שומר מסורת: האיש שנלחם מול אולמרט ודיין חוזר לקרבות שניהל

ומה הקשר בין דוד בן־גוריון ובנימין נתניהו, יצחק טבנקין ומנשה קדישמן, אפרים קציר ורחבעם זאבי, משה דיין ורפאל איתן? כל אלה ועוד רבים אחרים היו שותפיו לדרך של פלדמן בהגשמת חזונו לחינוך הנוער ולשמירה על ערכי הטבע, הסביבה והמורשת. בספרו חושף פלדמן את סיפור הקמתם של הגופים והארגונים הבולטים במדינת ישראל, שמטרתם שמירת הטבע וחינוך לאהבת הארץ. מדובר בעצם לא רק בסיפורו האישי, כי אם בסיפור הקמתה של המדינה.

"הבנתי שלא מספיק ללכת על פני השטח, אלא צריך ללכת לעומקם של הנופים ולחקור אותם", מסביר פלדמן את הרעיון שהוביל להקמת בית ספר השדה. "בעזרת בית ספר שדה אפשר ללמוד על מגוון מאוד רחב של נושאים שמספרים את סיפורה של ארץ ישראל. לכן גם בחרתי בעין גדי, כי יש שם שפע של נופים, אם זה המעיינות הנפלאים, המצוקים, ים המלח הרגוע והשקט, הצמחייה של המדבר, מצדה".

מה טבע מסמל עבורך?
"טבע זה נופים, טבע זה צומח, טבע זה הסתגלות לתנאי הארץ, טבע זה מקום שעושה לי טוב ללכת בו. טבע עורר אותי לסקרנות, לחקר, לחיפוש, לראות מה קורה בצד השני של ההר. נופים וארץ ישראל תמיד עוררו בי סקרנות, וטבע והיסטוריה מורכבים יחד".

מלחמות בלי סוף

פלדמן, אלמן, אב לארבעה ילדים וסב לתשעה נכדים, ממושב בית נקופה, נולד בתל אביב. הוריו עלו ארצה מאוקראינה באוניית רוסלן, שפתחה את העלייה השלישית. אביו היה עובד קרן קיימתלישראל ואמו אחות. עם הוריו ושתי אחיותיו, הוא התגורר בדירת ארבעה חדרים שאותה חלקו שתי משפחות. שני חדרים היו של משפחת פלדמן, ושני חדרים נוספים של שכניהם, כאשר השירותים והמטבח משותפים.

בהמשך היה חניך תנועת "המחנות העולים", שם לדבריו קיבל את עיקר האהבה לטיולים ולחינוך לארץ ישראל. "למדתי ב'בית חינוך' (היום 'א.ד גורדון' – א"ש), וזה היה בית ספר שמאוד חינך לטבע ולעבודה", הוא מספר. "בגיל 6, כשהגעתי לבית הספר, קיבלו את כיתות א' בטקס מיוחד והעבירו אותנו מתחת לדגל של בית הספר שבו הסמל היה מורכב מסדן ומחרשה - כלי עבודה, והיה כתוב: 'עבוד ולמד'. זה נחרת לי כאחת מאבני הדרך של החינוך שלי".

בהמשך היה פלדמן במחזור הראשון שסיים את בית הספר החקלאי "מקווה ישראל" לאחר הקמת המדינה. "היינו המחזור שהיה במלחמת השחרור", הוא נזכר. "היינו מגויסים להגנה, וקיבלנו את אות מלחמת השחרור. התחלנו ללמוד ב'מקווה ישראל' לפני הקמת המדינה, וסיימנו עם הקמת המדינה".

בצבא הוא היה בתפקידי הדרכה בנח"ל, ולאחר מכן התגורר תשע שנים בקיבוץ רביבים ותפקד כסייר. אחרי כן עבר לעין גדי, והביא לרעיון של הקמת בית ספר שדה. לאחר הקמת בית הספר הוא חבר לחברה להגנת הטבע והקים יחד איתה עוד 24 בתי ספר שדה על פי הדגם של עין גדי.

