ר' שילמה 3,000 שקלים עבור עבודה סמינריונית. מ', מורה במקצועה, מכרה עבודה אקדמית תמורת 1,300 שקלים. ג' העתיק עבודה שמצא באינטרנט כדי להשלים את לימודי התואר הראשון שלו. אף אחד מהם לא גאה במיוחד, אבל גם הבושה לא גדולה באופן יוצא דופן. הסיפורים שלהם מתיישבים עם תוצאות מחקר חדש שערכו פרופ' אינה בלאו, פרופ' יורם עשת־אלקלעי ויעל סידי מהמחלקה לחינוך ופסיכולוגיה באוניברסיטה הפתוחה.
במחקר השתתפו 1,055 תלמידים ממגזרים שונים בבתי ספר במערכת החינוך הישראלית: יסודיים, חטיבת ביניים וחטיבה עליונה. במחקר ההמשך, שנערך באקדמיה, הוצגו תרחישים שונים של הונאה בפני 1,482 סטודנטים, דוברי עברית וערבית באוניברסיטה הפתוחה, ו־42 חברי סגל. המשתתפים העריכו את
חומרת העבירות והציעו לכל עבירה עונש מתאים מתוך העונשים מסוגים שונים המוטלים על ידי ועדת המשמעת של האוניברסיטה הפתוחה. חברי הסגל העריכו מקרי הונאה כחמורים יותר מאשר סטודנטים והציעו עונשים חמורים יותר. באופן מפתיע, חברי הסגל והסטודנטים כאחד העריכו עבירות אנלוגיות, כגון גניבה אקדמית שלא דרך הרשת, כחמורות יותר מדיגיטליות, גניבה אקדמית דרך הרשת, והציעו להעניש עליהן בחומרה רבה יותר.
המחקר, שהוצג לראשונה בכנס צ'ייס של האוניברסיטה הפתוחה בנושא למידה בעידן הדיגיטלי, חושף פער משמעותי בין תפוצת ההונאה לבין תפיסת הלגיטימיות שלה. במילים אחרות, התלמידים היו מודעים לבעייתיות הכרוכה בהתנהגויות שאינן אתיות וחוו דיסוננס בין עמדותיהם לבין התנהגותם בפועל.
הונאה דיגיטלית עדיין נפוצה פחות, אבל נתפסת כיותר לגיטימית. “אנחנו חושבים שזה נתפס כשטח אפור, כלומר שטח שהקווים האדומים לא מספיק ברורים בו”, אומרת פרופ’ בלאו. “אם אתה נכנס למבחן עם שליף, מאוד ברור לך שאתה עובר על הכללים. לעומת זאת, סטודנטים שנכנסים לבחינה עם טלפון, אף על פי שאומרים להם שאסור, עדיין טוענים שזה נעשה בתום לב, גם אם מזכירים להם לפני שזה אסור. בגניבה ספרותית מצאנו שפלגיאריזם דיגיטלי נפוץ עכשיו יותר. זה מסוג ההונאות הדיגיטליות שכבר עכשיו נפוצות יותר מאשר הונאה אנלוגית. הטכנולוגיה מקלה על ביצוע הונאה וגם משנה משהו בתפיסות. אם מישהו נכנס לבנק עם אקדח, ברור שזו התנהגות לא לגיטימית, אבל אם מישהו גונב לך מחשבון הבנק כסף באמצעות המחשב, זה לא נתפס חמור באותה מידה”.
האם מדובר בשינוי תפיסת קודים מוסריים?
“אני לא חושבת. אנחנו טוענים שיש התייחסות להונאה דיגיטלית כהונאת צווארון לבן. היא נתפסת פחות רע. מהמחקר שעשינו ראינו להפתעתנו שגם הסטודנטים וגם אנשי הסגל מתייחסים להונאה דיגיטלית כפחות בעייתית, ומציעים עבורה עונש פחות חמור. ועדת משמעת נותנת עונשים יותר קלים על הונאה דיגיטלית. אני לא יודעת אם זה משום שאנשים לא מספיק מודעים לכך שאם מעתיקים מפתק כתוב ואם מעתיקים מפתק ששמור בטלפון, זו אותה עבירה בדיוק, והעונש צריך להיות אותו עונש. בדקנו פסקי דין של ועדת המשמעת במשך ארבע שנים, יותר מ־600 פסקי דין. ראינו מגמות. מספר ההונאות הדיגיטליות עולה באופן מובהק”.
