ניצולי אוטובוס הדמים חוזרים אל הטיול שהפך לאסון

"אף אחד לא מבין איך אדם כמוני, שאיבד אישה, שני ילדים ושתי רגליים, הצליח לקום, להשתקם פיזית ונפשית, ולחזור לחיים רגילים. טובי הפסיכולוגים לא יכלו לפצח את זה. המסר שלי הוא שהחיים יותר חזקים מהכל וצריך לקבל ולהשלים עם מה שקרה", אומר יוסי הוכמן, שבדיוק לפני 40 שנה נכח בפיגוע המזעזע בכביש החוף, שזכה לכינוי "אוטובוס הדמים".

באותו פיגוע היו גם אברהם שמיר ושתי בנותיו. שלושתם נפצעו ונותרו בחיים. "הדבר הזה שנשארתי בחיים, ואילו רבים אחרים נהרגו, לא נתן לי מנוח חודשים ארוכים", מודה שמיר ובוכה. "נפגשתי עם רב מפורסם ושאלתי אותו איך זה שילדים בני שנה וחצי הלכו לעולמם ואני חי. כל הסיטואציה הייתה מעבר להבנתי, היה לי מאוד קשה נפשית. הרב אמר לי שאין הסבר לרצונותיו של הבורא, חייבים לקבל את הדברים".

פתאום יריות

ב־11 במרץ 1978, שבת אחר הצהריים, הגיעה קבוצה של 11 מחבלים מארגון הטרור הפלסטיני פת"ח לחוף שמורת הטבע מעגן מיכאל בסירות גומי. הם יצאו לדרכם שלושה ימים קודם לכן מנמל צור. המחבלים נתקלו בצלמת הטבע גייל רובין ז"ל, רצחו אותה והמשיכו בצעדה לעבר כביש החוף. סמוך לשעה 16:30 הם עצרו מונית שחלפה בכביש, ועם הנוסעים שבה החלו להתקדם דרומה לתל אביב. הם עצרו ביריות אוטובוס של מטיילים שהיה בדרכו לחיפה. באוטובוס היו חברי חוג המשוטטים של אגד, עובדי החברה ובני משפחותיהם, שהיו בדרכם חזרה הביתה מיום טיול. המחבלים דרשו מהנהג לנסוע לתל אביב, ובמהלך הנסיעה ירו מחלונות האוטובוס לעבר מכוניות חולפות.

במהלך הנסיעה הבחינו המחבלים באוטובוס אגד נוסף, קו 901, מתל אביב לחיפה. נהג האוטובוס, ששמע על מתקפת המחבלים, הסתובב והחל נוסע במהירות דרומה, אך המחבלים רדפו אחריו עד שהצליחו לעצור אותו. גם נוסעיו הועלו לאוטובוס חוג המשוטטים, וכולם המשיכו לדהור לעבר תל אביב. ניסיונות כוחות הביטחון לעצור את האוטובוס עלו בתוהו, עד שלבסוף, מעט צפונית לצומת גלילות, ירו השוטרים בגלגלי האוטובוס והוא נעצר.

בין המחבלים לכוחות המשטרה התפתח קרב יריות ארוך. חלק מהמחבלים פרצו החוצה מהאוטובוס, והשאר החלו לירות לעבר הנוסעים, שניסו להימלט. לבסוף פוצצו המחבלים את האוטובוס על כל נוסעיו והוא הפך למלכודת אש גדולה. רוב נוסעי האוטובוס נהרגו, ובנוסף גם חייל צה"ל, סמל ראשון יעקב פז ז"ל, שהיה במקרה במקום והסתער באופן עצמאי על האוטובוס החטוף. 35 ישראלים נרצחו בפיגוע ו־71 נפצעו.

שלדת אוטובוס הדמים מוצבת כיום במרכז ההיסטורי של אגד בחולון. בחול המועד פסח יפתח המרכז את שעריו בפני הקהל הרחב. בין יותר מ־80 דגמי אוטובוסים ישנים ששירתו בעבר בקווי השירות ברחבי הארץ והמייצגים 84 שנות פעילות של אגד, יוכלו השנה המבקרים לצפות גם באוטובוס הדמים ולשמוע על קרב הגבורה שניהלו לוחמי הימ"מ בפיקודו של המפכ"ל לשעבר אסף חפץ בניסיון ההשתלטות עליו.

