יעקב טרנר: “לחצו עלי פוליטיקאים מהסוג הבעייתי, אלה שמשלבים רצון לשרוד וכוח"

טרנר, שחגג השבוע 83 שנה, כבר לא בשיא כושרו. רופאיו עדיין מתווכחים עמו בשאלה אם הוא סובל ממחלת הפרקינסון. טרנר עצמו משער שזו פריצת הדיסק שמקשה עליו. לא מזמן נפל, ספג פגיעה לא קלה במוחו ועבר שיקום בבית לוינשטיין. לפני כחצי שנה נפטרה אשתו אריאלה, ועדיין, אחרי כל המכות הקשות שקיבל, קולו נשאר סמכותי, כמעט כמו בימים שבהם על כתפיו נצצה דרגת רב–ניצב.

כמו אלשיך, גם הוא הוצנח למערכת מבחוץ. תא"ל בחיל האוויר שנקרא לדגל. “מוניתי למפכ"ל מחוץ לתור ארוך של מועמדים פנימיים", סיפר. “חיים בר־לב, שהיה שר משטרה, איש הגון, חשב שצריך להביא מישהו מבחוץ וטרח לשכנע את מפקד חיל האוויר לשחרר אותי. בהתחלה לא כמפכ"ל אלא כראש אגף כוח אדם. אחר כך כמפקד מחוז. ראיתי בזה שליחות. 

עד הרגע האחרון ניסו לטרפד את המינוי שלי למפכ"ל. אנשי משטרה בכירים, מתמודדים על התפקיד, אחד מהם, לא יודע מי ולא רוצה לחקור, דאג שערב ההודעה על מינויי כמפכ"ל יניחו אצל בר־לב, ליד דלת הבית ברמת השרון, חבילת מסמכים, ‘פשעי טרנר'. העיקרי היה תפקידי במוזיאון חיל האוויר. נגנב אז מטוס מוסטנג ולא הנחתי לפרשה גם בימי במשטרה. אמרו: איך זה רוצה להיות מפכ"ל ועדיין מתעסק בדברים שלא קשורים? גם עכשיו אני אחראי על המוזיאון. יש לי יכולת לעשות שני דברים ביחד. הייתי אאוטסיידר במשטרה, עד שהבינו שאני יכול לפעול למען הארגון. תשאל, עד היום הם יודעים מי חולל את מהפכת שכר השוטרים". 

כשטרנר נזכר בימים שבהם סיים את תפקידו הבכיר במערכת אכיפת החוק, הוא מספר על תקופה שבה שלט הצד השמאלי של המפה הפוליטית. ימים שבהם יצחק רבין כיהן כראש הממשלה. בחדר החקירות המטאור אריה דרעי, מנהיג תנועת ש"ס ומרכיב חשוב בקואליציה.
 

  
“לחצו עלי פוליטיקאים מהסוג הבעייתי, אלה שמשלבים רצון לשרוד וכוח", מספר טרנר. “משה שחל היה שר המשטרה, והוא פחד שחקירת דרעי תביא לפירוק הממשלה. את זה ניסו למנוע בכל מחיר, גם במחיר הפסקת תפקידי כמפכ"ל".

“הייתי שלוש שנים בתפקיד ויכולתי להיות גם ארבע וחמש. שחל, לדעתי בשליחות ראש הממשלה, שיחק אותה מתוחכם. דרעי לא רצה לדבר בחקירות, אבל החוקרים היו נחושים. מאיר גלבוע עמד בראשם. כולם ידעו שגלבוע לא יניח, לכן הלוחצים הבינו שצריך לעלות מדרגה ולהגיע למפכ"ל. שחל יזם פגישה איתי. הוא היה בדרכו לביתו בחיפה והצעתי שיבוא אלי הביתה, לרמת השרון. הוא לא רצה, ביקש להיפגש בתחנת המשטרה בהרצליה, מקום ניטרלי. נפגשנו ושם הוא ניסה לשכנע להחליף את צוות החוקרים".
 

