היא זוכרת את אנשי הלילה. שומעת אותם מתמקמים בחדר ליד, מתלחשים, מרימים קול. כשהיו מתעייפים היו אחדים פורשים אליה לחדר לצחוק קטן מפיג חומרה. תקומה הייתה בת 4 כשאבא, ד"ר עזריאל קרליבך, רקם את המרד. באוויר היה מתח, אך רק כשהפקיעו את הטלפון בבית לטובת המערכת, הבינה שמשהו באמת קורה.
70 שנה בדיוק מלאו אתמול לפוטש. אותו לילה שבו מערכת "ידיעות אחרונות" - עיתונאים, עובדי דפוס, מנהלה, מפיצים - נטשה כדי להקים את "מעריב." הליך גירושים שנמשך עשרות שנים. הנכסים חולקו, משפחות חדשות נבנו, אך השנאה והדם הרע מונחלים מדור לדור. תקומה קרליבך–מנדאל סיפרה לי שנאסר עליה לגעת ב"ידיעות." שנים אחרי כן, כך הפולקלור, נהג נח מוזס לקחת את ילדיו, אחד–אחד, לרחוב קרליבך. היה שואל מה שם הרחוב, ומי שענה "קרליבך" במקום "יימח שמו" היה מתכבד בסטירה.
אבל לא רק השנאה מחזיקה בחיים את המלחמה. פשוט מדובר כאן בסיפור יותר מדי טוב, אי אפשר לוותר עליו. קנאה ונקמה, חשאיות ותרועה, ומעל לכל השאלה: מה בער לקרליבך ללחוץ על ההדק דווקא בימי אש שלפני קום המדינה? "הוא היה איש מאוד יצרי," אומרת לי בתו, "עיתון, נסיעה להודו, גם נשים נמשכו אליו."
היא מספרת שמזכירות נשבו בקסמו עד שנמאס לו, ובהצעת אפרים קישון לקח את טומי לפיד למזכיר. ייתכן שהיצריות החזקה היא שקטעה את חייו, רק בן .47 אבל היצר הכתיב גם טמפרמנט של טריבון העם. נכון ש"ידיעות," פמפלט מסמורטט, לא היה ראוי אפילו לקיר בעמדת נוטרים ביער ביריה, אבל עלבונו של קרליבך היה חזק יותר. הוא היה מודע למעמדו ככותב נבואי. הרגיש שהוא יודע כל מה שאפשר לדעת על עיתונות. עורך ששלט באנטומיה של מכונת הדפוס, פובליציסט אזמלי שפלרטט עם המילים, ריפורטר חייתי שירה בידיעה בעודה באוויר. וקרליבך חש שבעל ההון לא רק אוחז בו אלא גם משתמש בו.
ב"למה יצאנו?", רשימה שפרסם ביום שישי הראשון ל"מעריב", הוא כותב: "יצאנו מ'ידיעות אחרונות' מטעם פשוט: מפני שאנחנו עיתונאים ולא לבלרים. מפני שאנחנו חייבים דין לציבור ולא לאיש פרטי... מפני שעיתון נעשה בשביל הקורא ולא על חשבונו. איננו קדושים. כל אדם במקומנו היה יוצא... ובעיתון נעשו דברים בשמנו שלא מדעתנו. נגד רצוננו. נגד מצפוננו. נגד הבנתנו. התנגדנו. מחינו. התחננו. הצענו תיקון. ללא הועיל. קיר אטום. על כן קמנו ויצאנו."
לפחות עשר שנים ארב עזריאל קרליבך להזדמנות שלו לצאת. תקומה שולפת מקלסר מפוטם מסמך צהוב שכותרתו: "רישיון להוציא לאור עיתון." "בהתאם לבקשה מיום 13.10.1938הריני נותן בזה רישיון למר עזריאל קרליבך היושב ברחוב המגיד מספר 7 תל אביב להוציא לאור פעמיים ביום עיתון... בשפה העברית ואשר ייקרא בשם 'מעריב."'
