בנו של משה שרת: "בושה שאני צריך להיעזר במימון המונים כדי להנציחו"

"זו בושה וכלימה שאני צריך להיעזר במימון המונים כדי להנציח את דבריו וכתביו של אבי. אבל זו לא בושה למשה שרת, אלא בושה וכלימה לממשלה ולכנסת", חורץ יעקב, בנו של משה שרת. אתמול פתח שרת הבן בגיוס המונים בהדסטארט, וביקש סיוע בהוצאה לאור של הספר "דבר דבור 1950", המכיל מסמכים היסטוריים חשובים ומרתקים של משה שרת, שר החוץ הראשון וראש הממשלה השני של ישראל. "מה אני יכול לעשות? להילחם? אין לי נשק להשפיע", אומר בצער שרת בן ה־90. "לאבי, שהיה אישיות לאומית ושהיה לו חלק חשוב בהקמת המדינה, אף פעם לא הייתה שדולה וגם כיום אין לו שדולה. חוץ ממני, אין אנשים שנלחמים למענו. אין אנשי ציבור, אין היסטוריונים שחשוב להם שכתביו יצאו לאור ויעמדו לרשות תלמידים. אני משתדל לעשות כמיטב יכולתי".
 

שרת, הבן הבכור מבין שלושת ילדיו של משה שרת, נולד בתל אביב בשנת 1927. "כשיצאתי לגמלאות לפני יותר מ־20 שנים, הייתי צריך להחליט מה לעשות עם חיי", הוא משחזר. "החלטתי להקים את העמותה למורשת משה שרת, המתמקדת בהוצאה לאור של כתביו, הכוללים יומנים, נאומים, הרצאות, מאמרים ומכתבים. היו רק שני ראשי ממשלה שהרבו לכתוב ולנאום, ושלדבריהם יש ערך היסטורי: דוד בן־גוריון ומשה שרת. משה שרת השאיר אחריו שפע של חומר שמשווע לעלות על הכתב ולצאת בצורת ספרים עם הערות והסבר". 

"יש דרכים שונות להנציח בן אדם, במיוחד אדם בעל חשיבות היסטורית ולאומית. בדרך כלל מקימים מרכז הנצחה, ויש מוסדות כאלה שהוקמו לבן־גוריון, למנחם בגין וליצחק רבין. לעמותה שלנו, שאני עומד בראשה, אין עניין להקים איזה מוסד פיזי שכעבור כמה שנים אף אחד לא ידע מה לעשות בו וזה יהפוך למעין פיל לבן. אני מסתפק בזה שאנחנו מוציאים ספרים, ואני חושב שכתבים של משה שרת, או ספרים בכלל, זה דבר שלא מתכלה ונשאר איתנו הרבה אחרי מותנו".
 

אבל גם העמותה לדבריו, לא לגמרי מצליחה במשימתה. "תפקוד העמותה שלנו נקלע לקשיים כספיים כתוצאה מהעובדה שאינה ידועה לרבים", הוא אומר בעצב."היעדר חוק הנצחה גם למשה שרת, המבטיח תמיכה ממלכתית נאותה וקבועה והטבות שונות למוטבי החוק, מאלץ אותנו להסתייע בתמיכת הציבור. אנחנו צריכים לפחות 650 אלף שקלים בשנה. עכשיו ביקשנו בהדסטארט 88 אלף שקלים, וכמובן לא נתנגד אם נקבל יותר". 

 

"יש פה עוול משווע למשה שרת ולכל ראשי הממשלה האחרים שנפטרו ולא נכללו בחוקי ההנצחה. בינתיים, אגב, חוקקו חוק הנצחה גם לרחבעם זאבי. הוא זכה לכך ומשה שרת לא. יש פה אי־שוויון ואפליה. אני השתדלתי בזמנו שהכנסת תחוקק חוק הנצחה למשה שרת, אבל זה לא קרה. אני לא יכול לדאוג גם ללוי אשכול, או לגולדה מאיר, ולכן אני פועל לזכרו של אבי. המצב הזה מאוד מרגיז אותי. היו למדינה הזו שלושה אבות: חיים ויצמן, דוד בן־גוריון ומשה שרת. משה שרת היה בין השנים 1933־1948 ראש המחלקה המדינית של הסוכנות. בנובמבר 1947 הוא פעל באו"ם להשיג את החלטת כ"ט בנובמבר.

