הצוואה שנותרה: קווים לזכרו של מפקד אהוב

חמש השנים האחרונות זימנו לנו מפגשים אינטנסיביים יותר בעקבות העסקה שרקמנו, ובמסגרתה החלפנו פרקים בין הספרים שכתבנו. דורון היה ללא ספק האיש המשמעותי ביותר בעיצוב דרכי כמפקד דרך תכונותיו, ערכיו ועקרונותיו המיוחדים. האנשים שעבדו איתו ידעו שיש רק דורון אחד, לא אדם עם מוסר כפול, ושלא יופתעו מקפריזות של מפקד תזזיתי.

דורון גילם את האמת הכולית, כפי שכינה אותה ניטשה. הוא תיעב שקרנים ו”מעגלי פינות”, וקצין איבד בעיניו את אישיותו אם שיקר את אנשיו או את מפקדיו. האמת הזו נתפסה כאיום על מפקדיו, ובגינה הוא שילם בהמשך הקריירה הצבאית, העסקית והפוליטית. בגלל האמת שלו, דורון המשיך קדימה למשימה הבאה.

אם אכנה אותו מטורף, זה יהיה בגלל הקנאות הקיצונית שלו למילוי תפקידו כמפקד האחראי להכנת יחידתו למלחמה. כשהצגנו תרגילים לאישור אלוף הפיקוד, תמיד עלתה השאלה: ‘דורון, אתה בטוח שהמג”דים יעמדו בזה?’ תשובתו הייתה חד־ערכית: לזה אימנתי אותם ובזה הם יעמדו, ואם לא, אזי אינם ראויים. 

מבחינתו, תרגיל שנכשל זה היה אימון שהצליח. הוא הטיף באופן קנאי להלימות מלאה של שדה הקרב לשדה האימונים. תמיד נהג לומר שלא מאמנים לתרגיל "מתוקתק", אלא למלחמה, לרגעי האמת של שדה הקרב. הוא גם שנא “סיפורים” המאדירים את האויב, שניתנו כ”הסבר” לאי־עמידה במשימה. אם אי־העמידה במשימה קרתה בגלל טעות בשיקול דעת, הוא נתן לאנשיו גיבוי מלא, אך במקרה של היעדר ערכיות, לא היה מוותר ושולח הביתה. עבור דורון, צנחנות לא הייתה רק כנפיים על החזה, אלא אופי, דבקות במשימה, התנדבות, והיא גילמה את כל היופי של המעשה הציוני ביישוב הארץ ואהבת שביליה, לצד אנושיות.

בשני מקרים דומים הסג”מים משה קראדי (לימים המפכ”ל) ואנוכי לא הוחזרנו לחטיבה בסיום קורס קצינים בגלל טעויות שלישות או ביורקרטיה עורפית. בשניהם דורון המג”ד/מח”ט עקף מערכות, סיכן את מעמדו והביא אותנו לחטיבה – כי הוא הבטיח. גם קולגיאליות אפיינה את דורון, שדאג לקידום נבון של פקודים על ידי עיצובם בדרכו. די בעובדה כי מתוך המשתתפים בשני מבצעים שדורון הוביל, מונו לימים שלושה רמטכ”לים, שמונה אלופים וכעשרה תא”לים.

ערך החברות והמעורבות הוביל אותו, כאשר ידע את שמות כל בנות הזוג והילדים שלנו. הגר רעייתו פיתחה מנהג של החלפות בגדי הילדים בין כולנו לפי גילים, וככה היינו צוחקים איזה ילד ילבש בגד מסוים במפגש המשפחות הבא. בין היתר, דורון גם הקפיד על רגישות כלפי המשפחות השכולות. הכלל הראשון שלו היה לבוא למשפחה עם כל האמת, רק האמת ואף לא דבר אחר שאינו אמת. הוא הקים את המפעל “צריך להמשיך ללכת בדרכם של הנופלים”, שאנו מקיימים עד היום 35 שנים ברצף. המפעל הזה נתן לי השראה להקים ב־1990 את מפעל “משפחת גבעתי”, ההופך ארבעה ימי אבל בשנה לימי שמחה וביחד. זוהי תמצית צוואתו של דורון בעיניי, צוואה שקיימנו בעת חייו ודורות רבים ימשיכו לקיים גם אחרי מותו.