סיוט שאין כמותו
בחזרה למ' (29). היא עובדת כמורה, אם לתינוקת ובעלת תואר ראשון במדעי ההתנהגות ותואר שני בתוכנית הסבה להוראה וחינוך. במהלך התואר למדה כיצד לכתוב עבודות אקדמיות והצטיינה בלימודיה. “עם זאת, זה היה סיוט שאין כמותו", היא מספרת. "מבחן היה משהו שמבחינתי אני מגיעה אליו, עושה ומצליחה. עבודה דורשת המון השקעה וחשיבה. עם השנים השתפרתי בזה”, היא מספרת. “מה שהביא אותי למכור עבודה זה שחברת ילדות נתקלה בקושי במהלך התואר השני שלה. התואר הראשון היה יותר ריאלי והשני דרש ממנה לכתוב בכתיבה אקדמית עבודת מחקר. היא ביקשה שאשב איתה. נתתי לה הנחיות איך לעבוד, והיא לא התקדמה, ממש נתקעה, ואז היא ממש התחננה שאעזור לה, שאוריד את זה ממנה. אמרתי לה שאעשה את זה בעצמי. הייתי בחופשת לידה. היא אמרה לי שהיא מוכנה לשלם כל סכום שרק אבקש. אמרתי לה ‘תעזבי, אני לא רוצה ממך כסף’. ואז ראיתי שזה באמת דורש ממני הרבה שעות. לא קבענו מחיר, אבל ישבתי ועשיתי את זה כשאני יודעת שאתוגמל. והיא באמת שילמה אחר כך, 1,300 שקלים”.
היו לך לבטים?
“כן, וביניהם איך אני מכניסה את עצמי לכתיבת עבודה אקדמית. זה גדול עלי, יש לי הרבה עיסוקים ואין לי כוח לזה. אבל מצד שני, היא תשלם לי וזה ממש יעזור לה, וזה כסף קל ונוח. הסתלבטנו על זה שאם הייתי מזהה אצל התלמידים שלי שהעבודה מועתקת או נלקחה מהאינטרנט, היה לי קשה לתת להם ציון, ומצד שני אני משתפת פעולה ועושה עבודה בשם מישהי אחרת. התבדחנו על זה, אבל בתוכי ידעתי שזה קונפליקט שאני לא שלמה איתו.
“היה עוד עניין", מוסיפה מ'. "היא הייתה צריכה להגיש עותק מקוון, וחששה שיגלו שעבדו על אותו הקובץ ממחשב אחר. היא נכנסה לחרדה, וזה היה לא נעים לשתינו. אתה הרי מגיש משהו שהוא לא שלך. אבל ברגע שקיבלה ציון 90 פלוס, היא הייתה כל כך מרוצה שלא עניין אותה שום דבר אחר”.
"החלטה מצוינת"
ר’ מתל אביב (32) עובדת בניהול משאבי אנוש ותפעול. היא קנתה עבודה, ואומנם בוחרת להישאר בעילום שם, אבל לא מתביישת. את התואר הראשון שלה במדעי החברה השלימה במכללה בהצטיינות. “שנאתי לעשות עבודות, זה היה נורא מבחינתי”, היא מספרת. “ברוך השם, במדעי החברה לא חסרות כאלה. מבחנים הכי אהבתי. לומדים כמה ימים, תקופה מסוימת בשנה, וזהו, נגמר. עבודות הן עניין אחר. אין לי זמן לזה, אז קניתי אחת. מבחינתי הייתי קונה עוד אחת, אבל הבחורה שאיתה עשיתי את העבודה לא הסכימה, ולשמחתי השותף שלי לעבודה השנייה הסכים. ממש לא רציתי לבזבז את הזמן שלי על סמינריון נוסף אם אני לא חייבת. גם ככה זה לא עוזר לי בכלום לכתוב את העבודה, ואם יש אפשרות לקנות, למה לא בעצם? זו החלטה מצוינת לקנות עבודה. לא היו שום לבטים, רק היה לנו חשוב שיכתבו את זה מאפס כדי שלא יעלו עלינו. שילמנו 3,000 שקלים. מצאנו את מי שכתבה לנו את העבודה דרך חברה של חברה, שידענו שמכינה עבודות סמינריוניות. מי שעשה איתי את הסמינריון ידע, כמובן. רק לחברים הקרובים סיפרתי. לא רציתי שיעלו עלינו”.
במה שונה קניית עבודה מהעתקה במבחן?
“כמעט בלתי אפשרי לעלות על זה שהעבודה קנויה, שמישהו אחר כתב אותה. הסיכוי להיתפס מעתיק במבחן הוא הרבה יותר גבוה. לכן לא היו לי הרבה חששות. במבחנים אני לא מעתיקה, וגם לא ממש צריכה להעתיק”.
לעקוץ את המערכת
ג’, רווק ממרכז הארץ בעשור השלישי לחייו, עובד בתחום הייעוץ האסטרטגי ובוגר תואר ראשון מאוניברסיטה באחד החוגים במדעי החברה. הוא מספר כי הציונים שלו במבחנים תמיד היו ממוצעים פלוס, אבל בעבודות השיג ציונים מאוד גבוהים. “העדפתי לכתוב עבודות, הרגשתי שזה יותר מעניין, מעמיק, שאני באמת לומד ולא משנן כמו תוכי”, הוא אומר.
