כעשר שנים מתמודדת מירב שוע עם מחלת הטרשת הנפוצה, כשבן זוגה מתמודד במקביל עם מחלה ניוונית. הזוג ושלושת ילדיהם התגוררו לאורך השנים בשכירות, וכדי להפסיק לנוע בין דירות שכורות שכבר לא יכלו להרשות לעצמם - ביקשו ממשרד הבינוי והשיכון זכאות לדירה ציבורית. הם הוכרו כזכאים, משום ששניהם נאלצו להפסיק לעבוד והכנסתם היחידה בשנים האחרונות היא מקצבאות הביטוח הלאומי. לאחר מאבק והמתנה לא פשוטים הועברה המשפחה לפני ארבע שנים לדירת עמידר של 47 מ"ר, בקומה רביעית ללא מעלית בבת ים.
לפני למעלה משנה איבדה גם מירב את היכולת ללכת בכוחות עצמה כשמחלת הטרשת שלה החמירה, והיא יכולה לעמוד מספר דקות כשהיא נתמכת בקיר אבל לא יותר מכך. "אנחנו נכים 100% ובשנה וחצי האחרונה שנינו למעשה לא יכולים לצאת מהבית. הרגליים חלשות וכואבות ואני מועדת כשאני מנסה ללכת. גם בעלי צולע ובקושי הולך", מספרת מירב, "מי שעוזר לי אלה הילדים. בתי החיילת ושני הבנים, בני 17 ו־11, אמא שלי וגיסתי". לא פעם מי שנושאים אותם במדרגות הם הילדים עצמם, ולכן מירב ויתרה על גם על ביקורות בקופת החולים לא פעם.
במהלך כל השנה האחרונה ניסתה מירב לפנות מספר פעמים למשרד הבינוי והשיכון ולעמידר בבקשה פשוטה – לעבור לדירה בקומת קרקע. רק לפני חודש הגיע טלפון ראשון ממשרד השיכון שבישר לה כי נמצאה זכאית לדירה חלופית ונגישה יותר, אבל הפקיד מהעבר השני לא דיבר על מועד. המשפחה לא קיבלה כל אסמכתא בכתב להבטחה ולא נקבעה להם כל פגישה. גם הניסיון שלהם לברר מעבר לכך עלה בתוהו.
רק בעקבות פניית "מעריב" לעמידר, נוצר אתמול קשר עם המשפחה ונשלח אליהם אישור בכתב לדירה חדשה ונגישה, כשבשיחת טלפון נאמר להם במקביל כי אם הדירה החדשה לא תהיה בקומת קרקע היא תהיה עם מעלית. את הדירה הם לא צפויים לקבל ממאגר הדירות הקיים, המאוכלס כמעט כולו, אלא מאחת הדירות החדשות שהמדינה רוכשת בימים אלה עבור הדיור הציבורי. כעת הם נדרשים להסכים מראש לרכישת דירה עבורם שגם עדיין לא קיימת וגם מבלי לוודא היכן היא.
מחברת עמידר נמסר בתגובה: "ב־2013 המשפחה אוכלסה בדירת דיור ציבורי שהתאימה למצבם באותה העת. לדאבוננו, עם ההחמרה במצב בריאותם פנתה המשפחה בבקשה למעבר דירה, ולפני חודש אושר במשרד השיכון מעברם לדירה מונגשת ומתאימה. אנו עושים כל מאמץ כדי לאתר דירה מתאימה עבורם, פועלים לזירוז ההליך ומתנצלים על אי הנוחות. נעמוד בקשר עם הפונה".