"אני ניצלתי על ידי הפולנים, אבל אבי נהרג בעקבות הלשנה שלהם"

"בני הזוג הפולנים אמרו שהם מוכנים למות בשבילי. הם מאוד אהבו אותי. כשבגרתי והתחלתי לעבוד, תמכתי בשתי אמהות: בזו שילדה אותי, ובזו שהצילה אותי", מספרת ינינה אקר, שבזמן המלחמה מצאה מחבוא אצל זוג פולנים חשוך ילדים.

החוק שאישר בסוף השבוע האחרון הפרלמנט הפולני, שלפיו אמירות שיש בהן הטלת אחריות על פולין לפשעי הנאצים יהיו בגדר פשע שעונשו עד שלוש שנות מאסר, עורר הדים רבים וגרם לניצולי שואה רבים לספר על חלקם הגדול של הפולנים ברצח יהודים ובסיוע לנאצים. אלא שישנם גם מי שחייהם דווקא ניצלו בזכות הפולנים. 

על פי נתוני יד ושם, הוכרו כ־26,513 חסידי אומות עולם, ובהם 6,706 פולנים. פולין עצמה היא המדינה שממנה יצאו הכי הרבה חסידי אומות עולם. "החוק הזה לא מפתיע אותי", אומרת אקר. "הפולנים מנסים להלבין את עצמם, אבל המציאות היא שונה. כולם שיתפו פעולה עם הנאצים. היו גם פולנים שסייעו ליהודים, אבל הם היו בודדים".

אקר (85), אלמנה, אמא לשלוש בנות, סבתא לשישה נכדים וסבתא רבתא לשני נינים, מתגוררת בגבעתיים, ניצלה בזכות זוג פולני, ז'ודקה וטאדאוש לטאוויץ, שאף קיבל את אות חסידי אומות העולם. "נולדתי בקרקוב, וכשפרצה המלחמה הייתי בת 7", היא מספרת. "היה לנו בית בן ארבע קומות, והזוג הראשון ששכר דירה בבניין שלנו היה זוג פולני חשוך ילדים בסביבות גיל 50. עם פרוץ המלחמה, אבי ואחי הגדול עזבו את קרקוב. הייתה פקודה שגברים בגיל הגיוס צריכים לעזוב את העיר. אני נשארתי עם אמי ועם אחי, שהיה גדול ממני בשמונה שנים. הגרמנים הכניסו לדירה שלנו זונה פולנייה עם ילדה בת 5, וכשהיו מגיעים הקליינטים הגרמנים, אני הייתי צריכה לשחק עם הילדה במטבח, ואילו אמא שלי הייתה צריכה לשרת את הזונה הזאת, להחליף ולכבס מצעים אחרי כל קליינט. זה היה נורא. ראיתי שאמי משתגעת. לקראת הכריסמס, הגברת הזונה נסעה למשפחה שלה. אמי ניצלה את ההזדמנות, שכרה עגלה, לקחה שמיכת פוך וכמה דברים ועברה לאחותה שגרה ברובע היהודי". 

"בקיץ 1942, כל היהודים היו צריכים לעזוב ולהגיע לעיר וייליצ'קה. שם ביקשו מאיתנו להתייצב בכיכר העיר. לקחתי תרמיל קטן עם כמה פרוסות לחם ותמונות של משפחה. עמדנו בכיכר, ואחי כל הזמן אמר לאמי: 'תצילי את הילדה'. היינו מוקפים שוטרים פולנים וחיילים גרמנים עם כלבי זאב. פתאום הגיעה רכבת. אמי אמרה לי: 'תזרקי את התרמיל, הם הגיעו'. ואז ראיתי את שני הפולנים שגרו בבית שלנו. אמי אמרה לי: 'לכי לשם', ולהם אמרה: 'תצילו את הילדה' ונעלמה בתוך ההמון בלי חיבוק, בלי נשיקה, בלי כלום. נשארתי איתם, ופתאום הפולנייה אומרת לי: 'זקפי את ראשך. רק ילדים יהודים הולכים עם הראש למטה'. אחר כך נודע לי שאמי שלחה להם מברק וביקשה שיבואו". 

"הם לקחו אותי אליהם הביתה, ולפני שנכנסנו לדירה אמרו: 'תגידי שאת אחיינית שלנו, שאבא שלך קצין פולני בשבי הגרמני, ושאמך נפטרה כשהיית תינוקת'. הם גרו בחדר אחד, הייתה צפיפות איומה. ישנתי על כיסא ושרפרף מתחת לרגליים, ובאמצע הלילה שמעתי אותם מדברים ואומרים שאמא שלי שקרנית. הם חשבו שהיא קראה להם לבוא כדי לתת להם תכשיטים או רכוש, ולא האמינו שיקבלו ילדה יהודייה". 

