אחיו של הפצוע הקשה ביותר באסון מעלות נפרד

"לך לשלום, אח אמיץ, אני אוהב אותך ולעולם לא אשכח שהיית חומת המגן שלי. חזרת להגן עלי בגופך כשהמחבלים ירו עלינו", כך נפרד יעקב אסולין מאחיו חיים, שהציל אותו מהתופת בטבח מעלות בשנת 1974 ונפטר בשבוע שעבר. במשך 44 שנה שתק יעקב. העדיף להדחיק, להשאיר את הזיכרונות מאחור. רק עכשיו, לאחר מות אחיו, הוא הסכים להתראיין ולספר כיצד חיים העניק לו את חייו. “יכולת לברוח, להציל את עצמך, אבל חזרת להגן עלי, כי זו אהבת אמת בין אחים וחברים", ספד יעקב לאחיו. “אני גאה בך ומבטיח לספר לעולם את מעשה הגבורה שלך, גיבור ישראל. בזכותך ובזכות אומץ לבך אני חי היום. תמיד אזכור לך את הטובה שעשית לי". 

יעקב אמר את הדברים מביתו בארצות הברית, שם הוא מתגורר כ־30 שנה. חיים אסולין ז"ל, אחיו, הוא גיבור הטבח במעלות - נער בן 16 שחזר להציל את אחיו הקטן ואת חבריו מפני המחבלים. הוא נפגע מאש, כבר הוכרז כמת, אבל ניצל ועבר שיקום ממושך. צוואתו היא שהנרצחים לא יישכחו. 

“אני זוכרת את הלילה הנורא ההוא", משחזרת האחות הבכורה זהבה, שהייתה בת 8 בזמן האסון. “כבר באמצע הלילה החלו לרוץ שמועות על הילדים מצפת ומחבלים. לא היו טלפונים וכולם גרו בשכנות והכירו את הילדים. המולה גדולה בכל השכונה. למחרת בבוקר אבא ואחיו נסעו למעלות ואנחנו נשארנו עם אמא וסבתא. ואז הגיעו ידיעות שיש משא ומתן ושמנסים להגיע להסדר. אחר כך כבר נודעה הפריצה. זה היה בוקר כל כך קשה". 

22 בני ערובה נרצחו במהלך ניסיון החילוץ הכושל, חייל אחד נהרג ושלושת המחבלים חוסלו. חיים אסולין הצליח לבנות לעצמו חיים חדשים, הקים משפחה – ילדים, נכדים – והקדיש את חייו כדי לספר את סיפורם הילדים שלא חזרו הביתה מבית הספר. ביום רביעי, בעיתוי מצמרר - יום הולדתו של יעקב אחיו, שאותו הציל - הוא נפטר ממחלת הסרטן. 

“יש סיבה לכך שהוא הלך לעולמו ביום הולדתי", אומר יעקב. “זה כדי לומר לי שאנו קשורים לעד, ועכשיו הזמן שלי לספר את הסיפור על אחי הגיבור, שהקריב את חייו למעני ולמען חבריו".  “האחים שלי ששרדו את הזוועה היו מחוברים בנפש. כל אחד מהם לקח את הטראומה למקום פרטי ושונה", מספרת האחות הקטנה, עו"ד רחלי אסולין, בת 39. “חיים ציווה על עצמו לספר ולשתף בפרטים הכי קטנים של האסון ולהנציח את הנרצחים. יעקב העדיף לשתוק ולנסוע רחוק. היה לו מאוד קשה להתמודד עם המחיר שחיים שילם בשבילו, עם העובדה שהוא נפצע קל יחסית וחיים איבד יד וסחב פגיעה פיזית ממושכת". 

הטבח במעלות, אחד מאירועי הטרור הקשים בתולדות מדינת ישראל, גבה את חייהם של 31 בני אדם. בלילה שבין 12 ל־13 במאי 1974, חוליית מחבלים מהחזית לשחרור פלסטין חדרה את הגבול באזור המושב זרעית ויצאה למסע קטל בגליל המערבי. ב־14 במאי פתחו חברי החוליה באש על רכב של פועלות מהכפר פסוטה, הרגו אחת ופצעו את היתר. כמה שעות אחר כך, לפנות בוקר, ב־15 במאי, הגיעו לעיר מעלות וחדרו לבית משפחת כהן, רצחו את ההורים ואת בנם בן ה־4 ופצעו את הילדה בת ה־5. התינוק , בן שנה וחצי, הוחבא על ידי אמו וכך ניצל. 

החוליה המשיכה לעבר בית ספר "נתיב מאיר" במטרה לתקוף את התלמידים בבוקר. בהגיעם למקום הם מצאו 105 תלמידים בגילי 15־17 ועשרה מורים ומלווים מבית ספר תיכון בצפת, שהגיעו ללון שם במסגרת טיול. המחבלים נכנסו לבית הספר בארבע לפנות בוקר והחזיקו בילדים כבני ערובה. הם פתחו במשא ומתן והציבו אולטימטום: שחרור 20 מחבלים הכלואים בישראל עד שש בערב, או שהם יהרגו את הילדים. כוח של סיירת מטכ"ל הוקפץ למקום, ובמקביל נוהל משא ומתן עם המחבלים. לבסוף התקבלה החלטה לפעול: הכוח הסתער, אבל המחבלים החלו להשליך רימונים לעבר התלמידים, שחלקם נהרגו וחלקם זינקו מהחלונות. כאמור, במהלך הפריצה נהרגו 22 תלמידים ועוד כ־100 נפצעו. 

