין את נתניהו. 
מילצ'ן (73) הוא איש עסקים ישראלי שנחשב לאחד המפיקים המובילים בהוליווד. הוא נולד ברחובות ובגיל צעיר מאוד איבד את אביו, שממנו ירש את חברת האחים מילצ'ן, שאז עסקה בתחום הדשנים, והפך אותה לחברת כימיקלים מצליחה. ב־2009 הוא מכר אותה לאיש העסקים יוסי מימן. יש הטוענים כי מילצ'ן, שהיה הבעלים של ערוץ 10, שימש שנים רבות כסוכן של הלשכה לקשרי מדע (לק"ם) והשתתף ברכישתם של רכיבים לתוכנית הגרעין הישראלית ובמימונם. שמעון פרס המנוח אף הודה בעבר כי הוא היה זה שמינה את מילצ'ן ללשכה.
 
בראשית שנות ה־80 עבר להתגורר בהוליווד והשתלב היטב בתעשיית הקולנוע. הוא עומד מאחורי שורה ארוכה של סרטי קולנוע עטורי פרסים, בהם "מועדון קרב" ו"אישה יפה". כששב לישראל בעקבות הטבות המס שהוחלו ב־2009 הפך בין היתר למקורב לראש הממשלה בנימין נתניהו ורעייתו שרה ובני משפחתם.
 
בינואר 2017 נחשפו לראשונה החשדות נגד נתניהו בגין קבלת טובות הנאה ממילצ'ן. הסיגרים, השמפניה הוורודה והמתנות, ששוויים הגיע למאות אלפי שקלים, הפכו לשיחת היום בחברה הישראלית.
 
לאחר שהדס קליין, עוזרתו האישית ויד ימינו בישראל, חשפה את השיטה ותיארה את התנהלותו של ראש הממשלה עת הזמין מתנות עבורו ועבור רעייתו, החליט מילצ'ן להיות גלוי עם החוקרים ולתאר להם את אופי מערכת היחסים בינו לבין נתניהו. מדבריו מצטיירת תמונה של קשר שהיה בתחילתו חברי, אך בהמשך הפך לרצף של דרישות לקבלת מתנות, שהתגבר לשטף וגרם למילצ'ן לתחושה לא נוחה. לפי הפרסומים, מילצ'ן אמר לחוקריו כי בשלב מסוים אף התעורר בו גועל, אבל הוא המשיך לשלוח את המתנות כי לא רצה לסרב. הוא הוסיף כי לא ביקש ולא קיבל מנתניהו כל תמורה. בספטמבר הפך מילצ'ן מעד לנחקר באזהרה. הוא נחשד במתן שוחד וטובות הנאה לראש הממשלה ושרבב לפרשה את שמו של חברו המיליארדר האוסטרלי ג'יימס פאקר. לחוקרים סיפר שהדרישה למתנות מצד הזוג נתניהו הפכה מוגזמת, ועל כן החליט לצרף גם את פאקר.
 
פאקר, איש עסקים אוסטרלי שירש ב־2005 את התאגיד המשפחתי שהקים אביו קרי פאקר ביבשת, חולש בין היתר על חברות תקשורת, על רשת בתי מלון חובקת עולם ועל בתי הימורים. ב־2007 פורסם כי הוא מחזיק בבעלות עקיפה בערוץ 10, שנשלט בידי מילצ'ן באותם ימים.
 
בד בבד נרקם קשר בין פאקר לראש הממשלה ובני משפחתו, וב־2016 הוא אף רכש וילה הסמוכה לבית משפחת נתניהו בקיסריה, לא לפני שביקש תושבות קבע בישראל.
 
בדצמבר 2016 חשף העיתונאי רביב דרוקר את הקשר בין המיליארדר האוסטרלי למשפחת נתניהו ועורר את התהייה מדוע זכה הבן יאיר להטבות בדמות שהות בבית מלון ושימוש במטוסו הפרטי של פאקר.
 