כעבור כמה שנים הוא חש שההזדמנות מקישה על חלונו. נחום קומרוב שמוציא את "ידיעות אחרונות" ואת "פלשתיין אקספרס" מציע לו לקנות את העיתונים. בשתיים בלילה מתדפק קרליבך על דלתו של אריה דיסנצ'יק שיהיה עורכו השני של "מעריב." "שמע, צ'יק," הוא אומר, "הגיע הזמן שאנחנו שנינו נעשה עיתון." דיסנצ'יק מתייעץ עם אשתו שולה שאומרת "כן," אך נרתע מחוסר כסף. קרליבך מטיח בו: "אבדה השאנסה של חיינו." המוזסים קונים במקומם. למחרת מופיע "ידיעות אחרונות" בבעלות מוזס. קרליבך הוא העורך.
נובמבר '47יביא לא רק את החלטת החלוקה של ארץ ישראל אלא גם יהיה גורם מכריע בחלוקה בין "ידיעות" ל"מעריב." קרליבך יוצא לסקר עבור "ידיעות" את דיוני עצרת האו"ם בלייק סאקסס. כשהוא נוחת, הוא תופס את עוצמת הסיפור. במקום להסתפק בהברקת "ידיעות," הוא מבריק מאמרים וכתבות. יושב שם חודשיים, מגיע לליל כ"ט בנובמבר ומרשה לעצמו לאבד את נימוסי הכתיבה. "אפגניסטן. כאן קופץ ממקומו איזה ברנש, שמסופקני אם הוא יודע קרוא וכתוב, איזה מין אפס בן אפס בן בנו של אפסיים... שהביאו בקושי ממועדון לילה... ובחיפזון ובקול רם הוא אומר את ה–NO שלו. NO למדינה העברית, NO ריק מטומטם, גס וחסר משקל."
היישוב נועץ שיניים בנתחי ההיסטוריה מניו יורק. אנשים טרופי נשימה חוטפים את העיתונים. גם נשימתו של יהודה מוזס נטרפת. כשהוא מקבל את חשבון המברקים. מאמר מטולגרף רגיל עולה כ–30–40 לירות ארצישראליות. דחוף - פי שניים. זה סכום עתק אם להביא בחשבון שהעיתון כולו מתוקצב ב–5,000 לירות בחודש. מוזס משגר לכתבו: stop cabling urgentומודיע שאינו מתכוון לכסות את ההוצאות.
קרליבך, בקדחת תיעוד ודיווח, נפגע עד קרקעית נשמתו. בשובו לארץ משגר לו יהודה מוזס בונבוניירה. בונוס על הכיסוי המשובח. אלא שקרליבך החוזר הוא איש נטול חדווה, מסתגר, מסלק ידיו מהכתיבה עד שמוזס בוכה על כתפו של דיסנצ'יק: "קרליבך מחרים אותי... לא עורך, מחזיר לי את החומר לא ערוך, הוא חדל לכתוב, מה קרה לו."? צ'יק מפנה את השאלה לקרליבך שמשיב: "אל תתערב, צ'יק, הוא בדיוק יודע מה מגיע לו."
אלא שלא הכל רק אישי. באותם ימים של שלהי '47 השמועה הברנז'אית אומרת ש"הארץ" הולך להוציא עיתון ערב, "יום יום." בהיר דפוס ומעומד כמו עיתון. החשש הוא שאם "יום יום" ינצח, יסגור מוזס את שלו. הוא הרי איש עסקים מגוון, נדל"ן בעיקר. בניגוד לעיתונאים הוא לא חי רק מהעיתון. העיתונאים מגישים תוכניות לשפר את אותם שני עמודי "נייר אריזה של דגים מלוחים," כפי שיכנה אותם שמואל שניצר, עורכו הרביעי של "מעריב." מוזס דוחה הכל.
בלקסיקון שלו מככבת מילה שימושית במיוחד: "קונקשנס," קשרים. הוא מאמין שהעיתון מפלס את דרכו לא רק לכיסם המצומק של הקוראים אלא גם לכיסם המרופד של בעלי הון אחרים.