“היו חמישה שחקרו את פרשת דרעי. הם היו ‘מסוכנים', כי הגיעו לשלב הסיכום וההמלצות. דרעי טען בחקירותיו שבחר בזכות השתיקה כי לא רצה להיחקר אצל מי שמקלל את אשתו ומדבר איתה לא יפה. שחל ישב בתחנה בהרצליה עם פנקס ביד, הוציא עט מוזהב והחל לכתוב שמות. ‘את מי מחליפים?', שאל. ‘מה מחליפים?', עניתי. הוא אמר: ‘זה ברור שצריך להחליף אותם'. אמרתי שהצוות עושה עבודה יוצאת מן הכלל. תבין, הוא רצה להחליף וידעתי מה המשמעות. זה להעביר 200 ארגזי אינפורמציה שנאספה במשך שנים. הצוות החדש יהיה צריך שנתיים כדי להשתלט על החומר - ואחרי זה אלוהים גדול. הממשלה תתחלף, רבין יסיים קדנציה והכל יהיה בסדר. לא החלפתי צוות ובגלל זה הוא חיכה לי בפינה. היה רצון לא להעמיד את דרעי לדין, הייתי עבורם המחסום האחרון בדרך לשם".


 

“שלושה שבועות אחרי כן נסים זווילי ממפלגת העבודה ביקש להיפגש. הוא שאל מה אני מתכוון לעשות אחרי שאסיים את המפכ"לות. אמרתי שאין לי תוכנית כזו. זווילי התחיל לדבר על ראשות עיריית תל אביב. זה היה ביום שישי בצהריים ועדכנתי את שחל בטלפון כדי שלא יהיו סודות. בשבת בערב אורי כהן אהרונוב, כתב המשטרה של הערוץ הראשון, פתח בבשורה שהמפכ"ל מועמד לראשות עיריית תל אביב. זו הייתה תחילת הסוף שלי. תוך חודש התגלגלו הדברים. הם היו לחוצים להחליף אותי, כי שעון החול בחקירת דרעי הלך ואזל. אספתי קטעי עיתונות מאותה תקופה, מה שעשו לי בתקשורת. כותרות שנועדו לשים את העניין על סדר היום הציבורי".

“כיוון שהרגישות הציבורית התחדדה, היום לא יהיה קל להדיח את אלשיך. יחברו את זה ישר למה שקורה. להדלפות, למעורבות הפוליטית. יעשו ממנו בוגד. אלשיך עוד לא פתח את הפה וכבר התנפלו עליו. מהרבה סיבות אנשי משטרה מתקשים למצוא את הדרך להשתלב בפיקוד הכי בכיר. כל אחד מהם נגע במהלך הקריירה בדמות פוליטית כזו או אחרת. אם לא נפלת על השר לביטחון פנים הנכון, אתה בבעיה. השר יכול לווסת את המועמדים בטענה של אי־התאמה והוא לא צריך להסביר יותר מדי. ככה הוא מפרש".

“למה ראש הממשלה המום? הוא לא מבין איך הבן אדם שמינה קם עליו. הוא הכריח את אלשיך לבוא ולהגיד שאף אחד לא חסין, תהיה דרגתו אשר תהיה. השלטון הנוכחי חשדן יותר לגבי המניעים. רוב הבכירים במשטרה לא מתלהמים. קצינים שגדלו באזור שיודע מה אלה איזונים, שיקול דעת. הם מוכנים לשמוע את העובדות לפני שמחליטים. הם מאזור המרכז הפוליטי. לא יודע אם התזה שלי נכונה, אני חושב שהעריכו למעלה שאלשיך ייטה לצד שלהם ולא יתפוס עצמאות כזו".

“גם הוא בצרה. הצרה תקטן אם יחליט שאין שום דבר בפרשות. היא תגדל מאוד אם ימצא שיש משהו שבגללו צריך להעמיד את ראש הממשלה לדין".

“איך ראש ממשלה יכול לתפקד כשהוא מוקף בכל כך הרבה בעיות? חצי מהזמן הוא בחקירות וחצי מהזמן מגיב באינטרנט. זמנו בכלל לא נמצא בידיו, אפשר לנהל ככה מדינה? אי אפשר. ואני נגד אלה שמוציאים לו גזר דין ציבורי, כמו שעושים בהפגנות. העניין צריך להתנהל בבית משפט, זו הכתובת המכרעת. אבל לנהל מדינה במצב הנוכחי זה מוגזם. בבוקר נחקר ומתייעץ עם פרקליטיו ובערב נואם במינכן על ביטחונה של מדינת ישראל".