באותה תקופה לערך פתחה המשטרה בחקירה גלויה בפרשה 1000. מאז ניסו החוקרים מהיחידה הארצית לחקירות הונאה (יאח"ה) בלהב 433 במשטרה לבצע חיקור דין, אך פאקר הערים עליהם קשיים והצליח להתחמק. באחת הפעמים שהגיעו לסביבת מגוריו באוסטרליה הוא אף ברח בסירת מנוע.
רק לאחרונה נעתר פאקר למסור את עדותו בפני חוקרי משטרה אוסטרלים ונתן את גרסתו בפרשת המתנות. פאקר הודה בהעברת המתנות למשפחת נתניהו, אישש את גרסתו של מילצ'ן וסיבך את נתניהו בחקירה.

ארנון מילצ'ן. צילום: AFP
 
ג'יימס פאקר. צילום: רויטרס

 
7. משה כחלון - שר האוצר // יהודה שרוני

משה כחלון מדורג בעשירייה הפותחת ברשימת המשפיעים בישראל לא רק משום שהוא שר האוצר אלא גם בזכות עוצמתו הפוליטית הרבה. עם פרישתו מהליכוד והקמת מפלגת כולנו הפך כחלון ללשון מאזניים קואליציונית. אם הוא רק ירצה, הוא יהיה מסוגל להוביל את ראש הממשלה בנימין נתניהו לבחירות במחי החלטה אחת.
 
את עשרת המנדטים שקיבלה כולנו בבחירות הוא ניצל בצורה האופטימלית, למרות הביקורת הציבורית שהוא סופג על היותו חבר בממשלת נתניהו. גורמי השמאל והאופוזיציה הכתירו אותו על דעת עצמם למבוגר האחראי, והם מצפים ממנו להחריב במו ידיו את כל העסק, אף שספק אם הוא קיבל מהם אפילו פתק אחד בבחירות. בינתיים הוא ממשיך להחיות את הממשלה ולאפשר לה להוציא את ימיה מתוך מערכת שיקולים פוליטיים פנימיים. גם היחסים שלו עם נגידת בנק ישראל קרנית פלוג השתקמו, אף על פי שמעת לעת מתעוררת ביניהם מתיחות על רקע התנגדות הנגידה להפחתת מסים.
 
יש לו כוח בלתי מוגבל להוציא אל הפועל את תוכניותיו, והוא מנווט את ענייני הכלכלה באופן בלעדי. אף לא אחד משרי האוצר שקדמו לו זכה לכך. נתניהו יכול להיות מתוסכל ולחרוק שיניים, אבל בפועל הוא אינו מסוגל להוציא מילת ביקורת, מאחר שהוא תלוי לחלוטין בשר האוצר שלו.
 
אחת לכמה חודשים מצפים שהוא יהיה שומר הסף של בית המשפט העליון, יעצור בגופו מינויים פוליטיים, יגן בכל כוחו על המשטרה ושלטון החוק ויפעל במלוא המרץ כדי לשמור על תאגיד השידור הציבורי. כחלון סופג וסופג, אך משיב למתנגדיו בקידום עיקש של סדר היום שלו: גיבוש ויישום תוכניות הנטו למיניהן - נטו למשפחה ולילדים, נטו הפחתות מסים ומכסים ונטו לתעשייה - וניסיון להקל את נטל יוקר המחיה, כפי שהתחייב, באמצעות סדרת רפורמות להוזלתו בתחומי הפיננסים והבנקאות. תוכנית הדגל שלו היא "מחיר למשתכן", שבמסגרתה הוא מעודד פרויקטים לזוגות צעירים במחירים הנמוכים ב־200־300 אלף שקל ממחירי השוק, המתאפשרים בשל סבסוד מסיבי של הקרקע.
 
אף על פי כן, המסה הקריטית שתיצור את המהפך המיוחל בתמיכת הציבור בכחלון ובמפלגתו עדיין לא נוצרה. כדי שזה יקרה, הוא חייב לנצל בצורה יעילה עוד יותר את ארגז כלים המוזהב שהוענק לו בתחומי הנדל"ן והבנייה. גם בכלים הללו הוא משתמש כשליט יחיד, אבל בתנאים הקיימים - ובעיקר לנוכח הריבית האפסית - השגת המשימה היא יעד קשה ואולי אף בלתי אפשרי. 
 