הוא עמד בראש המאבק להשיג רוב באו"ם להחלטה הזו. זה היה ההישג הכי גדול שלו בחייו, והוא השיג אותו עוד לפני שקמה המדינה. זה לא מקרה שכאשר המדינה קמה, הוא מיד היה שר החוץ. משה שרת היה גם זה שהתבקש לנסח את מגילת העצמאות. אחר כך בן־גוריון ערך את זה והתקין כמה שינויים, אבל הבסיס של המגילה הוא הנוסח של אבי. אני חושב שהוא היה צריך להיות מונצח לפחות כמו בן־גוריון. המדינה שלנו לא הייתה קמה בלי החלטה של האו"ם". 

כאמור, העמותה למורשת משה שרת, שהוקמה ב־1995, מתמקדת בהוצאה לאור של כתבי משה שרת, הכוללים יומנים, נאומים, הרצאות, מאמרים ומכתבים. עד כה יצאו לאור 14 כרכים, המקיפים את פועלו של משה שרת מ־1917 ועד 1949. "העמותה הזו היא בעצם הוצאה לאור שפעם בשנתיים מוציאה כרך מכתבי אבי", מסביר שרת, "היינו מאוד רוצים להוציא כרך או אפילו שניים בשנה, אבל התקציב שלנו מאוד מצומצם, ואנחנו צוות מאוד קטן. בעמותה עובדים רק שני עורכים. אנחנו חייבים להעסיק עוד עורכים, אבל דבר כזה בלתי אפשרי בלי העלאת התקציב. חוקי הנצחה משריינים מיליונים בשנה למונצחים, ולכן העמותות האחרות, 'המקופחות' אני קורא להן, מקבלות הקצבה שנתית ממשרד ראש הממשלה שקטנה פי 20 מאשר ההקצבות לאלה שיש להם חוקים. זה ממש לא מספיק לנו, וכל המלחמות שלנו להגדיל את ההקצבה לא הצליחו. אני בן 90 כיום, כמה זמן עוד נשאר לי? אז בינתיים אני רוצה להספיק כמה שאפשר. אנחנו ממש על סף פשיטת רגל. אנחנו מאוד מקווים שהדסטארט יפתור לנו את המצוקה המיידית שיש לנו, ושנוכל להוציא את הכרך ה־15 ולהמשיך הלאה".

"בשנתיים־שלוש האחרונות אנחנו מתרכזים בהוצאת סדרה שנקראת 'דבר דבור'. הסדרה הזו תכיל בסופו של דבר תשעה כרכים, כשכל כרך מיועד לאחת מתשע שנות כהונתו של אבי בממשלה בין השנים 1948־1956. הסדרה מהווה מקור מידע חיוני לכל המתעניינים והלומדים את תולדות מדינת ישראל, ומתבססת על הסקירות המדיניות השבועיות שהוא השמיע כשר החוץ בישיבות הממשלה, ועל נאומים והרצאות שנשא במסגרות לא ממלכתיות. אלה מצטרפים ליריעה היסטורית רציפה של הנושאים שעמדו על סדר היום המדיני והביטחוני של המדינה הצעירה בשנותיה הראשונות והמכוננות. כבר הוצאנו, לשמחתי וגאוותי, את הכרכים 'דבר דבור 1948' ו'דבר דבור 1949', ועכשיו אנחנו עומדים להוציא את 'דבר דבור 1950'. הדבר הייחודי בכרכים האלה זה שהם כוללים רק התבטאויות בעל פה - נאומים, הרצאות, השתתפות בדיונים - אבל לא כוללים כתבים ומכתבים שהוא כתב".
 