באמצע ינואר '48 מצלצל הטלפון ב"קפה תמר" ודיסנצ'יק נקרא אליו. "עלה אלי לרגע, אני שוכב, אני מרגיש לא טוב," אומר לו קרליבך. צ'יק זומם ללכת לקונצרט, אבל חש לקרליבך ברחוב יהודה הלוי .88"קבוצת חברים ואני הולכים ליצור עיתון עצמאי," הוא מגלה לו. "אנחנו עובדים ב'ידיעות' בפרך. מוזס גורף כסף. הוא מסרב להחזיר חלק מהרווחים לפיתוח העיתון. איננו יכולים להמשיך. החלטנו לצרף אותך לקבוצה. אני מבקש שתסכים." דיסנצ'יק משיב שעליו להיוועץ בשולה אשתו. הולך לקונצרט. שטרן מפליא בפרשנותו למנדלסון, אבל הוא לא שומע כלום. צ'יק לא נשאר לחלק השני. מטפס שוב אל יהודה הלוי קומה 3. מסכים, אבל חושש.
אבא שלך שיתף את אמא בסוד העניין?
תקומה: "לא. הוא היה בעל הדעה. זאת לא הייתה זוגיות במובן שאנחנו מבינים היום."
בימים העצבניים שבין ינואר לפברואר חוה, האישה, שוב מתגייסת לעזרת בעלה. על פי בקשתו היא פונה לאביה, שמחה בונים–גולדריי, ומקבלת הלוואה של 2,000 לירות. "אף על פי שלא היה ברור איך אבא יחזיר את הכסף."
הפוטש בקפה "פילץ"
את התמיכה של שלום רוזנפלד, לימים העורך השלישי, מתקשה קרליבך להשיג יותר. לרוזנפלד יש יחס חם למשפחת מוזס. בפעמיים שבהן נעצר בידי הבריטים עקב חברותו באצ"ל גילו המוזסים כלפיו וכלפי משפחתו "יחס מאוד קורקטי ולמעלה מזה." גם לא נראית לו הדרך שבה הוחלט לפרוש. לדעתו היה צריך לתת למוזס ארכה של שבועיים. לא לעזוב מעכשיו לעכשיו. אבל לאחר דיסקוסים עם קרליבך ודיסנצ'יק, הוא מטפס על עגלת המהפכה.
בשלב הזה מוכנס לסוד גם עורך הדין יצחק ברמן. ברמן סיפר לי בזמנו שלראשונה נפגש עם קרליבך ודיסנצ'יק במשרדו. אלא שקרליבך לא היה בדיוק אלמוני, וברמן מציע שהשיחות הבאות יהיו בבית העורך. "זה היה בסודי סודות," הוא שחזר. "היינו נפגשים אחרי העבודה ובדרך לביתו הייתי עוצר ב'קפה תמר' כדי לבלבל את תשומת הלב."
איזה רושם הם עשו עליך?
"נראו לי נחושים מאוד."
היית מגדיר אותם מהפכנים?
"קרליבך היה במצב רוח מרדני. היוזמה הייתה כולה שלו."
מה לדעתך הם רצו מיהודה מוזס?
"קרליבך רצה להשתלט על העיתון. והם האשימו את מוזס שבגלל ענייני כספים הוא לא עושה עיתון טוב יותר, שהוא קמצן מדי." ברמן גם נדרש לגייס כספים מקליינט שלו, איש העסקים אפרים אילין שחי אז בפריז. ברמן ביקש 5,000לירות. אבל אילין השיב: "בלתי אפשרי, אני חבר של מוזס."
במקביל מנסה דיסנצ'יק לשאוב את מירנבורג מירון, מנהל "אגרובנק," מבעלי המניות של "הבוקר," ונכשל. סוחר הנייר זלמן סוזייב מסכים רק תמורת 51%, אבל לעיתונאים חשוב שהרוב יישאר בידיהם. 15 יום לפני שעת השי"ן פונה דיסנצ'יק לקרליבך: "אין לנו לא כסף ולא בעל הון. אולי נפנה לעובד בן–עמי."?