“אלה שהמשטרה מאיימת עליהם וגורמת להם לא לישון בלילה מתקיפים ומגמדים אותה, אבל היא בנויה מאנשים חזקים. אני מודאג מהלך הרוח, שמחייב את המשטרה לחקור לעומק פשיעה שנוגעת לשכבה הבכירה ביותר בחיים הציבוריים. מי שבמלכודת זו היא, כי העין הציבורית שופטת אותה. לא נותנים לה לעשות את הטעות הכי קטנה, כי טעות יכולה לגרום להרס גדול אצל הנחקרים, אם יתברר שהם נקיים. הכתם הרי ידבק בהם".
 

“צריך להיזהר בכבודו של כל נחקר. יכולים להגיד שהוא לא כמו כולם, משום שהוא משלם את המחיר הכבד ביותר, אבל יש גם חברי כנסת כמו דוד ביטן, שאם יתברר שטעו לגביו יכול להיות שגזרו עליו גזר דין מוות פוליטי. הנזקים שביבי עלול לספוג הם אכן כבדים, אבל האם זה מתיר את דמם של אנשי המשטרה? בהחלט לא".

“הייתי מפכ"ל בתקופת חקירת דרעי, ואז הוציאו למשטרה שם של מדליפה. אמרתי שהמשטרה לא הדליפה. מי הדליף? הנחקרים או יותר נכון סביבתם הקרובה, אלה שרואים בזה שיטה שנועדה לפגוע במשטרה. ידענו מי הדליף, והם לרוב היו אותם מקורבים. גם עכשיו המניעים נשארו, רק האנשים השתנו".

המשטרה היום יותר מדי בכותרות.

“זה נכון, המשטרה בזמני הייתה יותר סגורה. היום היא פתוחה ומשלמת על זה מחיר, ניתן לבקר אותה. היא צריכה להיזהר. שוטר וקצין חשופים לתלונה ומשפט".

“מחפשים אותו בפינה. הכלל הוא שאם אתה נזהר, יש סיכוי טוב שלא תיכשל. לטעמי, זה לא היה כישלון שלו. יכול להיות שבכוונה הוא שיגר עוד סימני אזהרה לאלה שעקבו או עוקבים אחרי חוקרי ראש הממשלה. השאלה היא אם היה נכון לעשות את זה בזמן חקירה. כשאומרים דבר כזה, צריך להיות בטוחים במאה אחוז, אף על פי שראש הממשלה הוא לא בן יקיר".

טרנר עזב את תפקיד המפכ"ל אחרי כשלוש שנים. ברזומה שלו יזכרו אותו לא רק כטייס בכיר וכאיש משטרה אלא גם כראש עיריית באר שבע במשך עשור. כשמדברים על משטרה וראשי ערים, אי אפשר להתעלם מממדי השחיתות שהכניסו לא מעט נבחרי ציבור ועסקנים אל מאחורי סורג ובריח. “עלי לא היו לחצים, כי הייתי מזוהה עם המפכ"לות", טרנר משוכנע. “פחדו ממני אף על פי שאני לא מפחיד. ביקשו עזרה, אבל בלי קריצה ‘אתה משלנו'".

“בתקשורת מנפחים את סיפור הסירחון על חשבון דיוק במידע. רק עכשיו פורסמו החשדות בעניין יהודה בן חמו, ראש עיריית כפר סבא. ניסיתי להיכנס לעורו. הוא מואשם בכך שהשתמש בתלושים שנתרמו לנזקקים, מכר את בכורתו בזול. אני מכיר את בן חמו כבחור הגון. יכול להיות שאני טועה, אבל השאלה היא האם מה שעשה נכלל בתחום המותר לו. לפעמים מנפחים. הרי האינפורמציה הראשונה מגיעה לעיתונאי, לתקשורת, לא מראש העיר אלא ממי שהתלונן עליו, ויכול להיות שהתלונה נובעת מסיבות נוספות. חוקר צריך לדעת להסתכל על שני הצדדים. מרוב המידע שפורסם, לא יודע עד כמה ביטן נגוע בשחיתות. פשוט לא יודע".

