בימים אלה, הסמוכים לחג ט"ו בשבט, מקבלים תלמידים ברוב בתי הספר היסודיים, חטיבות הביניים והתיכונים תעודות מחצית. לרוב, התעודות כוללות ציונים מספריים או הערכות מילוליות. אולם בתי ספר לא מעטים החליטו לעשות את זה אחרת ולהשתמש בכלי הערכה אלטרנטיביים. למשל, לבטל בכלל את המושג תעודה; או להעניק מסמך יצירתי, שבו גם הילד עצמו בא לידי ביטוי.
לפי מדיניות משרד החינוך כיום, ישנה רק תעודה אחת רשמית של מדינת ישראל - תעודת הבגרות. תעודות סוף השנה בשתי נקודות זמן - בסוף כיתה ו' ועם סיום חטיבת הביניים, מהוות תנאי מסוים להמשך - אך מעבר לכך אין הנחיות של משרד החינוך בנושא התעודות, לא לגבי עצם חלוקתן ולא לגבי המבנה שלהן. הדבר נתון לשיקול הדעת המקצועי של מנהל בית הספר והצוות החינוכי. לפיכך, יש כיום מגוון רחב של תעודות, ובית הספר יכול להתאים את מבנה התעודה למטרותיו, לרוח בית הספר ול"אני מאמין" שלו. כמובן שמצופה שצוות בית הספר ידון בנושא התעודה בכובד ראש ויגבש את המבנה המתאים עבורו, ולפי משרד החינוך גם מומלץ שלפחות חלק מהדיונים יעשו בשיתוף קהילת ההורים ותתאפשר גם הבעת דעה של התלמידים בנושא זה.
גבע נמצא בתחום ההוראה 37 שנים, ומנהל כיום מוסד שבו לומדים 458 תלמידים, מכיתה ז' ועד י"ב. "התחלתי את הקריירה שלי כמורה בבית ספר הכי השגי בירושלים", הוא מספר, "אני יכול לומר לך שהשיטה הזאת ללא ציונים וללא תעודות גורמת לתלמידים להגיע באושר רב לבית הספר, ואני חושב שזה אחד הדברים הכי חשובים. אצלנו לא מסתכלים על התלמיד בתור מספר, לא מנשירים אותו אם הוא לא מצליח, וקבוצת החברים שלו לא מודדת אחד את השני רק סביב השאלה כמה קיבלת באיזשהו מבחן. אצלנו התלמיד מקיים בחינה רק בשנה שבה מגישים אותו לבגרות. זה נובע קודם כל מנסיון לצמצם תחרות בין התלמידים. כמו כן, במקום מבחנים יש לנו דרכים אלטרנטיביות של עבודות אישיות לתלמיד, ולכן מבחינתנו אין שום ערך למבחן שבדרך כלל בודק רק ידע".
שיטה זו לא פוגמת במוטיבציה של התלמיד?
"חלק גדול מהתלמידים שלנו ניגש לבגרות, והציונים שלהם לא נפגעים לדעתי. אבל מי שרק הישגים חשובים לו בחיים, בטח ימצא את עצמו בבית ספר ממיין ולא בית ספר כמו שלנו. אנחנו מנסים לחנך את התלמידים אחרת. בן האדם לא נמדד סביב איזה ציון הוא קיבל ואיך הוא ביחס לאחרים. וגם כשהתלמידים כן מתחילים להיבחן, אנחנו עדיין מנסים לצמצם את ההשוואה בין אחד לשני, וגם מנסים לשדר שהצלחה במתמטיקה היא אמנם מאוד חשובה, אבל לא יותר חשובה מהצלחה בחינוך גופני או במקצוע אחר שהתלמידים נחשפים לו".
הערכה הדדית
"ברוב בתי הספר שלנו אנחנו מאמינים בהערכה חלופית", אומרת ענבל רון, מנכ"ל רשת "דרור בתי חינוך" מתנועת "דרור ישראל", הכוללת שמונה בתי ספר ברחבי הארץ, שלומדים בהם תלמידים בכיתות ט'־י"ב.