ואז משהו השתנה. “זה היה בשנה השנייה שלי ללימודים, עברתי להתגורר בעיר, והייתי חייב לעבוד בשביל לשלם שכר דירה”, הוא ממשיך. “הייתי חייב כסף כדי לשרוד. ברגע האחרון נזכרתי שאני צריך להגיש עבודה באחד הקורסים, ארבעה עמודים. הייתי בלחץ מטורף של זמן בגלל עבודה ומחויבויות נוספות. בקבוצת הפייסבוק של התואר פרסמו עבודות משנים קודמות. ראיתי עבודה אחת שקיבלה ציון טוב ובדקתי מי היה עוזר ההוראה שבדק אותה. ראיתי שאין סיכוי שיתפסו אותי ופשוט לקחתי את העבודה. שיניתי נוסח ועוד כמה דברים קטנים והגשתי. בגדול, העבודה ממש לא הייתה שלי. באותו רגע הרגשתי מאוד לא בנוח עם זה, בעיקר כשאני ממש טוב בלכתוב עבודות. הרגשתי שיש בזה משהו לא אתי, ועוד לקחת עבודה של מישהו בלי ידיעתו. בסך הכל זו לא חוויה שזכורה לי לטובה מבחינת ההתמודדות שלי עם עצמי. וזה כמובן לא עלה לי שקל, כי פשוט לקחתי עבודה מהאינטרנט. בקיצור, זו החלטה שאני לא מאוד גאה בה, אבל לאחר שנים אני יכול להגיד שזה לא מדיר שינה מעיניי”.
שיתפת אנשים בהחלטה שלך?
“החלטה הייתה לגמרי שלי, לא סיפרתי על זה באותו זמן. הרגשתי נבוך מזה. דרך אגב, לא לגמרי ברור למה, כי החברים שלי מתגאים מאוד ביכולות ההעתקה שלהם. כל מי שקונה עבודה, משהו שמאוד נהוג בדור שלנו, מאוד אוהב להתגאות בזה, כאילו הוא עקץ את המערכת, את האקדמיה. אני פחות מתחבר לגישה הזו, אבל הנה, גם אני נפלתי בסוף. התגובות של הסביבה לדברים האלה הן לגמרי 'כל הכבוד, למה לעבוד קשה אם אפשר שלא?'. לקח לי קצת זמן עד שסיפרתי על זה. היום אין לי בעיה לספר, כי באמת ביחס למה שקורה אצל אחרים אני כמעט טלית שכולה תכלת”.
במה שונה לדעתך העתקה באמצעות הרשת מהעתקה במבחן?
“אני יכול רק להגיד על עצמי שבמבחן לא העתקתי מאז שהייתי ילד. אתה בכיתה עם בוחן, ואם תופסים אותך מול כולם, יכולים לפסול לך את התואר. אני לא לגמרי בטוח שההבדלים הם בקודים המוסריים, אלא פשוט בקלות הביצוע ובפחד מלהיתפס. אני מכיר המון אנשים שמעתיקים, ובואי נגיד ככה: אנשים מעתיקים דיגיטלית הרבה יותר מאשר במבחן. קשה לי להגיד למה”.
ואולי תוצאות המחקר מעידות על כך שהגיעה העת להעמיד למבחן את מושג האמת בעידן הדיגיטלי? “העידן המודרני, שבו המידע והידע זמינים לכל וניתנים בקלות לעריכה והפצה, מחייבים את צרכני המידע לדעת להתמודד בהצלחה עם המתח שבין מציאות לאמת ולקבוע את עמדתם מתוך שלל ה’אמיתות’ המפוברקות או המוטות, המוצגות להם בזדון או בתום לב", אומר פרופ’ עשת־אלקלעי, מעורכי המחקר. "כמו במשל המערה של אפלטון, שבו תושבי המערה חווים את הצללים המוטלים על קירותיה כאמת המוחלטת, גם בימינו נדרשים צרכני המידע להגדיר את האמינות של ידיעות ופרטי מידע שעברו טיפול מגמתי ועריכה, כך שהעמדות שהם נוקטים כלפי הידע שאליו נחשפו יהיו מושכלות ומבוססות.
"התפיסות הפוסט־מודרניסטיות, שלפיהן לכל אדם יש אמת משלו, הן נכונות מצד אחד, אך ללא הפעלת שיקול דעת מושכל עלולות להוביל לתפיסות עולם מעוותות ובלתי מוסריות", מוסיף פרופ' עשת־אלקלעי. "דונלד טראמפ והפייק ניוז שלו מייצגים יותר מכל את הניצול לרעה של התפיסות המודרניות כלפי אמת ומציאות. הם מבטאים ניסיון לבלבל את צרכני המידע, החסרים כלים יעילים להבחנה בין מידע אותנטי למידע מוטה בזדון, על ידי הצגה של מידע אלטרנטיבי ותיאוריות קונספירציה שאינם יותר מגיבוב שקרים. למרבה הצער, ממחקרי אורך שערכנו, התברר שצרכני מידע מתקשים לזהות מניפולציות והטיות מידע בידיעות, מה שהופך אותם לקורבנות פוטנציאליים לתעמולה ושטיפת מוח. ממצאים אלה מדגישים את החשיבות הקריטית של הקניית כלים לחשיבה ביקורתית לשם טיפוח היכולת לגבש ידע מבוסס ואמין".