הוא הפסיק לדבר על הוזלת מחירי הדיור וכעת הוא מתמקד במתן פתרונות לזוגות צעירים. הוא מחכה לאחד משני דברים: לירידת מחירי הדיור המיוחלת או להשלמת בנייתן של כמה שיותר דירות מחיר למשתכן, שיוכלו להפוך מבחינתו לכוח אלקטורלי. לפיכך, הוא מנסה להאריך ככל האפשר את תוחלת החיים של הקואליציה, על אף הביקורת החריפה שהוא סופג. ואכן, מחירי הדיור מתמתנים - ב־2017 הם עלו בכ־3% בלבד - ואולי ב־2018 יגיע המהפך המיוחל. 
למרות תוכנית הפינוקים המכונה "נטו", שר האוצר שומר על הכלכלה וקשוב להמלצות אנשי אגף התקציבים באוצר. הכלכלה במצב מצוין: הגירעון השנה ירד ל־2% מהתוצר לערך, האבטלה בשפל של 4.2%, חרף הידיעות על הפיטורים בטבע. כדי שלכל אלו יהיה ביטוי בבחירות וכדי שכולנו תתאושש, הוא חייב להשיג בדחיפות שובר שוויון כלכלי כמו שהיה בסלולר.
 
אף ששר האוצר הוא חניך מצטיין בתחום הפוליטי, כדאי שינטוש כבר את הפרקטיקות ואת העסקנות הפוליטית בנוסח מרכז הליכוד ויפגין מנהיגות. לאחרונה, כשהתחולל משבר חוק ההמלצות הוא כמעט התרסק. במשבר הבא שיוביל נתניהו יהיה על כחלון להתעקש על הקווים האדומים שלו, גם במחיר פירוקה של הקואליציה. עם זאת, יש לציין כי פעל נכון כשהצהיר, בתגובה להתקפותיו של נתניהו, על תמיכתו במשטרה והגן עליה.
התנהלותו הפוליטית הנוכחית משחקת לידיו של יאיר לפיד, שמתחמם על הקווים וממשיך לגמוע בחדווה את המנדטים של מפלגת כולנו. שר האוצר צריך להביא בחשבון, והוא לבטח עושה זאת, שמי שיקבע בסופו של דבר את עיתוי הבחירות יהיה ראש הממשלה.

משה כחלון. צילום: פלאש 90
 
8. אבי ניסנקורן - יו"ר ההסתדרות // יהודה שרוני

מכשולים גדולים ניצבו בפני אבי ניסנקורן בשנה האחרונה. הראשון בתחילתה והשני לקראת סיומה. הראשון - הקרב על ההסתדרות - הסתיים בהצלחה מסחררת, אך גורלו של השני - מכת הפיטורים בטבע - עוד לא ברור מבחינתו. כך או כך, ניסנקורן מיצב את עצמו כאחד המשפיעים הגדולים במשק. 
האתגר הראשון היה הבחירות לתפקיד יו"ר ההסתדרות. ניסנקורן התמודד לראשונה בבחירה ישירה וגבר בנוק־אאוט על שלי יחימוביץ' - 62% מול 38% לפוליטיקאית המשופשפת - למרות מסע השמצות מתוזמן שהיא ופוליטיקאים נוספים כמו ח"כ איתן כבל ניהלו נגדו. אגב, מישהו בכלל יודע לאן נעלמו שלל הטענות והעתירות של יחימוביץ' על טוהר הבחירות והזיופים?
 
 האתגר השני והחשוב יותר לקוח מתחום יחסי העבודה והוא מכת הפיטורים בטבע. יו"ר ההסתדרות נאלץ זו הפעם הראשונה להתמודד עם תופעה הלקוחה מספרי הכלכלה המערביים: פיטורי אלפי עובדים מבלי שההנהלה סופרת את ההסתדרות כאיגוד מקצועי. הפיטורים בטבע נחשבים למהלומה למדינה, גם משום שבמהלך השנים קיבלה החברה הקלות לשם המשך פעילותה. “החברה מקבלת הטבות מס מפליגות כדי לסייע לה להחזיק מעמד", אמרו באוצר לאחר שהחלו להגיע הידיעות על הפיטורים. "ההחלטה על הפיטורים והפגיעה בעובדים הן בעייתיות מאוד".
 