ההערכה המתבצעת לרוב בבתי הספר הללו היא הערכה דיאלוגית, או בשמה היותר קליט "הערכה ללא ציונים". כלומר, תעודת המחצית הופכת להיות פרויקט של חודש במהלכו כל המחנכים מדברים עם כל התלמידים, עושים סיכומים מבחינה אישית וכיתתית ומבחינת התוכן הנלמד ועוד. תעודת ההערכה שמקבלים התלמידים במחצית ובסוף השנה כוללת את הדברים שאמרו המחנכים ואת הדברים שאמרו התלמידים. מדובר בעצם בהערכה הדדית והיא מהווה סיכום של תהליך. "אנחנו רואים את השיטה של הציונים כשיטה שרואה מד מאוד מסוים בתלמיד, ואילו האמונה שלנו מתוך הפדגוגיה הדיאלוגית היא שתלמיד צריך להיות שותף להערכה שנכתבת עליו ושמכילה בתוכה מגוון תחומים באישיותו", מסבירה רון, "ה'תעודה' שלנו מביאה לידי ביטוי תהליך למידה שלם וכולל, ולא מבחן או בוחן. ההערכה נכתבת במשותף עם המחנך והתלמיד. היא לא חד צדדית, בדיוק כמו שהלמידה היא למידה משותפת".
מה למשל התלמיד כותב על עצמו?
"הוא יכול לכתוב איך הרגיש במהלך הלמידה, מה הוא הבין, מה למד על עצמו, על המקצוע. ואילו המורה כותב איך הוא ראה את התלמיד בתהליך הלמידה. ההערכות האלה הן ארוכות מאוד, זה ממש לא משפט אחד קצר, וזה נובע מכך שאנחנו היינו רוצים להתייחס ברצינות ללמידה ולמה שקורה בכיתה. זה לא 'השתדלת או השתפרת', אלא ממש מלל ארוך מאוד ומפורט".
מה היתרון של הגישה שלכם?
"לדעתי, תעודות עם ציונים קרים וחותכים מביאים לידי ביטוי בעיקר ממוצע ציונים במבחנים ולא דברים אחרים של התלמיד. הערכה כמו שלנו היא יותר מעודדת למידה, והיתרון הגדול הוא שהתלמידים הופכים להיות חלק מתהליך הלמידה, מגלים אכפתיות כלפי הלמידה ומעורבים בתהליך באופן שלם".
איך למשל אתם נותנים את ציוני המגן?
"כשמגיעים לשלב של ציוני המגן, אז עושים בחינה. בכיתה ט' ו־י' הרי לא ניגשים לבגרות. וגם לאורך הדרך, מי אמר שלמידה צריכה להיות מבוססת ציונים? מי שלומד בשביל ציונים, זו לא למידה כמו שאני מאמינה בה".
מחמירים עם עצמם
"בית הספר שלנו הוא בית ספר פתוח, סביבתי, כשהגישה המובילה היא הומניסטית. גם דרכי ההערכה שלנו מתייחסות אל הילד כאדם שלם, ואנחנו נמצאים עם הילד והקבוצה שסביבו בדיאלוג כל השנה", מספרת תמר שטרן, מנהלת בית ספר קס"ם (קהילה־סביבה־מקום) במטה יהודה במחוז ירושלים, שבו לומדים תלמידים בכיתות א' עד ו'.
ההערכה הנעשית בבית הספר מבוססת על דיאלוג. המורים משוחחים עם ההורים והתלמידים באופן רציף, והילדים גם נותנים לעצמם הערכה על בסיס מטרות ויעדים אישיים. הערכה כזאת, לדברי שטרן, מאפשרת ללומדים להתבונן ביכולותיהם, לבקר אותן ולגזור מהן תובנות והצבת יעדים חדשים לעתיד. "עד למחצית נאספות עדויות על התפקוד של הילד לאורך כל החודשים", היא מפרטת, "אחרי כל פרויקט, טיול ומיזם אנחנו עושים סוג של הערכה שכוללת דיאלוג בין הילד למורה. הילד כותב איך הוא הרגיש באותה פעילות, איך הוא ביצע את המשימות שלקח על עצמו, והמורה מגיב לו בכתב".
איך זה בא לידי ביטוי במחצית השנה?
"במחצית ובסוף השנה הילד מקבל אוגדן, שבו נמצא כל מה שהוא כתב לאורך המחצית וכל מה שהמחנכים הגיבו לו. בתוך האוגדן הזה נמצאות גם הערכות עמיתים של הילדים בכיתה. חשוב לנו שגם החברים יתנו לו משוב וילמדו אותו על עצמו מתוך תפיסת החברה".