בן–עמי, נשיא התאחדות היהלומנים ולימים ראש עיריית נתניה, מזמין את צ'יק לשיחת עשר דקות. יש לו כמה תנאים. אחד מהם: החוזה ייחתם ביום שלישי, כי כך הוא חותם תמיד על חוזים. "העסק - עסק," משיב לו דיסנצ'יק. אחד מסעיפי ההסכם קובע: "ענייני המערכת הם בתחום האחריות הבלעדי של העיתונאים." אלא שחסר עוד בעל הון. "אחד שעולה בדעתי הוא שמואל חפץ. אתם תתאהבו בו," מבטיח בן–עמי. חפץ מתחבר לשותפות ב"מעריב" והעיתונאים ילמדו לאהוב אותו.
אבל גם השותפות עם בן–עמי וחפץ מתקשה להתרומם מעל מרדנות החברים. הרועם שבמתנגדים הוא דוד גלעדי: "מה הועלנו בחוכמתנו? השתחררנו מעולו של בוס אחד כדי להירתם בעולו של בוס שני? למה זה נחוץ לנו? לעבור אל בן–עמי שאיננו מכירים ממוזס שכולנו מכירים."?
דוד גלעדי, אבא של שולמית לפיד וסבא של יאיר, נפטר ב–2009 בגיל 100. בראיון שקיימתי עמו שנה לפני מותו, הוא סיפר: "יהודה מוזס היה איש טוב שלא קימץ את ידו, נתן לכל אחד משכורת ראויה."
אז למה עזבת אותו?
"קרליבך היה ראש הקבוצה, ואם הוא הלך - כולנו הלכנו. היה סוחף כזה."
וזאת הסיבה היחידה?
"מוזס התערב בענייני המערכת משיקולים עסקיים. היה משנה ניסוחים של ידיעות, או מגניב ידיעה לעיתון, אבל בן אדם טוב."
בעקבות התנגדות גלעדי ואחרים, הוזמן בן–עמי לצהריים עם קרליבך ודיסנצ'יק. "אתם חופשיים מההתחייבות, רק אני קשור אליה לעוד שבועיים," הציע.
"אם בתקופה הזאת יתברר שאתם מפסידים כסף - תשאירו אותי. אם יתברר שאתם מרוויחים ואינכם זקוקים לי - גם זו לטובה. יהיו לי קשרים עם חבורה שמאוד מוצאת חן בעיני - ואתם תחזירו לי את הכסף שהשקעתי." לאחר שבוע יתברר ש"מעריב" הוא הצלחה מסחררת, אך בן–עמי יושאר בגלל הג'נטלמניות שגילה.
התיק שניצל בנס
בחוץ משתוללת המלחמה שלפני הכרזת המדינה, וצריך להחליט איך יתקיים הקשר בין המערכת ובין ערי השדה, איך יתופעל העיתון החדש. הבריטים אינם מוציאים רישיונות חדשים. רוצים להשתמש בזה של קרליבך מלפני עשר שנים. ואולם האצ"ל פוצץ את משרדי הממשלה הבריטית, והרישיון, עם מסמכים אחרים, עלה באש.
דיסנצ'יק מבקש מקצין המחוז לבדוק אולי בכל זאת התיק עם הרישיון שרד. למחרת הוא מקבל טלפון: "רק התיק הזה ניצל בנס." לאחר תחנונים הדואר מסכים להעביר את מספר 4920 לרשות המערכת המתהווה.
הקושרים ממשיכים להתכנס בביתו של קרליבך ובקפה "פילץ" שליד מלון "דן". ישיבת ה–30 בינואר '48 מתנהלת בביתו של קרליבך. תוך כדי כך נוחתת הידיעה שגנדי נרצח. "בן רגע נשכחה המטרה שלשמה התכנסנו," סיפר לי בזמנו שלום רוזנפלד. "במקום התקבלה מיד החלטה להוציא הוצאה מיוחדת. של 'ידיעות אחרונות' כמובן."