אקר התגוררה אצל בני הזוג הפולנים גם אחרי המלחמה, עד גיל 18. "בהתחלה הם לא יכלו להתרגל אלי בשום אופן", היא מספרת. "אמרו ש'לא היה לנו כלב ולא חתול, ופתאום קיבלנו ילדה יהודייה'. אני רציתי לברוח משם, רק לא היה לי לאן. יום אחד היה צלצול בדלת, איזו אישה הופיעה עם פתק קטן ביד, ואני רואה שזה כתב היד של אמי הביולוגית. היא כתבה שהיא נמצאת במחנה פלאשוב ומבקשת שנבוא לבקר. נסענו, ראיתי את אמי, רצתי אליה ואמרתי: 'אמא, אני נשארת כאן, הם לא רוצים אותי', והיא אמרה: 'שחטו פה את כל הילדים בשבוע שעבר'. היא ביקשה ממני שאעשה כל מה שהפולנים יבקשו, שאבריק רצפה, אביא פחמים, העיקר שיחזיקו אותי אצלם. היא גם ביקשה מהפולנים שייתנו לי צ'אנס עוד שבועיים, וככה תהיה להם עוזרת ומשרתת. הם הסכימו, ואני נהפכתי לרובוט. רק עמדתי וחיכיתי לפקודות".

בחודש ספטמבר, ביום הולדתה של אקר, החל לפתע היחס של הזוג הפולני להשתנות כלפיה. "האישה שאלה: 'בת כמה את? איך קוראים לך?' עד אז הם לא דיברו איתי", היא מספרת. "האישה הלכה וקנתה לי קופסה מעץ, מילאה אותה בסוכריות ונתנה לי במתנה. זו הייתה הפתעה לא רגילה. משהו קרה לה. וכשבעלה חזר הביתה, היא אמרה: 'לילדה יש היום יום הולדת'. הוא שאל: 'מה דעתך ששמך יהיה נינק'ה?' פתאום נהיה להם אכפת ממני, שאלו אם אני יודעת לקרוא ולכתוב. הגבר גם ביקש מאמי שתכתוב פתק שכשהמלחמה תיגמר ומישהו ידרוש אותי, אז רק לה ולאבא שלי תהיה זכות לקחת אותי חזרה". 

"פעמיים שכנים פולנים הלשינו עלי, ואז הגבר השיג בשבילי תעודה של בתו של חבר שלו, שהייתה משותקת. באחד הימים שוטר פולני נכנס אלינו הביתה, תקע לי אקדח בין הצלעות ושאל אם אני יהודייה. מרוב לחץ זזתי, והוא הבין שאני לא משותקת. האישה התחננה שלא ימסור אותי ואותם לגרמנים ושיחדה אותו בצווארון פרווה וצלחת קריסטל. כדי להגן עלי הם גם הכניסו אותי בשנים 1943־1945 למנזר".

"אמי חזרה ממחנה בוכנוולד, ואני לא רציתי לחזור אליה. אבי חזר גם, ואח אחד נספה באושוויץ. עד שעזבנו את פולין, המשכתי להיות גויה פולנייה קתולית. אהבתי את הזוג הפולני אהבה לא נורמלית. גם הם אהבו אותי ודאגו לי כל השנים. שכנות שלהם היו שותות תה ודנות בסוגיה למי יש יותר זכויות: לזו שילדה או זו שהצילה? הזוג הזה היה בין הראשונים שקיבלו אות חסידי אומות העולם". 

"הפולנים עצמם היו קורבן מאוד גדול של המשטר הנאצי", אומר פרופ' גיא מירון, ראש המחלקה להיסטוריה, פילוסופיה ומדעי היהדות באוניברסיטה הפתוחה ויו"ר הוועדה למחקר ופרסום במכון ליאו בק ירושלים. "הם היו קורבנות של כיבוש ושלטון טרור אלים, והייתה מדיניות נאצית לחסל את כל הישות הפולנית והאליטות שלהם. באושוויץ היו גם אלפי פולנים עם מספרים על היד". 

"קשה מאוד לקבוע מה הניע אנשים להציל יהודים ולסכן את עצמם. הרבה פעמים זה לאו דווקא אהבת יהודים. היו גם מקרים של אנשים שהיו להם התבטאויות נגד היהודים ומשקעים אנטישמיים, ובכל זאת, כשהם ראו ילד חסר ישע, אז הם הצילו אותו. כמובן צריך להדגיש שזה היה מיעוט, אבל אין ספק שהיה אותו מיעוט גם בכל חברה אחרת שהייתה עומדת בניסיון כזה קשה. יש הרבה מחקרים שניסו להסביר את זה, ואני חושב שבסופו של דבר, ההצלה פחות נבעה מתפיסות פוליטיות, אלא מתוך אמפתיה של אדם לאדם. כמו כן, יחסי מצילים־ניצולים הם מאוד מורכבים. יש אנשים שהצילו, אבל גם התעללו. אבל זה לא קשור לזה שהם פולנים. זוהי מורכבות של יחסים בין בני אדם באשר הם". 