אחד האנשים הקרובים לטרנר הוא צבי בר, ראש עיריית רמת גן, שהורשע ב–2015 בקבלת שוחד ונשלח לכלא. טרנר הוא חבר ילדות של בר עוד מהימים בכפר יונה. “הפרשה הפתיעה אותי מאוד", מודה ראש עיריית באר שבע לשעבר. 

“דיברתי איתו ושאלתי: ‘מה קרה, צבי?'. הוא הסביר ששכנע קבלנים בעלי עניין לתרום לקהילה בבניית מועדונים והם רצו להיפטר מהעומס שהטילו על עצמם באותה תרומה וזרקו חלק מהזבל עליו. לא יודע, לא רוצה לשים את עצמי כשופט. הוא החזיק בגרסה שהייתה אמורה לנקות אותו". 

“הופתעתי גם כאן. כל כך הרבה דברים נמצאו לא מתאימים. אבל העובדה שביקש להתפטר היא הדבר הגרוע מכל. זה מעלה את החשד שהטענה נגדו נכונה. העננה צריכה להפחיד אותך אם אתה בטוח שזה לא נכון? משהו באישיות של פרי לא ברור לי".

“יש אנשים שבגלל זה לא נכנסים לפעילות ציבורית. קשה לגייס אלופים לשעבר לתפקידים כאלה. בשביל מה הם צריכים את הצרה הזו? הם נכנסים לתקופת הפנסיה, אז יהיה להם קצת פחות כסף". 

טרנר סיים את שירותו כראש העיר בצורה די כואבת, כשהפסיד את התפקיד ב–2008 לרוביק דנילוביץ'. הוא לפחות הרוויח כבוד שמעט מאוד זכו לו בחייהם: האצטדיון שבו משחקת אלופת המדינה בכדורגל, הפועל באר שבע, נקרא על שמו.“כל חברי במועצת העיר ראו שבמשך כל תקופתי בתפקיד טרחתי לקדם את עניין האצטדיון", הוא אומר. “היה קשה מול מינהל מקרקעי ישראל והשגת מימון של 250 מיליון שקל. הסתובבתי בכל המקומות שניתן להתרים עם דגם של האצטדיון והצלחתי לגייס 200 מיליון, אבל זה לא הספיק. כשהשארתי את התפקיד לרוביק, אמרתי שנותרה לו משימה אחת להשלים, והוא עמד בה וגם היה בעל הרעיון לקרוא את המתקן על שמי. היה לי ספק אם זה הדבר הנכון, אבל רוביק יזם ישיבת מועצה, העלה את ההצעה. מתוך 27 חברי מועצה היה רק מתנגד אחד, שאחרי זה התנצל ואמר שהצביע נגד רק כדי להראות לקואליציה שיש גם אופוזיציה".

“לא נותנים לקהל לשכוח. הכרוז, בזמן משחק, אחרי כל גול צועק: ‘כולם אחרי, דיס איז טרנר'. בפעם הראשונה זה היה מצחיק".

“הבעלים לפניה היה איש עסקים מקומי, אלי זינו. בחור טוב שהשקיע כסף רב ולא השיג תוצאות. זינו ספג קללות מהקהל והמשיך להחזיק את הקבוצה בכוחו הדל. אמרתי לו: ‘זו משקולת שאתה לא יכול לשאת'. הוא לא רצה לשמוע, עד שבסוף נשבר ואמר שהוא מוכן לוותר על הקבוצה, בתנאי שיפטרו אותו מתשלום 5 מיליון שקל שהקבוצה הייתה חייבת למס הכנסה. המשימה כבר לא הייתה רק להביא בעלים חדשים אלא גם לגייס 5 מיליון. יום בהיר אחד עלה אצלי רעיון. פניתי לעזרה מאדם שבינתיים הספיק להסתבך - נוחי דנקנר. אמרתי לו: ‘אני צריך שתתייצב לדגל'. שמחתי שהחליט לתרום אף על פי שלא היו לו הרבה אינטרסים בעיר".

