לאחר מותם: בני זוג חשוכי ילדים תרמו 5 מיליון שקל לבית החולים "סורוקה"

"חצי שנה אחרי שפרשתי אני מקבל יום אחד טלפון מבית החולים", מספר פרופ' דן עטר, שעד חודש יוני האחרון נמנה עם הנהלת בית החולים סורוקה בבאר שבע. "זאת הייתה הזמנה להגיע למכון הרנטגן, לחניכת מאיץ קווי". מדובר במכונה גדולה מאוד ויקרה עוד יותר לביצוע הקרנות לחולי סרטן, אחת משתיים בלבד העומדות כיום לרשות כלל חולי הסרטן של דרום הארץ. תוספת של מכונה כזאת לבית החולים תהיה בשורה חשובה מאין כמותה, עטר חשב לעצמו, אלא שכמי שהתמחותו אורתופדיה - הוא לא הבין מדוע דווקא הוא הוזמן. "אני מניח שהמכונה עולה המון כסף", הוא אומר. "זה משהו שתופס לך חצי חדר. רק כדי להכין את החדר שבו היא שוכנת צריך לצפות את הקירות בעופרת. משהו אדיר. אבל לא הבנתי מה קרה. כששאלתי אמרו לי שזה נקנה מחלק מהכסף של אמציה".

רק אז לעטר נפל האסימון: אלה הם כספי תרומה, הבין, ולא מתורם אלמוני או עשיר מופלג, אלא מחבר אישי שלו, אמציה כץ שמו; פציינט שברבות השנים הפך לידיד, וכעת התברר כי הורה שלאחר מותו יועבר כל הונו בעולם לטובת בית החולים, חמישה מיליון שקלים בסך הכל. אלא שאצל עטר עלתה כעת תמיהה שנייה: בעוד תרומת מאיץ קווי הייתה ברוכה, היא לא הייתה קשורה אל חברו המנוח ולא אל אשתו – שהרי איש מהם מעולם לא סבלו מסרטן. מבעיות אורתופדיות, לעומת זאת, דווקא כן. "באתי לשם, לטקס החניכה", מספר עטר. "היה באמת פּלאק כזה על הקיר להוקרה. ביקשו ממני לדבר, ואמרתי כמה מילים, אבל לא אמרתי שהוא (אמציה - ע"ר) לא חשב על המאיץ הקווי, אלא עלי". 
 

אתמול העניין הזה תוקן. בטקס פנימי מצומצם מאוד שנערך במחלקה האורתופדית של סורוקה נחשף שלט הוקרה שני על שם בני הזוג כץ, הפעם במחלקה האורתופדית שבה אמציה היה מטופל שנים, ותוך אזכור לעובדה שזה קרה בזכות הקשר שנרקם בינו ובין הרופא שלו. למחלקה האורתופדית, על כל פנים, הכסף הזה בא כמים צוננים במדבר. "גם ככה מספר המיטות פר־אוכלוסייה אצלנו בדרום הארץ הוא חצי מתל אביב, ומספר הרופאים כנ"ל", אומר פרופ' עטר. "כל בתי החולים בארץ ניזונים מתרומות, אז כשמישהו תורם - זה מיד הולך לציוד בבית החולים. נושא הפיתוח נשאר מתרומות, אז לכל בית חולים יש 'עמותת ידידים', וכך מנהל בית החולים עושה כל מיני דברים שלעולם לא יכול היה לעשות. לתרומה האישית הזאת שניתנה בשמי כאילו, אמרתי: 'אני את הבעיה של אורתופדית פותר'". 

 

בראשית שנות ה־70 הגיעו בני הזוג כץ לערד, בין היתר בזכות שירותם הצבאי. "החיים של אחותי היו במקור בתל אביב", אומר עוזי בולדה, אחיה של אילנה כץ המנוחה. "אבל כבר בגיל צעיר, בצבא, היא הייתה חיילת שלימדה בדרום ובשלב מאוחר יותר עברה גם לערד והייתה מחנכת שם. גם אמציה לחם במלחמת העצמאות בחזית הדרום, אז הם היו מהוותיקים בערד, מהדור של בייגה שוחט". 
 