דיוני הקושרים מתנהלים ללא פרוטוקולים, אך דוקומנט אחד ששיגר אליהם קרליבך מביא את רוח המרד. את דבר הטריבון שמנסה להלהיב את הגייסות. "הוא (מוזס) ראה בעיתון רק עסק זמני שמוטב להוציא ממנו כל פרוטה מיד מאשר להשקיעה לימים הבאים בעסק... הוא חסך בדפוס, במערכת, במקום עבודה למדפיסים, בחדר לעורכים, בצבע, בנייר, בהגהה, בטלפון... הוא הוציא מן העסק והשקיע בקרקעות, בבתים ובפיקדונות ובמניות די כספים שיספיקו לו עד סוף ימיו... הוא לא ייחרב על ידי ירידת העסק, ואילו אנחנו שלא צברנו הון ומשפחותינו תלויים בעתיד המפעל, נישאר בלי מקור פרנסתנו וניחרב."
מכאן עובר קרליבך לדאוג לכיסם של הפורשים. מגיש הצעה להקים חברת מניות שתקבע את מעמד "מעריב" כעיתון של העיתונאים. מאה מניות היסוד שאין
עמן רווחים יחולקו בין נציג המערכת, נציג הדפוס, נציג המנהלה. העניינים השוטפים והקו הפוליטי ייקבעו ברוב פשוט של 51 מבין 100 בעלי מניות היסוד.
השאיפה היא שבידי המערכת יהיה רוב כזה. בסוף הוא פונה פנייה אחרונה למוחם וללבם, רגע לפני שהם מזנקים להרפתקת חייהם: "קחו עמכם, חברים, את הדברים האלה... תבהירו אותם בשיחה עם בני משפחותיכם ושקלו היטב. אם אתם מחליטים לא להצטרף, לא יהיה איש שיבין החלטה זאת יותר היטב ממני... מי שמחליט להצטרף, אבקשו להודיע לי על כך בכתב עד מוצאי שבת .14.2.48מי שמצטרף, אל יעשה זאת מתוך אשליות. זמנים קשים צפויים לנו. ויהיה בהם רק יתרון אחד - תחת שלטונו של מוזס ודאי היו נעשים לנו קשים עוד יותר."
בין המכותבים היה גם שניצר, שגויס לחיבור מאמרי מערכת כשקרליבך היה מאחר בדד–ליין. הוא מודע לקריטיות של הבחירה, מבין מה מוטל כאן על הכף.
"כבוגדים במו"ל, שום מו"ל אחר לא היה מקבל אותנו." קרליבך רוצה לא להודיע דבר למוזס ולהעמידו לפני עובדה. ב־15 בפברואר, במקום ללכת לעבודה ב"ידיעות" ברחוב פין, יתייצבו כולם בקומת הקרקע ברחוב צ'לנוב מעל דפוס טברסקי. אבל האחרים אומרים "לא," מסבירים שיש להודיע, שלא ייתכן להכתים את המאבק.
יומיים לפני הפוטש מתכנסים שוב בקפה "פילץ". מנסחים את מכתב הכרזת העצמאות, שרוח דבריו היא כזאת: "ניסינו ככל יכולתנו להניע אותך לעשות את 'ידיעות אחרונות' לעיתון של ממש. אתה התנגדת. ובכן, נעשה זאת בעצמנו."
המכתב מופקד בידיו של עו"ד יצחק ברמן, הוא מרים טלפון ליהודה מוזס, קובעים להיפגש בביתו במוצאי שבת .14.2.1948"אני בא מטעם קרליבך," הוא
לא משאיר ספק בדבר מטרת הפגישה. יממה קודם לכן מתלבטים הקושרים בשאלה שנראית אז פטאלית: מי יכתוב את הרומן בהמשכים? מבקשים מאיש ושמו אלכסנדר חרים לכתוב רומן ב־20 המשכים שייגמר בחודש. כל בוקר בשבע חרים מוסר פרק והד"ר דוד לאזר, מעורכי "מעריב," מתרגם אותו מפולנית.