“דרך אלי אלאלוף, היום ממפלגת כולנו. ביום שבת קבענו איתה ועם בעלה פגישה בביתה בשכונת צהלה. ידענו שהיא מתעניינת בקבוצת כדורגל, אבל היא לא הייתה נעולה על באר שבע. אלונה נולדה באשקלון וגרה בתל אביב. לא הכרתי אותה לפני כן. לא חשבתי שיש משוגעת כזו לכדורגל. אם גבר היה מעורב בכזו תקלה עוד אפשר היה להבין, זה העולם שלהם, אבל אישה שקופצת לתחום? אלונה טיפוס עדין, רגיש, אבל אוהבת את המשחק. היא בסדר גמור".

“בצעירותי הייתי בהפועל כפר יונה, ליגה ב'. כל שבת, כשהייתי חוזר מהבסיס, הייתי משחק עד שמפקד הטייסת תפס אותי ואמר: ‘תחליט, כדורגלן או טייס', כי בימי ראשון הייתי חוזר צולע. שחקנים ששיחקו איתי היו מבקשים מהיריבים: ‘תיזהרו, זה טייס בחיל האוויר'. הלכתי למשחקים של באר שבע, אבל הפסקתי בחצי שנה האחרונה. אשתי נפטרה והחלטתי לא להשתתף בחגיגה".

כשטרנר מדבר על אשתו אריאלה עיניו מתחילות לדמוע. 56 שנה הם היו ביחד, הלכו יד ביד וכעת הוא נשאר לבד.“היא נפטרה ממחלה שמקטינה את פעילות הריאות, סותמת את שקיות האוויר הקטנות", סיפר.

“זה קרה בגלל עישון, וכמה נלחמנו בה שתפסיק. בני לא רצו לנסוע איתה ברכב בגלל הריח. אריאלה הביאה את זה מהקיבוץ, אמרה שהיא לא יכולה לוותר. עד שלילה אחד העירה אותי והתלוננה שאין לה אוויר. נסענו לסורוקה ושם הרופא, ראש מחלקה, הזהיר: ‘עוד יום אחד את ממשיכה לעשן וזה גזר דין מוות'. היא הפסיקה מיד וחייתה עוד תשע שנים, אבל הנזק נעשה וניתן היה למדוד אותו. תפקוד הריאות שלה היה 28% בלבד. יש טעויות שאפשר לתקן בניתוח, אבל לא במקרה הזה. אתה מרגיש שמתקרבים לסוף ואין בידך להושיע. זה סופר קשה. היא הייתה בת 75. לא ילדה, אבל עדיין צעירה".

טרנר הפסיק את דיבורו, נשמע שהסיפור קשה לו. “הייתי בתל השומר באותו בוקר עם בני הבכור, איתי, בבדיקה אצל רופא", הוא ממשיך. “ואיך שיצאנו החוצה, יואב, בני השני, חיפש אותנו בטלפון ואמר שניכנס לחדר המיון. הוא הביא את אמא. ראינו אותה ברגעיה האחרונים, הייתה כבר חסרת הכרה. בכל מקום שאני יכול להשפיע אני לא עובר לסדר היום. שני נכדי עישנו והפסיקו. דאגתי להביא את זה לאוזניהם בעוצמה הכי חזקה. אמרתי שהם לא יכולים לעשן במקום ששילם את המחיר הכבד ביותר".

“לא מזמן הייתי באירוע של בני, ציקי. שעת ערב מאוחרת והלכתי במדרכה. היא לא הייתה מוארת ונתקלתי במה שהתברר כאופניים שהושארו שם. דפקתי את הראש. לקחו אותי לבית חולים, ניקזו דם מהמוח. שכבתי שלושה שבועות ועמדו על כך שאמשיך לבית לוינשטיין כדי שאתרגל ללכת ולהיות מודע למגבלה".  

“עד היום אני מתווכח עם הרופאים אם מה שיש לי זו פריצת דיסק או מחלת פרקינסון, כי אין לי סימנים חיצוניים. אני לא מגמגם, לא רועד בידיים ומכיר את המחלה. שניים מגדולי הרופאים מודים שאין לי סימנים שמסגירים את המחלה, ואני גם סוחב את זה הרבה שנים בלי הרעה במצב".