בערד השתלבו השניים מיד במערכת החינוך המקומית ובמקביל התנדבו בקהילה. אנשים מן היישוב. מנהלים תא משפחתי של שניים. "הוא היה אדם טוב", אומר פרופ' עטר. "אתה מסתכל לפעמים לבן אדם בעיניים ואתה אומר, 'זה טוב, זה בעייתי'. הוא היה טוב. רצה לתרום כל הזמן. וכמה שדאג לאשתו, לא זז ממנה כשהיא הייתה חולה. איש כזה טוב - בא לך לתת לו עוד. עד כדי כך. זה בן אדם שבאמת בא לך לעזור לו". "הוא היה איש מוכר בערד", מעיד עליו דודי שוסטרי, מנהל המתנ"ס המקומי בערד, שבו התנדב אמציה מאז פרש לגמלאות בשנת 1990. "מין סבא טוב ואיש למופת. נתן מעצמו לטובת הקהילה, לטובת הדברים שהוא האמין בהם". 

 

הידידות של כץ עם פרופ' עטר נרקמה בראשית שנות ה־80, כאשר האחרון רק החל לעבוד כאורתופד מומחה. "הפנה אותו אלי רופא מהמרכז", פרופ' עטר נזכר. "הוא אמר לי: 'קיבלתי את השם שלך מד"ר זה וזה, יש לי בעיה, אני יכול להגיע?' אמרתי לו: 'בבקשה, תבוא לבאר שבע, יש מרפאות חוץ וכו'. בא כדת וכדין. בדקתי אותו, הייתה לו בעיה אורתופדית ברגל שבגללה הוא התקשה ללכת, רשמתי אותו לניתוח. הכל חלף, הכל היה בסדר, הוא בא לביקורות. אחר כך בא לבעיות רפואיות אחרות, עזרתי לו, וכל הזמן הוא בא לבקר. במשך השנים הוא שידך אלי גם את אשתו כדי שאעזור לה בכל מיני עניינים רפואיים". 
 

אילנה כץ הייתה חולה מאוד במשך שנים רבות. אלא שלמרות מחלתה ובניגוד לכל הציפיות, בשנת 2012 אמציה נפטר לפניה, ובחטף. בשל מחלתה של אשתו, על מיטת חוליו בבית החולים היה רכון רק אדם אחד. צילה בנישתי שמה, עורכת דין מקומית שהיא ובעלה, אף הוא עורך דין, היו מיודדים עם בני הזוג כץ. הם גם מי שמונו על ידיו לטפל בעזבונו לאחר שהוא ואשתו יסתלקו. "הם היו זוג חמוד, אנשים רגילים", אומרת בנישתי. "עבדו כל ימי חייהם. היא הייתה מורה מעולה, אישה מיוחדת, אהבה מאוד ילדים כי לא היו לה באופן אישי. הקדישה את החיים שלה להוראה, לילדים".  

 

אל הטקס הצנוע במחלקה האורתופדית של סורוקה הוזמנו אתמול גם בני הזוג בנישתי כדי לחלוק כבוד אחרון לחברים שלא הייתה להם כמעט אף נפש קרובה בעולם. הם גם מי שטיפלו באילנה בחמש השנים שהפרידו בין מות אמציה למותה שלה. "הם תפקדו כזוג יונים ביחד", אומר עו"ד איציק בנישתי, בעלה של צילה. "הוא (אמציה - ע"ר) מאוד אהב, מאוד השקיע, מאוד תרם. משפחתיות ותרומה היו כל חייו. לפעמים התחננתי בפניו שיקבל הוצאות נסיעה או משהו – בשום פנים ואופן".
 

"הוא היה מתנדב, מעורב מאוד בקהילה", אומר שוסטרי מהמתנ"ס. "הוא היה אחראי על הלוגיסטיקה בכל מערך הספורט שלנו וגם חבר הנהלה ב'הפועל' ערד - הכל בהתנדבות. שם בעצם נחשפנו לסיפור האישי שלו. היום יש לנו טקס מצטייני ספורט בסוף כל שנה, וזה כבר כמה שנים שהוא מוקדש לזכרו, על שם אמציה כץ". 
 