מה עושים למשל ילדים בכיתה א', שאולי לא יודעים עדיין לכתוב?
"לפי גיל הילדים אנו מייצרים דגמים ויזואליים להערכה. למשל, בגילים הצעירים זה יכול להיות ציור של עץ כיתתי שבו הילד ממקם את עצמו. בגילים הגדולים אלה יכולים להיות גרפים ועמודות שמדגימים את ההישגים. בסופו של דבר, התמונה הכוללת המתקבלת היא על פעילות הילד בבית הספר ולא רק על הישגיו הלימודיים. יש ילדים שאפילו מציירים תמונות פורטרט שלהם על השער, וככה מציגים עצמם גם ויזואלית".
עד כמה הערכה כזאת אכן משקפת נאמנה את תפקודו של התלמיד?
"אוגדן הערכה הוא מקיף ומעמיק ונותן באמת תמונה כוללת ומלאה על מצבו של הילד, הרבה יותר מציון מספרי. לדוגמה, הילד כותב בעצמו שהוא רוצה להשתפר בלוח הכפל וקובע עם המורה איך הוא יעשה את זה, ואז גם ההורים שותפים לכך. או למשל ילד יכול לקבוע לעצמו יעד חברתי או התנהגותי. לקראת אמצע כיתה ו' אנחנו מאפשרים לילדים להיבחן ולבחון עצמם גם בערכים מספריים, כדי שידעו להתמודד עם התפקודים הנדרשים בחטיבות".
"אצלנו אין ציונים ואין תעודות", מספרת שירה לוי, מנהלת בית הספר היסודי הר נבו בתל אביב. "אנחנו יותר עובדים על המוטיבציה הפנימית של הילדים, על חיזוקים מתוך התנסויות שונות, ואנחנו גם מנגישים להם כלים לפתור קונפליקטים בעצמם. כמו כן, בנינו בתוך הצוות איזשהו מתווה לפיו אנחנו מאפשרים לילדים להעריך את עצמם".
איך זה מתבצע?
"פעמיים במחצית התלמידים יושבים בקבוצות קטנות עם המחנכת ומנהלים שיח רפלקטיבי על הקשר ביניהם לבין החברים בכיתה, על דרכי הלמידה שלהם, על מידת המוטיבציה שלהם לקרוא, לכתוב טקסטים בכתיבה חופשית בכתב קריא. הם מדברים גם על חשבון ועל המיומנויות המרכזיות בבית הספר, וממלאים דפים שבהם מעריכים את עצמם בהתאם לתחומים השונים. המורה עוזרת לילדים בקריאה של כל מיני הגדים שנמצאים בדפים, כגון 'חבריי ואני', 'הסביבה ואני', 'הרגלי הלמידה שלי', וגם התייחסות לכל מיני מקצועות ספציפיים. ליד כל היגד ישנו ציור של הר עם חמש נקודות עליו, והילד מסמן את הנקודה שבה הוא נמצא. כך הילד מפתח מודעות לחוזקות שלו, לדברים שצריך להשתפר בהם, ובאיזשהו מקום זה מפתח את האחריות שלו כלפי הלמידה.
בשלב הבא המורה יושבת עם כל ילד ושואלת אותו איך הוא העריך את עצמו ומנהלת איתו איזשהו שיח, כי לפעמים יש פערים מול איך שהיא רואה את הילדים.הרבה פעמים ילדים דווקא מחמירים עם עצמם. פעמיים בשנה, אחרי שהמורה יושבת עם הילדים, היא מקיימת יום הורים שבו הילד מציג להורים את ההערכות שלו כלפי עצמו. הוא מסתכל על גיליון ההערכה ומדברר להם את מה שנראה לו חשוב. גליון ההערכה כולל גם משוב של המורה, שבו כותבים לילד את החוזקות שלו, את הדברים הייחודיים לו, את תחומי העניין שלו. תמיד יש גם התייחסות לפן אישיותי, חברתי והתנהגותי, וגם לפן הלימודי, להשתלבות של הילד במיומנויות כמו שפה וחשבון. כל דפי ההערכה האלה כרוכים בתוך פולדר שכותרו: 'בדרך לפסגה - אני מעריך את עצמי' עם הציטוט 'רואים רחוק, רואים קרוב'".