את ספרו החליט פלדמן להוציא מכמה סיבות. "קודם כל, חברים טובים, וביניהם עדנה סולודר, המליצו לי לעשות זאת", הוא מספר. "כמו כן, רציתי לספר סיפורים של הדברים שאותם עשיתי: סיפורים על טיולים, על מעשים, על חוויות, ושהקוראים יפנימו את הקשר לארץ ישראל ואת האהבה שלי לאשתי, פנינה ז"ל, שהלכה איתי כל הדרך".

כאמור, אחד הדברים החשובים שפלדמן עסק בהם, היה הנושא של שימור אתרים וטיפול באתרים היסטוריים שנהרסים בארץ. "התחלתי את התפקיד הזה לבד בשנת 1982 בחצי משרה, עם חצי מזכירה, ובחדר של 4X4 מטרים רבועים", הוא נזכר. "הסתובבתי ברחבי הארץ וראיתי את ההרס שהבולדוזרים עושים, למשל בזיכרון יעקב, בתל אביב, בירושלים. בכל מקום שאליו הגעתי ראיתי את הוונדליזם של ההרס, שפגע במבנים שסיפרו את תולדות ההיסטוריה של ארץ ישראל. מאחורי ההרס עמדו אינטרסנטים בעלי ממון ובעלי רצון נדלניסטי חריף מאוד. אמרתי שהאפשרות להתמודד עם זה היא רק אם נקים תנועה ציבורית חזקה מאוד. ובאמת הלכתי לאקדמיה, לחוקרים של ארץ ישראל, לאנשי כנסת, ובשנת 1984 הכרזנו על הקמת המועצה לשימור אתרים".

ספר על המלחמות שניהלת.
"היו בלי סוף מלחמות. בזיכרון יעקב, למשל, הייתה לנו מלחמה קשה מאוד. רצו שם לבנות את הרחוב הראשי עם בניינים של חמש קומות, ואנחנו הצלחנו להקפיא את זה ולהציע תוכנית אלטרנטיבית. היום לא צריך לספר לאף אחד מה זה זיכרון יעקב. ואילו בתל אביב רצו להרוס את כל שכונת נווה צדק, וצ'יץ (ראש עיריית תל אביב לשעבר, שלמה להט - א"ש) הלך איתי ואמר: 'כל הבתים מסוכנים', ואילו אני הבאתי מהנדס שכנגד אמר לו מה צריך לעשות לכל בית במקום להרוס אותו".

עד כמה המלחמה עם בעלי ממון הייתה קשה?
"הייתה מאוד קשה. כל הזמן הייתה מלחמה מול בעלי ממון שרצו את הקרקע, ואילו הרשויות, חלקן תמכו בכך וחלקן לא. הייתה לנו, למשל, מלחמה קשה על בית פרומין, ששימש כמשכנה הזמני של הכנסת בשנים 1950־1966. רצו להרוס אותו, אהוד אולמרט היה אז ראש עיריית ירושלים ותמך במכירת הנכס עם זכויות של 28 קומות. אני נלחמתי בו, ובסוף הבית הוכרז כבית לשימור. בעזרתו של רובי ריבלין, שהיה אז יו"ר הכנסת, הוחלט לא להרוס את המבנה ולהקים שם מקום שילמדו בו על תולדות הכנסת והדמוקרטיה הישראלית. זה עוד לא מומש, אבל הבית לפחות ניצל. או שדיברו על כך שיהרסו את בית העצמאות, מקום הכרזת העצמאות של מדינת ישראל. אנחנו נלחמנו נגד זה מלחמת חורמה והצלחנו לגרום לכך שהיום משפצים אותו בצורה מסוימת".

סיפור נוסף שפלדמן נזכר בו היה בעתלית. "היה שם מחנה שבויים, הוא היה מגודר והרסו כמעט את כולו", הוא מספר. "אני שמתי שער בכניסה וכתבתי: 'שייך למועצה לשימור אתרים'. ואז לשכננו בעתלית, שר החקלאות לשעבר, פנחס גרופר ז"ל, היו תוכניות אחרות, והחליטו לבנות שם שכונה. אנחנו לא נתנו לזה לקרות, שיקמנו חלק של המחנה, הבאנו במבצע בלתי רגיל דגם של אוניית מעפילים, הצבנו אותה שם, והיום זה אחד האתרים המעניינים בארץ. כלומר, הפכנו מקום הרוס ושומם לאחד מסיפורי המדינה המעניינים".