על הדרך, הטקס הצנוע בסורוקה אתמול הזכיר לנוכחים המעטים גם בעיה רחבה יותר: את התלות הגוברת בתרומות לבתי החולים כדי לכסות על גירעונות כבדים, עומסים איומים, דוחק וצפיפות חונקים, וקושי אמיתי להגיע אל כל החולים ולספק להם טיפול הולם, עם כל הרצון הטוב. ובאזורי הפריפריה על אחת כמה וכמה. 
 

דוח פנימי של משרד הבריאות מלפני כשנתיים חשף עד כמה הפערים הללו עמוקים: פי שניים יותר רופאים לאלף איש באזור המרכז לעומת הצפון והדרום; ופי 1.5 יותר מיטות במרכז לעומת הצפון והדרום. בעניין האחרון תרומת בני הזוג כץ התאימה במיוחד. "הבעיות של המחלקה היו במיוחד מצוקת כוח אדם", אומר פרופ' עטר. "אתה יודע שיש בעיית  תקנים, אתה שומע על זה כל הזמן, המאבקים עם ליצמן וכו'. התקנים נקבעים עד היום כך שאם יש איקס מיטות במחלקה - זה שווה לאיקס רופאים. אלא שהמחלקה עברה רבולוציות, ועדיין התקנים לא השתנו, נשארו כמו בשנות ה־60. במקביל, השירותים שלנו כל הזמן מתרחבים". 
 

למרות הדימוי שיש לה אולי בציבור, אנשי המחלקה האורתופדית אינם מעניקים רק מרשמים למדרסים או מבצעים ניתוחים פלסטיים – אלא היא מעין מחלקת יסוד שמגוון פגיעות רחב מאוד נוגע לה. "כל תאונת דרכים, תאונה בצבא, תאונות עבודה, נפילות של אנשים מבוגרים, החלפות מפרקים, בעיות של עמוד שדרה – הכל מגיע אלינו", אומר פרופ' עטר. "ואני עוד לא מדבר איתך על מלחמות, שבהן בית החולים שם את האורתופדית בתור המלכה של בית החולים, מקצה לנו כמה חדרי ניתוח שאנחנו צריכים בעדיפות עליונה. ההסתדרות הרפואית כל הזמן נלחמת על  סוגיית התקנים כי הכל מתחיל ונגמר בכסף".
 

המצוקה הכללית הזאת הובילה לכך שהמחלקה האורתופדית של בית החולים סורוקה נאלצה דרך קבע לפלוש אל מחלקות אחרות כדי לספק מיטות לכל מטופליה. בשל קרבתה, מחלקת אף־אוזן־גרון שבקצה הגשר המפריד בין המחלקות, הייתה היעד הטבעי הראשון לכך. "עד היום היה לנו עומס אדיר על המחלקה ותמיד היינו מאשפזים חולים במחלקות אחרות אחרי שהיינו מלאים כי לא היו לנו מיטות", מספר פרופ' עטר. "למעשה, המחלקה שלנו תמיד הייתה מחלקה וחצי, חצי מחלקה הייתה תוספת. כל פעם שהיו לנו חולים במיון ולא היו לנו מיטות, הייתי מרים טלפון למנהל תורן של בית החולים, והוא היה מסתכל ואומר: 'במחלקה כירורגית יש מיטות', 'במחלקה נוירולוגית' יש מקום, והיינו מבקרים שם. זה דבר לא נורמלי, כי הצוות שם לא מתמחה באורותופדית. כל בית החולים מבין את המצב שלנו".
 

פרופ' עטר מסכם: "שאל אותי דודסון (פרופ' אהוד דודסון, מנהל בית החולים סורוקה - ע"ר), מה אתה רוצה? אמרתי לו 'תוציא את מחלקת אף־אוזן־גרון מכאן, ואני לא מטריד אותך בעשר השנים הקרובות'. את הילדים שזקוקים לטיפול אורתופדי הוצאתי מזמן אל מחלקת ילדים כי אמרתי שטוב שהם ישכבו לצד ילדים ויטופלו על ידי רופאי ילדים. עכשיו יש מחלקה עצומה רק לרשותנו. זאת הקלה אדירה".