 על רקע זה הכריז ניסנקורן על מצב חירום שכלל השבתה של המשק לראשונה זה שבע שנים. ממש בימים אלה הוא ממשיך בקרב המאסף נגד החלטת הנהלת טבע. המשבר בטבע הוא כאמור המבחן העליון שלו כמנהיג ארגון העובדים הגדול במדינה. במסיבת עיתונאים שערך אמר: “המייסדים של טבע מתהפכים בקברם, זה לא היה קורה אם היו עדיין בטבע. דירקטורים בטבע מרימים יד בעד חיסול הפעילות בישראל, והיד שלהם לא רועדת. 7,000 משפחות העובדים ועוד עשרות אלפי משפחות התלויות בטבע לא יעצמו עין הלילה. מי שאחראים על מה שקרה בטבע הם הדירקטוריון וההנהלה. הם טעו באישור עסקאות. הם קיבלו עשרות מיליונים לכיסם. היחידים שנושאים בעול - אלה העובדים. וזורקים אותם, ולא רואים אותם".
 
בניכוי משבר טבע, דומה שדרכו של ניסנקורן הייתה עד כה סוגה בשושנים. הוא הצליח להגיע לסדרת הישגים ללא הצורך להוריד את השלטר או להשבית את המשק ולו גם ליום אחד. הוא עשה את זה בהתמדה ובנחרצות.
 
 מדובר בין השאר במאבק להעלאת שכר המינימום, שיפור תנאי הביטוח הסיעודי, המאבק למען הנכים, המלחמה להעסקת עובדים בעלי מוגבלויות וצמצום מספר שעות העבודה בשבוע. הוא הגיע להישגיו בזכות קואליציה ושיתוף פעולה נדיר עם שר האוצר משה כחלון. השניים רואים עין בעין, כל אחד משיקוליו האישיים, את תחום יחסי העבודה, ועד למשבר בטבע הצליח יו"ר ההסתדרות לתחזק את תחום סכסוכי העבודה על אש קטנה. 
 
אתגר נוסף שלו בתחום יחסי העבודה הוא הרפורמה בחברת החשמל. ניסנקורן תומך ללא עוררין בעמדת ועד עובדי חברת החשמל. הספיקה לו הביקורת הציבורית שהוטחה בו בעקבות פיטורי מאות מעובדי רשות השידור עם הקמתו המורכבת של תאגיד השידור הציבורי. הוא לא יסכים לפטר אפילו עובד אחד אם לא תוצע לו תוכנית פרישה הוגנת. ניסנקורן יסכים להגדלת התחרות מצד יצרני החשמל הפרטיים, בתנאי שהמהלך יתואם עם הנהלת חברת החשמל. 
ומה התחנה הבאה של ניסנקורן והאם יוכל למנף את מעמדו בהסתדרות לכיוון הפוליטיקה הארצית? נראה שאם היו לו תוכניות בתחום, הן הוכנסו למגירה עד להודעה חדשה. אבי גבאי, שנתמך על ידי שלי יחימוביץ', זכה בבחירות במחנה הציוני וגבר על בוז'י הרצוג, שנתמך על ידי ניסנקורן. המשמעות היא שניסנקורן ימשיך לכהן כיו"ר ההסתדרות עד להודעה חדשה.

אבי ניסנקורן. צילום: אבשלום ששוני
 
9. רא"ל גדי איזנקוט - הרמטכ"ל // יוסי מלמן
 
כעת, לאחר שחלפו שלושה רבעים מתוך זמן כהונתו, מקווה הרמטכ"ל רב־ אלוף גדי איזנקוט שגם השנה הבאה והאחרונה שלו תעבור ללא מלחמה או מערכה צבאית גדולה. אם זה יקרה, הוא יהיה הרמטכ"ל הראשון ב־20 השנים האחרונות (מאז אמנון ליפקין־שחק) שפיקד על צה"ל בתקופה של שקט יחסי. זאת, אף שניצבו מולו אתגרים מבצעיים מורכבים, שנשאו בחובם פוטנציאל נפיצות גבוה - עד כדי הידרדרות למלחמה. בפיקודו הצליח צה"ל בתבונה רבה - שהתבטאה גם בבידול האוכלוסייה מהמפגעים ובשימוש מידתי בכוח - למנוע את הסלמת “טרור הבודדים" ואת הפיכתו לאינתיפאדה שלישית. 
ישראל מצליחה לשמר את ההרתעה שלה מול החמאס בעזה. איזנקוט הגדיר את חשיפת המנהרות כמשימתו העליונה של הצבא בגזרה זו, וכבר נרשמו הישגים בשטח. ההרתעה נשמרת גם מול חיזבאללה בלבנון, שזה 11.5 שנים הוא הגבול השקט ביותר.
 