חיים אסולין היה אז בן 16, מבוגר בשנה מאחיו יעקב. “המחבלים בחרו במכוון את הילדים שהיו להם אחים במקום, כדי שישמשו כמתווכים במשא ומתן. אח אחד הלך לתווך, השני נשאר בכיתה", מספר ציון, אחיו של חיים ז"ל. “הם העמידו אותם לאורך המסדרון, לצד החלונות, וירו בחיילים שבחוץ, מעל ראשיהם. כשהחלה ההסתערות של הסיירת והמחבלים התרוצצו בין הכיתות, חיים, שהיה בסמוך לחלון, הצליח להימלט והיה כבר במדרגות בדרכו החוצה. אבל אז הוא נזכר שהשאיר את אחיו הקטן בתופת. היה לו ברור שהוא לא משאיר אותו מאחור. הוא חזר לכיתה בשביל יעקב, המחבל הסתכל עליו, ואז ריסס בו צרור - 42 כדורים - בבטן, ביד וברגליים".

בתום האירוע נחשב חיים בטעות כמת והוכנס לשק גופות. דודו, איש חברה קדישא, הוא שהציל את חייו. “כשכוחות החילוץ נכנסו, הם טעו והחשיבו אותו מת, כי הפציעה הייתה כל כך קשה", מספרת רחלי. “אחיו של אבי, ישראל, התעקש לראות את הגופה. הוא התקרב אליו ונגע בו, ולפתע הרגיש דופק חלש מאוד. הוא קרא מהר לרופא וככה החזירו אותו לחיים". 

השיקום של שני האחים היה ממושך. יעקב נפגע בברכיים ואושפז במשך שנה ברמב"ם. שיקומו של חיים, שנחשב לפצוע הקשה ביותר באסון, נמשך חמש שנים. שנה שלמה הוא היה ללא הכרה ועבר 120 ניתוחים. ארבע שנים לאחר האירוע הוחלט לקטוע את ידו. “חיים קיבל מאוד קשה את קטיעת היד", מספרת זהבה. “הוא היה ילד שאהב נגרות ועסק בזה, ואהב כדורגל וטיולים. אבל אבא שלנו לא ויתר לו ולא ריחם. כל יום הוא ואמי נאבקו מחדש כדי להחזיר את שני הילדים לחיים. אבא כמעט לא עבד. הם בילו שעות ממושכות בבית החולים. אבא תמיד אמר להם: ‘החיים בחרו בכם ואתם תבחרו חזרה בחיים’. הוא דרבן אותם ללמוד ולהתקדם". 

חיים אכן לא ויתר. כאמור, הוא בנה בית ומשפחה ועבד כ־30 שנה בעיריית צפת. במקביל, הקדיש את חייו להנצחת הנרצחים. המשפחה מספרת שנהג לספר את סיפורו לכל אדם שפגש ברחוב, לשתף את החוויה הפרטית שלו. הוא התנדב גם במשמר האזרחי ובמשטרה, ובשל העובדה שהיה קטוע יד נאלץ להיאבק כדי לקבל נשק. באחד מתפקידיו היה אחראי על מוזיאון בעיר והקים בו חדר הנצחה, שאליו דאג להביא תיירים ובני נוער. בשנת 2001 הוא תבע את יו"ר הרשות הפלסטינית יאסר ערפאת בבית הדין הבינלאומי בהאג, ודרש שתביעתו תיחשב ייצוגית בשם כל הנרצחים. 

“חיים לקח על עצמו שתי משימות כשנולד מחדש לפני 44 שנה", מספר חברו ראש העיר צפת אילן שוחט. “הראשונה הייתה לספר את הסיפור - והוא ממש חי את זה: ישב בבית העלמין, הסתובב בין הקברים, אסף חומרים על הילדים והנציח אותם, הדריך תיירים שהגיעו לעיר. נדמה שהוא הרגיש מחובר יותר לעולם המתים מאשר לעולם החיים. הייעוד השני היה לנצח את הטרור. והניצחון הפרטי שלו היה להמשיך להשתקם ולהקים משפחה. בכל יום הוא נאבק במגבלות הפיזיות ובצלקות הנפשיות. כשהיית מדבר איתו, יכולת לחוש את העצב השוכן בלבו. הייתה תקופה שבה גם האשים את עצמו - מדוע הוא ניצל ואחרים לא". 

 

“אבא שלי היה נס מהלך", אומר בנו של חיים, איתי. “כל הבטן שלו הייתה תעלות, וההתמודדות עם הפרוטזה והכאב הייתה לא פשוטה. היה לו קשה, אבל הוא נאבק לכפתר את החולצה כפי שנאבק לקבל רישיון נשק. זה מעיד על האופי שלו".
 

החיים בצל הטראומה, הנפשית והפיזית, לא היו פשוטים, אבל חיים ניצח את המכשולים. “השיקום לא נגמר עד יומו האחרון, כשנכנע גופו לסרטן", ממשיך איתי בנו. “הגוף שלו הורכב כמו פאזל, אבל הוא היה איש שמח ואהב מוזיקה. בצל הייתה הפגיעה הנפשית, שאותה תרגם לעשייה. זה סייע להתמודדות. בכל שנה ביום הזיכרון, היה מגיע לבית הספר וכל התלמידים היו מרותקים אליו. התגאיתי בו בצורה שאי אפשר לתאר. בגיל 16 נגמרו לו החיים, אבל הוא לא ויתר". 
 

בבית העלמין בצפת מסומנים 23 קברים. 22 מהם מאוכלסים בילדים שנקטפו באכזריות באסון מעלות. קבר אחד נותר ריק. הוא הוקצה מראש לחיים אסולין, בשעה שסברו כי הוא בין המתים. בשבוע שעבר הוא נטמן לא רחוק מאותה חלקה ומחבריו. צוואתו האחרונה נאמרה על ערש דווי: הוא חזר וביקש שהסיפור של ילדי מעלות ימשיך להיות מסופר.