לרומן קוראים "המחלקה האבודה20 ." לוחמים שיצאו לדרך ורק שמונה נשארו בחיים. קרליבך, עם פתיל באורך ונטיל, רואה שהרומן אינו מתקדם. מזעיק אליו את חרים, מבקש שיספר לו עד הסוף, ומודיע לו: "אדוני, מחר תהיה לוויה המונית," ומסיים את הרומן בעצמו.
במוצאי שבת, יום לפני כן, נפגשים לשיחה אחרונה. קרליבך אמור לקרוא את מכתבו למוזס על הפרישה ומניעיה. הם אמורים לאשרו. ייתכן שחשש מברכיים רועדות, ממחשבות מכרסמות, ונעל את חבריו בהחלטתם. הודיע שבטעות שלח את המכתב עוד בשישי בצהריים. הולכים לדפוס "על המשמר" שבו יודפסו הגיליונות הראשונים כדי לעשות גיליון לדוגמה. "זה היה מפגן כוחות," יספר שניצר, "כל אחד מאיתנו תרם את המיטב שבו. ארבעה עמודים עשינו במתכונת חדשה. הסתכלנו בהם והלב נתרחב. לא היה לנו חוש היסטורי. איש לא שמר על הגיליון הניסיוני הזה שהודפס בכמה עותקים."
איפה הקבלה?
רגע לפני שהם אמורים להתפזר, כשעל הגלילים כבר מודפס "ידיעות מעריב," שוב מבצבצת התהום. קרליבך שואל את האחים טופל: "היכן הקבלה מהבנק המאשרת שאכן הכנסתם את הפיקדון, תשלום על חשבון התפוצה."? אחד האחים מאשר שהכסף הוכנס והקבלה נמצאת היכן שהוא. כולם שותקים כאילו בלעו את מכונת הרוטציה, עד שקרליבך, שחור כולו, מתפוצץ: "אין עיתון, אין פרישה, אין כלום. צ'יק אתה חוזר מחר ל'הבוקר' בשקט ואתם כולכם חוזרים ל'ידיעות אחרונות.' אני אשא בחרפת הכישלון. לא אחזור ל'ידיעות אחרונות,' לא אלך לאיבוד."
טסים למשרד של הטופלים בלילינבלום, שם תלויים זוגות מכנסי עבודה. הופכים את הכיסים, מנערים בשיגעון, זוג אחרי זוג. עד שממכנסיים מספר 7 נושרת הקבלה.
כשבדפוס מתחוללת הדרמה, יושב יצחק ברמן עם מוזס בביתו. הם מכירים לא מהיום. ברמן אפילו מעריך את האיש. "חכם מאוד, סוחר ממולח." הוא מניח את האקדח על שולחנו, אך במקום ורידים פתוחים הוא מקבל תגובה סטואית. "היה קול לגמרי," סיפר לי ברמן, "מאוד מנומס, הבין שנשרה ממנו המערכת, אבל לא הראה שזאת מכה בשבילו."
ככה הם מגלגלים שיחה אקראית נעימה של שעתיים. ואף מילה על עיתון או עיתונות. לקראת 11 בלילה קם מוזס ומסיים את השיחה, "אני צריך להוציא מחר עיתון."
יום ראשון, 11 ,15.2.48וחצי בבוקר. דקות לפני הדפסת העיתון הראשון. הפנים סמוקות, העיניים חרדות והטלפון שהביא קרליבך מהבית מצלצל. דיסנצ'יק מרים, יהודה מוזס על הקו: "מר דיסנצ'יק, זה הכל רציני, העניין שלכם."? "זה נראה רציני," עונה צ'יק. "יש על מה לדבר,"? שואל מוזס. "יש, אבל בהזדמנות," מסיים דיסנצ'יק. אבל המילים כבר שעטו קדימה.
מוסף מיוחד וחגיגי לציון 70 שנה ל"מעריב" ייצא לאור בקרוב.