"נולדתי בוורשה חודש לפני המלחמה", מספרת אילנה גבע (78) מתל אביב. "הייתי בת יחידה, ובערך בגיל שנה אמי ואני נכנסנו לגטו ורשה. אבא לא נכנס לגטו. הייתה לו חזות ארית והוא ניסה לפעול מחוץ לגטו כדי להציל אותי. כשהייתי בת שנתיים, הוא ביקש מחבר פולני שיציל אותי, וכך היה. בחורף 1942 זרקו אותי מעל חומת הגטו, ומהצד השני עמד הגוי שלקח אותי לאשתו ולבתו, שהייתה גדולה ממני בשנה. בביתם הם הסתירו אותי וכך הצילו את חיי". 

גבע, חברת עמותת "דורות ההמשך", אומרת שהיא מאוד אמביוולנטית לגבי החוק שחוקק בפרלמנט הפולני. "מצד אחד, אני ניצלתי על ידי הפולנים, אבל אבי נהרג בעקבות הלשנה של הפולנים. אמי נהרגה על ידי הגרמנים. היא ברחה מהגטו ונתפסה".

"גדלתי אצלם עד שהייתי בת 8, ואז העלו אותי ארצה למשפחה שלי. זו הייתה צוואתו של אבי, שאם הוא ואמי לא ישובו, אז שיחזירו אותי למשפחה בישראל. הגוי הפולני גם כתב לפני מותו תצהיר שלפיו היה להם קשה מאוד להיפרד ממני, אבל כיוון שזו הייתה צוואתו של אבי - הם כיבדו אותה. הם התייחסו אלי טוב מאוד, שווה בשווה לבתם הביולוגית, והיו יוצאים מן הכלל. במהלך המלחמה ברחנו מכפר לכפר, והם אימצו אותי כבת לכל דבר. היו גם מקרים שהגרמנים דפקו בדלת והם החביאו אותי, וזה עבר בשלום".

פליציה ווצלאב בבק, בני הזוג שהסתירו את גבע, זכו גם כן באות חסידי אומות העולם. "עד היום, פעמיים בשנה אני שולחת כסף לזושה, הבת שלהם, ואני אסירת תודה", היא מספרת. "גם הבאתי אותה ארצה לקבל את תעודת חסידי אומות העולם, כי הוריה לא זכו לכך". 

"הפולנים נעזרים בנתון המספרי הזה שאצלם היו הכי הרבה חסידי אומות העולם, ואילו אני טוענת שיחסית זה מספר קטן, כי צריך לזכור שערב מלחמת העולם השנייה היו קרוב לשלושה וחצי מיליון יהודים בפולין", אומרת פרופ' שרה בנדר, היסטוריונית של השואה מאוניברסיטת חיפה. 

"מדובר באמת בחירוף נפש ובהקרבה עצומה. כל פולני שסייע ליהודים - ולא רק במתן מסתור, גם אם העביר יהודי ממקום למקום - הסתכן בהוצאה להורג. אלה שעזרו ליהודים היו אנשים הומנים. בכל חברה יש אנשים הומניים שמוכנים לסכן את חייהם כדי להציל אחרים. הסיבה הראשונה היא כאמור הומניות; הסיבה השנייה היא הזדהות עם הגורל היהודי, רחמים; סיבה נוספת היא חברות עם היהודים מלפני המלחמה; או הזדהות רעיונית פוליטית, כי היו יהודים סוציאליסטיים לפני המלחמה שהיו חברים במפלגות פולניות". 

"עניין התשלום לא היה הבסיס, אבל כשמסתירים אותך בבית וצריך לתת לך אוכל ולדאוג לך, אז אתה כיהודי אומר: 'אני אתן לך'. אבל זה לא היה תנאי". 

פרופ' בנדר טוענת שבפועל יש הרבה יותר פולנים שהצילו יהודים מאשר מספר חסידי אומות העולם הפולנים שרשומים ביד ושם. "יש לפחות פי שלושה יותר", היא קובעת."רק בוורשה עצמה הסתתרו 20 אלף יהודים. את זהות רוב המסתירים אנחנו לא יודעים. לימים, כשהתחיל הרעיון של הכרה בחסידי אומות העולם, רבים לא רצו להיות בין הרשומים מחשש שהפולנים ינקמו בהם ויגידו: 'אתם הצלתם יהודים במלחמת העולם השנייה'".