בשלוש השנים שהוא בתפקיד צה"ל הגביר גם את המב"ם - מערכה שבין מלחמות - שכללה, לפי פרסומים זרים, עשרות תקיפות של חיל האוויר ומבצעים בכל הזירות, קרובות ורחוקות מגבול ישראל, ובייחוד בסוריה. למעשה, לפי אותם פרסומים ישראל מפעילה בסוריה את הכוח הרב ביותר מאז מלחמת יום הכיפורים ועושה זאת בהצלחה. בכל שבוע הוא וכמה מאלופי המטכ"ל מבלים שעות רבות בדיונים ובמעקב אחר הנעשה בסוריה. הרמטכ"ל מוביל את אסטרטגיית מב"ם כך שהיא משמרת את האינטרסים הישראליים בלי לדרדרה למלחמה. 
 
למהלכים האסטרטגיים יש להוסיף גם את הקשרים ההולכים ומתהדקים בין צבאות ירדן ומצרים לבין ישראל. 
תקופת כהונתו של איזנקוט, בייחוד בשנה החולפת, מתאפיינת גם בקיר הברזל שהוא מנסה להציב בין צה"ל לבין שרים, חברי כנסת ורבנים, מהימין בעיקר. לניסיונות להשפיע על צה"ל מבחוץ יש שמות רבים - הדרת נשים, הדתה, אינדוקטרינציה - אך לכולם מכנה משותף אחד: ניסיון לשנות את ערכי היסוד של הצבא.
 
איזנקוט גורס כי הנכס החשוב ביותר של צה"ל הוא אמון הציבור. לתפיסתו, על הצבא להיות ממלכתי. לפי שעה, הרמטכ"ל עומד בפרץ. וזו לא משימה קלה, כפי שתעיד פרשת אלאור אזריה. 
 
כששואלים אותו מהם הרגעים הקשים ביותר שחווה, תשובתו היא שאלה הן ההודעות על חללים והדאגה להחזרת גופותיהם של אורון שאול והדר גולדין מעזה. אבל ללא ספק, פרשת אזריה הייתה הצל הקודר ביותר שהעיב על כהונתו מאז מונה לתפקיד. אולם גם כאן הוא הפגין את תכונות היסוד שלו: קור רוח, עקשנות ועמידה על דעתו, בלי להתכופף.
 
כשבגבולות שורר שקט יחסי משמע שההרתעה יעילה. למעשה, העליונות הצבאית של ישראל במזרח התיכון ברורה ומובהקת, וכך יכול איזנקוט להשקיע את רובו ככולו בשיפור המוכנות של צה"ל ובבניין הכוח. בתקופתו הוגדלה מכסת האימונים לכוחות הסדיר ולמילואים, נרכשו אמצעי מיגון טובים יותר לכוחות היבשה, הועמקה ושופרה יכולת לוחמת הסייבר לשמש אמצעי מרכזי לאיסוף מודיעין וחיל האוויר החל לקלוט את מטוסי האדיר, שאומנם מחירם אסטרונומי אך הם אמורים לשמר את העליונות האווירית והאסטרטגית של ישראל. תהליכים אלו מתאפשרים לא מעט בזכות התוכנית החמש־שנתית (תר"ש) “גדעון", ששמה קץ לוויכוחים הקבועים בין מערכת הביטחון לאוצר, החוזרים בכל שנה. איזנקוט רואה במימוש תר"ש "גדעון" אחד מהישגיו.
 
כל התהליכים והרפורמות הללו הונהגו ללא תופעות לוואי. צה"ל עובר קיצוץ גדול וכואב בכוח האדם המשרת בקבע, מתוך כוונה לקטוע את מגמת הזדקנות הקצונה ולדאוג להצערתה. שינוי נוסף שמאפיין את צה"ל בשנים האחרונות, אך צבר תאוצה בתקופתו, הוא הפיכתו לצבא שמוסיף ומתמקצע. כך למשל המשרתים ביחידות מיוחדות דוגמת סיירת מטכ"ל ישרתו זמן רב יותר ויתוגמלו על כך מבחינה כספית כאנשי קבע. במילים אחרות, צה"ל צועד בנתיב שיהפוך אותו לצבא של מקבלי שכר ומתרחק מהאתוס של צבא העם.
 