תרבות הניקיון

בספר, כאמור, מזכיר פלדמן לא מעט פוליטיקאים, ובהם גם בנימין נתניהו ומשה דיין. "עם ביבי היה לנו רומן בחגיגות שנות ה־50 למדינה", הוא מספר. "הגשתי לו תוכנית לשימור 50 אתרים בארץ ישראל, הוא אימץ את התוכנית ואישר תקציב של 50 מיליון. זה נתן תנופה עצומה לכל פעולות השימור. ואילו את משה דיין הכרתי בזמן שהותי בעין גדי. במדבר יהודה היו ארבעה בתים ששימשו בזמנו תחנות משטרה ירדניות. נודע לי שדיין עומד לפוצץ ולהרוס אותם. הרמתי לו טלפון, שאלתי למה, והוא אמר שזה יהיה בסיס למחבלים. אמרתי לו: 'אנחנו חושבים עקום. אני דווקא רואה בזה בסיס למטיילים'. ובאמת דיין אמר: 'יוסי, שכנעת אותי, אני לא אהרוס, ואתם יכולים להשתמש במקומות האלה'. ואז שמתי בארבע המשטרות, כלומר בארבעת הבתים, שלט: 'שייך לבית ספר עין גדי'".

לדברי פלדמן, כיום יותר ויותר חלקים בציבור מכירים בחשיבותם של אתרי מורשת. "זה גם נכנס לתחום החינוך, לתחום סיורי בתי הספר. כיום גם הנטייה של החלקים הטובים בציבור היא להבין שאת הארץ צריך להכיר, לאהוב ולשמור. אבל כמובן יש גם כאלה שעדיין חולמים שמבית היסטורי אפשר לעשות קפיטל ולבנות רב־קומות".

בנוסף לשימור אתרי מורשת, לפלדמן היה גם חשוב להנציח את משפחתו של אביו שעברה פוגרום קשה בעיירה גרוסלובה באוקראינה ב־1919. בפוגרום נרצח סבו של פלדמן עם שני בניו. "נסעתי עם בן דודי לחפש את העיירה הזאת, ואמרו לי שהיא לא קיימת", הוא מספר. "בסופו של דבר, התברר שאיחדו כמה עיירות יחד לעיירה בשם וליקה מיצ'איליווקה, והשם המקורי של העיירה הלך לאיבוד. כשהגענו לשם הצענו לרשות המקומית להקים אנדרטה. הם קיבלו את הרעיון בצורה מאוד יפה והקימו ב־2014 אנדרטה יוצאת מהכלל לזכר קורבנות הפוגרום שנערך ביהודי העיירה".

הספר "בבריתך" מדבר על שתי בריתות שנקשרו בפלדמן במרוצת השנים. האחת היא הברית בינו לבין ארץ ישראל; והשניה היא הברית בינו לבין רעייתו, פנינה, שהייתה שותפתו לדרך 47 שנים. פנינה נפטרה לפני שש שנים, בגיל 67, ממחלת הסרטן. "פגשתי אותה בעין גדי", הוא נזכר, "פנינה הייתה בגרעין שהקמנו בזמן הקמת בית ספר השדה. אני לא יודע אם זו הייתה אהבה ממבט ראשון או מהיכרות. הכרתי אותה הרבה זמן והקשר היה הדוק מאוד. היא הלכה אחריי במדבר ואת כל הדרך עשינו יחד. גם היא מאוד אהבה טבע, והקימה בביתנו חממה של סחלבים".

איך מותה השפיע עליך?
"אני חי את זה כל הזמן. מפני שפנינה מאוד אהבה טבע, את המצבה על קברה עשינו בדמות עלה. אני ממשיך לטפח את הגינה שעל קברה באהבה רבה ודואג שהיא כל הזמן תפרח".

אתה עדיין מטייל?
"עד כמה שאני יכול. כואב לי כשאני רואה שהורסים מקומות יפים או מלכלכים, אבל בהחלט אפשר לומר שתרבות הניקיון חדרה אלינו יותר לאחרונה".