אש מכל כיוון

כאמור, 40 שנה חלפו, אבל זיכרון השבת השחורה ההיא מוחשי וכואב עבור הוכמן ושמיר, גם היום. "נולדתי בנווה ים להורים שעלו ארצה מפולין והקימו את הקיבוץ", מספר הוכמן (70), נשוי, אבא לילדה וסב לשניים מעתלית, שמפעיל כיום תחנת דלק בכניסה ליישוב. "למדתי בבית הספר החקלאי כפר גלים, התגייסתי לצנחנים, אחר כך חזרתי לקיבוץ והתקבלתי כחבר אגד מטעם הקיבוץ. ב־1970 התחתנתי עם אשתי, רבקה קיטאי ז"ל, בת הקיבוץ, ונולדו לנו שני ילדים, רועי ז"ל (בן 6 בזמן הפיגוע) ואילן ז"ל (בן 3 בזמן הפיגוע). כשמונה שנים אחרי ההצטרפות לאגד, נסענו לטיול במערת הנטיפים".

אתה זוכר את תחילת המתקפה של המחבלים?

הוכמן: "כן. בדרך חזרה מהטיול, ליד קיבוץ מעגן מיכאל, נורו עלינו יריות. לא ידענו מה קורה, היו פצועים ואישה אחת גם נהרגה. האוטובוס עצר ויצאנו החוצה. ואז פתאום הגיעו אלינו המחבלים, ביניהם גם מחבלת (דלאל מוגרבי – א"ש). הם העלו אותנו בחזרה לאוטובוס, ולפני שכולם עלו הם הרגו אחד מאיתנו. ההתנהגות שלהם הייתה מזעזעת. התחלנו לנסוע לכיוון תל אביב, הם ירו בכמה אנשים שבכו בתוך האוטובוס, ותוך כדי הנסיעה גם ירו לכיוון אוטובוס נוסף".

"אני נסעתי לטיול עם שתי בנותיי, איריס (שהייתה אז בת 15) ואילת (שהייתה בת 11)", מספר גם שמיר (78), גמלאי של אגד, אב לשלוש בנות וסבא לעשרה נכדים מחיפה. "אשתי נשארה בבית עם בתנו השלישית, שהייתה אז תינוקת ולא הרגישה טוב. באותה תקופה עבדתי כמנהל המחלקה ליחסי ציבור, הייתי דובר האגודה, וגם אחד המדריכים של הטיול הזה. הדרך למערת הנטיפים כמובן עברה בשלום. ראינו, חווינו ונהנינו. בדרך חזרה שמענו מטח יריות מתמשך מנשק אוטומטי, לא היה ברור מקורו. אחד המדריכים צעק פתאום לעצור. האוטובוס עצר בשולי הדרך, הנוסעים ירדו ואז הבחנו במונית מרצדס לבנה כשעליה מספר רב של מחבלים. ממטח היריות היו פצועים. חלקם פונו מהמקום ברכב פרטי והיו כמה שהצליחו לברוח. המחבלים הגיעו בצעקות, ומה שאבחנתי מיד שהיה סביבם ריח רע של אלכוהול וגם ריח של שריפה. משפחות נפרדו, כל אחד ישב במקום אחר, ונסענו לכיוון תל אביב".

"בסביבות גבעת אולגה המחבלים הצליחו לעצור אוטובוס נוסף של אגד", משחזר הוכמן. "הם הלכו והביאו את הנוסעים לאוטובוס שלנו, וכך כבר היינו כ־70 איש באוטובוס אחד. ישבתי שני כיסאות לפני אשתי וילדיי, והנסיעה הזאת, שארכה כשעה וחצי, הייתה פשוט זוועה".

אילו מחשבות התרוצצו בראש?

"הייתי אז בחור בן 30, שמשרת במילואים בצנחנים. יש לי ראש צבאי, הייתי בטוח שזה הולך לקראת חילופי שבויים. לא חשבתי שהם עומדים לפוצץ את האוטובוס. כמובן שזה היה מפחיד, כי אתה דואג לבני המשפחה שלך. עומדים באוטובוס 11 מחבלים חמושים. כל מטר עומד מחבל עם נשק, אתה לא יכול לעשות כלום".

"אני חשבתי איך זה ייתכן שבכביש במרכז ארץ ישראל מצליחים 11 מחבלים להשתלט על שני אוטובוסים, לנוע בכביש הראשי של המדינה לכיוון תל אביב ולירות לכל עבר", אומר שמיר. "לבתי, איריס, היה כישרון לשפות. היא למדה ערבית ודיברה ערבית, ונהפכה למקשרת בין יושבי האוטובוס לבין המחבלת. דרכה בעצם התברר לנו שהם דורשים שנפנה את האוטובוס לכיוון שדה תעופה לוד. המחבלת אפילו הציעה לה סיגריה. בשלב מסוים אמרתי לאיריס שתנסה להנמיך פרופיל, כי טוב לא יצא מזה. כשעלו אלינו נוסעי האוטובוס השני, היה דוחק איום. לא היו צעקות, היה שקט, כי עדיין לא באמת עיכלנו מה קרה".

מה קרה בנסיעה הזו?