בשנה שנותרה לכהונתו עליו להתמודד עם שני אתגרים גדולים: למנוע סבב לחימה רביעי עם חמאס ולעשות כל מאמץ כדי לא להיקלע למלחמה עם איראן (וחיזבאללה) בסוריה. זאת, על רקע המאמץ האסטרטגי של טהרן לבסס נוכחות צבאית קבועה בסוריה. 
 
לא הכל תלוי ברמטכ"ל. ככלות הכל הוא הדרג המבצע את מדיניות הממשלה. אך יש לו השפעה רבה מאוד על תהליכי קבלת ההחלטות, ובעיקר על יציאה למערכה או למלחמה. כמפקד צבאי שהוכיח כבר שיקול דעת, אחריות, זהירות וקור רוח, יש לקוות כי איזנקוט יצליח לצלוח גם את השנה האחרונה בתפקידו בלי להוביל את ישראל למלחמה חדשה.
 
בכל אופן, כשיפרוש גדי איזנקוט בתחילת 2019 הוא יהיה כמעט בן 59, כלומר הרמטכ"ל המבוגר ביותר בתולדות צה"ל. אם לא תקרה תקלה בלתי צפויה או תפרוץ מלחמה, ככל הנראה גם אחד הטובים שבהם.

הרמטכ"ל גדי איזנקוט. צילום: יונתן סינדל, פלאש 90
 
10. אביגדור ליברמן - שר הביטחון // בן כספית
 
משהו מוזר קרה לאביגדור ליברמן בדרך לקריה בתל אביב: הוא שר ביטחון כבר למעלה משנה וחצי. מלחמה לא פרצה. המערכת שקטה ומתפקדת. המב"ם (מערכה שבין המלחמות) נמשכת. השקט התעשייתי במערכת הביטחון נשמר. ההרמוניה בין מגדל צה"ל למגדל משרד הביטחון מושלמת.
ועדיין, אחרי שאמרנו את כל זה, ליברמן לא מצליח להפוך את ההישגים הלא מבוטלים הללו לנכסים פוליטיים. בניגוד לכמעט כל שרי הביטחון בתולדות ישראל, הוא עוד לא הפך ל"מר ביטחון". עוד לא זינק בסקרים כאלטרנטיבה שלטונית ראויה. תמונותיו בבטלדרס הביטחוני המאובק מוקף לוחמים וקצינים אינן מפארות את אתרי האינטרנט, העיתונים ומהדורות הטלוויזיה. ליברמן נשאב אל תוך “הבור" השחור, תרתי משמע, של הקריה בתל אביב ולא נודע כי בא אל קרבו. עושה רושם שהוא נהנה מכל רגע. השאלה היא האם הוא גם ינצח.
 
כמעט שנתיים בתפקיד המאתגר ביותר של הממלכתיות הישראלית (למעט ראש הממשלה), וליברמן נותר אניגמה בלתי מפוענחת. נתחיל בהישגים: כבר מזמן לא היה תיאום כזה בין שתי הלשכות בשני המגדלים התאומים, בקומה 14 בקריה בתל אביב. למרות הבדלי השקפות וסגנון, שר הביטחון והרמטכ"ל עובדים זה לצד זה בתיאום מושלם. מה שהם מפספסים, מתקנת מיד המעטפת המקצועית הגמישה והמכילה שבנו סביבם. הגשר המוביל בין דלתו של השר לדלתו של הרמטכ"ל פעיל מאי פעם. ליברמן נותן לאיזנקוט לעבוד, לא מתערב בענייני מינויים, מגבה את המערכת (אם נתעלם באלגנטיות מפרשת אלאור אזריה) ולומד מהר. גם החיכוכים המעטים, והיו כמה כאלה, נסגרים במהירות הבזק בתוך החדר, ללא הדלפות, לכלוכים או חתרנות מיותרת. תענוג.
גם המשולש האסטרטגי הרחב יותר מתפקד באופן מיטבי. בדרך כלל מדובר בראש ממשלה, שר ביטחון, שר חוץ ורמטכ"ל. במקרה שלנו, שר החוץ הוא גם ראש הממשלה. ליברמן, שמכיר את נתניהו כפי שמעטים מכירים אותו, מצליח להיות קודקוד משמעותי ויעיל במשולש החשוב הזה. רק ההיסטוריה תלמד אותנו למי מהשלושה מגיע הקרדיט האמיתי על העבודה השקטה והמתואמת. בינתיים, יחלקו אותו שלושתם.
 