שרת מפרט כמה מהדברים המעניינים שאמורים להופיע ב"דבר דבור 1950": "אבי, בשעתו כשהיה שר החוץ, כל שבוע בישיבת הממשלה היה נותן סקירה מדינית על מצב המדינה ובעיות המדינה השוטפות באותו שבוע ספציפי. לפעמים הרצאה שלו בסקירה הזאת הייתה נמשכת שעה. העתקנו את דבריו מהפרוטוקולים של המדינה, ואנו מכניסים אותם לסדרה הזו בצירוף הערות והסבר. כמו כן, הוא נתן לפעמים סקירות מאוד חשובות בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת, וגם אותן אנחנו כוללים. למשל, כשפרצה מלחמת קוריאה ב־1950, מזכ"ל האו"ם דאז, טריגווה לי, כתב מכתב לכל חברות האו"ם, וגם לישראל שכבר הייתה אז חברה באו"ם, וביקש מכל מדינה לשלוח חיילים לחזית נגד הצבא הפולש של צפון קוריאה. בישיבת הממשלה שדנה בבקשה הזו, בן־גוריון הציע לשלוח לחזית 150 חיילי צה"ל. אבי, בתור שר החוץ, שלל זאת וטען שישראל צריכה להסתפק בשיגור חומרי רפואה. בסופו של דבר, הממשלה הצביעה ברובה נגד בן־גוריון ובעד משה שרת, ולא נשלחו חיילים. זו הייתה ישיבה מאוד דרמטית שאנו מכניסים לספר הזה, כולל גם את דבריו של בן־גוריון".

לשרת הבן חשוב מאוד גם להזכיר את יחסו של אביו למיעוט הערבי בישראל. "היו ערבים שנשארו בארץ, לא ברחו ולא גורשו, והיו גם פליטים שביקשו רשות לחזור", הוא מספר, "אבי עמד בתוקף על ההכרח למנוע הסתננות פליטים פלסטינים לישראל, אך בד בבד קרא להתייחסות הוגנת של חיילי צה"ל לאזרחי ישראל הערבים. בצה"ל התייחסו אז בקשיחות למיעוט הערבי, ובסוגיה הזו בלט אבי ביחסו ההומני והמתחשב. זה בא לידי ביטוי בכמה ישיבות שהוא השתתף בהן, והכל מובא בספר".
 

"היה קיים בזמנו מטעם האו"ם מוסד שנקרא 'ועדת הפיוס'. הם השתדלו להשפיע על מדינת ישראל להחזיר לתחומה פליטים, לתת להם פיצויים. מובן שאבי בתור שר החוץ היה צריך להיאבק אז בכל מיני הצעות כאלה שהיו לרעת ישראל. בשלב מסוים הוא אמר בממשלה שיש בעיה של יישוב הפליטים בארצות שאליהן הם ברחו, כגון מצרים, לבנון, סוריה. היו שם מאות אלפי פליטים. לדבריו, ככל שהפליטים ישתרשו במדינות האלה, הם לא ירצו לחזור לישראל. באחת הישיבות, אבי אמר דברים בנוסח 'אנחנו לא מוכנים לשלם פיצויים לפליטים, אבל אנחנו מעוניינים בהתיישבות הפליטים מחדש בארצות שבהן הם נמצאים עכשיו. אז בואו נצהיר באופן פומבי שאנחנו מוכנים להשתתף במימון ההתיישבות הזאת של הפליטים שם'. הוא הציע להקים קרן לדבר הזה, ושבינתיים כל העולם ידע שאנחנו מוכנים לסייע סיוע הומני לפליטים האלה. בסופו של דבר, בן־גוריון התנגד להצעה הזאת והיא לא התקבלה. גם זה בא לידי ביטוי בספר שלנו".

"קודם כל, מי שירצה ללמוד את תולדות ישראל, ובעיקר את עשר השנים הראשונות והמכוננות שלה, לא יכול בפירוש ללמוד ולהבין מה קרה כאן בלי כתבי משה שרת. לכן הספרים שלנו הם חיוניים להיסטוריונים, למורים ולתלמידים שרוצים לדעת מה היה באמת ואיך הדברים התנהלו מיום ליום".