“לא חושב על זה אף על פי שהמוות של אשתי גרם לי להעמיק בעניין".
 

ולמרות מצבו, טרנר מקפיד כמעט מדי יום להגיע למוזיאון חיל האוויר בחצרים, הבייבי הפרטי שלו כבר יותר מ–30 שנה, שם גם פגש אותנו. “אני נשיא העמותה שיש לה אחריות לפיקוח ולהכוונה", הסביר. “את כל המטוסים שכאן הבאתי כשהייתי מפקד המוזיאון. עכשיו אנחנו במו"מ לצירוף מטוס B–17, ‘מבצר מעופף'. היו לנו שלושה כאלה במלחמת השחרור. איתרנו מטוס בארצות הברית, מחליפים אותו תמורת שני מוסטנגים".

“לא דחפתי אותם. אמרתי להם שטיס זה עסק שבו אדם לוקח את גורלו בידיו. ציקי היה גולש רוח בנבחרת ישראל, מועמד למשלחת לאולימפיאדת ברצלונה, ובאותו זמן קיבל קריאה למבדקי התאמה לטיס. הוא שאל מה לעשות. עניתי: ‘מה שאתה רוצה. אחרי שתבחר דרך ותרצה עצה, בבקשה'. הלך לטיס וקיבלתי מכתב מאורי אפק, האחראי על המשלחת האולימפית, שזה לא בסדר, כי הם שמרו לו מקום מיוחד. ציקי הטיס מטוסי F–16".

“הערכתי שבאחד הימים יצליחו לפגוע במטוס שלנו. הרי אין הגנה אינסופית. כשהכל עובר בשלום, אתה מתרגל, נראה לך שזה הכלל, אבל זה לא". 

“הייתי מפקד בית ספר לטיסה, תמכתי בנושא, אבל הוא מומש שתי קדנציות אחרי, כמו כל רעיון שמתגלגל. שמעתי את הוויכוחים על נשים בצבא, ואני לא חושב שלנשים יש נתונים פחות טובים. יצאתי בזמנו ללימודי פסיכולוגיה ומדעי ההתנהגות ושם ערכתי ניסוי התאמת נשים לטיס. במשך ארבעה חודשים בדקתי כ–50 בנות שאותרו לתפקיד מבצעי, השורה הראשונה מבחינת האיכות. העברתי אותן מבחנים. בטפסים לא יידעו מי אישה ומי גבר. הן היו קצת יותר טובות מהגברים. אבל אפשר להבין, כי כל הבנים נלקחים למיון, ואצל הבנות רק מי שאותרה עברה את המבדק. כשמחשבים את היתרונות והחסרונות, המצב שווה".

“צריך להכניס בזהירות, עם פיקוח. כדי שבמקרה של טעות היא לא תהיה גדולה מדי. אני רואה בנות שמדריכות אצלנו במוזיאון. הן היו יכולות לבחור בין טיס והדרכה ובחרו במוזיאון, כי כאן אין גברים שיתמודדו איתן על התפקיד".

“כתבנו לחלוץ בזמנו מכתב: ‘אל תתפטר מהתפקיד'. החתמנו עליו 300 טייסים. הוא לא אחראי לכל מה שקרה במדינה". 

“הוא צריך לקחת אחריות על איך שחינכו צבא במשך עשרות שנים? בתור מה, הקורבן הלאומי? חלוץ תרם לחיל האוויר והיה הצלחה גדולה. אני מכיר אותו כטייס צעיר שהגיע אלי לטייסת ומאוד הערכתי את אישיותו, את כושר הטיסה. הכל היה אצלו מושלם, חביב הקהל. אהוד אולמרט לא התפטר, עמיר פרץ לא התפטר. השאירו אותו לבד, אבל משום שיש לו מוסר עבודה, הוא לא ברח מאחריות. הסתכל אחורה ואף אחד לא רץ איתו. יש היום פחד למנות רמטכ"ל מחיל האוויר, וזו טעות גדולה". 

“לא רוצה להשתמש בססמאות, אבל דן חלוץ בפירוש שייך לטובים".