כשנכנס לתפקידו, היה ליברמן צריך למלא את הנעליים הגדולות במיוחד של משה (בוגי) יעלון, רמטכ"ל לשעבר, מפקד עטור תהילה של סיירת מטכ"ל, שר ביטחון קלאסי במובן הכי בסיסי של המילה. ליברמן הוא הנגטיב המושלם של כל זה. ילד חוץ, עולה חדש, רוסי נטול ניסיון צבאי כלשהו או היכרות אינטימית עם מסדרונות הכוח האמיתיים של מדינת היהודים. היום, כעבור יותר משנה וחצי, דומה כי ליברמן עמס על כתפיו את נטל ההוכחה הזו בהצלחה לא מבוטלת. הוא מביא עמו כמה יתרונות יחסיים מובהקים: מורשתו הרוסית מעניקה לו מקדמה בכל הקשור למגעים עם פוטין, שהפך לשחקן מפתח דרמטי בחזית הצפונית. העובדה כי הוא לא בא מתוך המערכת הצבאית הופכת אותו ל"נקי" מכל שיקולים, אינטרסים, מחויבויות או מורשת. הוא מביט בכל לובשי המדים, בכל הצבעים והסוגים והמינים, בשוויון נפש יחסי. הוא משתדל להיות ענייני ולקבל החלטות הגיוניות. בשלב הזה הוא די מצליח.
 
גם ניהולן של שתי החזיתות הרגישות כל כך, בצפון ובדרום, נותר מדויק ונחוש כפי שהיה בימי קודמו של ליברמן. הניתוח להארכת הפתיל, שעליו התבדח איווט כשנכנס לתפקיד, נחל הצלחה. ישראל ממשיכה, על פי פרסומים זרים, ללכת עם המלחמה בסוריה, ולהרגיש בלי. לעמוד על הקווים האדומים האסטרטגיים שהתוו הקברניטים, בלי לדרדר את האיזור למלחמה. לפעול במשורה, אבל בדיוק ובעוצמה. כל זה יכול להסתיים בכל רגע נתון, כנהוג באזורנו, אבל לפחות בינתיים הציון של ליברמן חיובי.
 
מדוע כל הטוב הזה לא מתורגם למנדטים בסקרים, או במעמד האישי של שר הביטחון? האם ליברמן הפוליטיקאי הוא בר־שיקום על המפה האלקטורלית הישראלית? האם “פרשת ישראל ביתנו", שהפכה בשבועות האחרונים לסדרת כתבי אישום, פגעה גם בו? זו השאלה ששואלים את עצמם מקורבי ליברמן כמעט מדי יום.
 
לזכותו של השר צריך לציין שהוא לא באמת מודאג. הוא לא מנסה להפוך את עצמו בכוח ל"מר ביטחון", כפי שניסה לעשות אהוד ברק בשנים האסוניות ההן של פרשת הרפז. הוא לא דוחף את עצמו לתוך כל פריים, לא מקיף את עצמו בכתבים צבאיים ולא מפמפם את עצמו מתחת לכל עץ רענן מוקף לוחמים פוטוגניים. הוא עושה את המינימום הנדרש בתחום הזה, ולא מתעניין במחיר. 
 
בינתיים הוא נהנה. הברית הפוליטית המחודשת עם בנימין נתניהו מסירה ממנו את הדאגה היומיומית למנדטים. מקסימום, יאחד כוחות ברגע האחרון עם ביבי כמו פעם. ומה יהיה אם לא יהיה ביבי? אז ליברמן יוכל לטעון, במידה רבה של צדק, שאין במערכת הפוליטית הישראלית אדם מנוסה יותר ממנו: פעמיים שר חוץ, פעם שר ביטחון, שר תשתיות, שר תחבורה, מנכ"ל משרד ראש הממשלה ונחקר מתמיד ומצטיין בלהב 433. הוא אסף את כל הניסיון שלו זקוק מנהיג בישראל. מה שנותר זה לשכנע את העם.