"המחבלים מלכדו תוך כדי הנסיעה לתל אביב את כל האוטובוס בחומרי נפץ. כמות הנשק הייתה עצומה. היו רובים, מטולי רימונים, והם ירו לכל עבר. המשכנו בנסיעה, כשכוחות הביטחון מתחילים לרדוף אחרי האוטובוס ומנסים להציב מכשולים בדרך, דבר שלא הועיל. נסענו במהירות עצומה, כשאחד המחבלים לוחץ על דוושת הגז. חצינו צמתים ראשיים באור אדום. במהלך הנסיעה המחבלים קשרו את ידיהם של הגברים, בעיקר גברים בעלי זקן, וגם כיסו להם את העיניים. המחבלת כנראה הייתה הגורם הממריץ של המחבלים. היא עודדה אותם לשמור על מצב רוח ומורל גבוה, לא ליפול ברוחם. אחד החברים שלנו החזיק עליו את ילדו בן השנה וחצי, כשלפתע הוא הבחין שכנראה הילד לא מגיב. הא לא היה ישראלי במקור, והתחיל בצעקות אימה ביידיש, צעקות קשות ביותר. המחבלת נכנסה לפניקה, צעקה לעברו כמה פעמים 'אוסקוט!' (שקט בערבית- א"ש). הוא לא שמע אותה, והיא ירתה בו".

ומה קרה בהמשך הדרך?

"ככל שהדרמנו והתקרבנו לכיוון תל אביב, האש של כוחות הביטחון וכל מי שהיה לו נשק לכיוון האוטובוס הלכה וגברה. וכך גם מספר הפצועים וההרוגים באוטובוס כנראה עלה. המשכנו בנסיעה עד אזור צומת גלילות. שם האוטובוס עצר, כי פגעו בארבעת גלגליו. הייתה אש איומה מכל כיוון, לא ידענו מה לעשות. אחד הדברים שהפתיעו אותי היה השקט ששרר מסביב. כנראה כל אחד ניסה להבין עם עצמו מה קורה. כשהאוטובוס נעצר, פניתי לחבר שלנו, חביב אנקווה ז"ל, שידע ערבית. ביקשתי ממנו להוריד את הגופייה הלבנה שלו, לצאת החוצה ולנופף בה כדי שיפסיקו לירות. המחבלת הסכימה ואפשרה לו לצאת. כשיצא, הוא נפגע מירי וכבר לא חזר לאוטובוס. הוא זכה בעיטור מופת מטעם משטרת ישראל כשכבר לא היה בין החיים. בשלב הזה היה ממש תוהו ובוהו באוטובוס, וגם המחבלים עצמם חיפשו מסתור. פתאום ראיתי מחבל שמחזיק אקדח בידו ומתפלל. הוצאתי מידו את האקדח, ונתתי לו מכה בראש עם הקת. הוא נפל ועם האקדח הזה הרגתי יותר משלושה מחבלים. אותו מחבל שהכיתי בראש, בשלב מאוחר יותר כנראה התעורר, ופתאום שמעתי מישהו אומר: 'אללה אכבר'. הסתכלתי לימין, ראיתי אותו יושב על ברכיו ומחזיק רימון ביד. כנראה היה בכוונתו לפוצץ אותו. רכנתי עליו, השכבתי אותו מעל הרימון של עצמו ותוך כמה שניות הרימון הזה התפוצץ. ואז הבחנתי באש שעולה בקדמת האוטובוס, באזור הנהג, ומיד הבנתי שהאוטובוס ממולכד ושבתוך שניות הוא יתפוצץ. התחלתי לצעוק לאנשים לרדת. אחר כך אנשים אמרו לי שאלמלא שמעו אותי צועק, היו נשרפים בתוך האוטובוס. על מעשיי קיבלתי את עיטור האומץ".

הוכמן מוסיף ומתאר את הדרמה הגדולה שהתחוללה: "כשהאוטובוס עצר באזור צומת גלילות התחילו יריות מבחוץ ומבפנים. קמתי וחטפתי קלצ'ניקוב מאחד המחבלים. יריתי לו בראש, הרגתי עוד אחד, ואז נגמרה לי המחסנית. בזמן שרציתי להחליף, פתאום היה פיצוץ אדיר, ואנשים התחילו לצאת מהדלתות. על הריגת שני המחבלים והצלת חלק מיושבי האוטובוס קיבלתי את עיטור האומץ. נפצעתי קשה בפיצוץ, רגליי רוסקו לגמרי. יצאתי מהאוטובוס על ידיי, בזחילה. זחלתי עשרה מטרים וראיתי את האוטובוס עולה באש ומתפוצץ. תוך כדי שכיבה בחוץ, גם ראיתי יריות של בחור שלנו, אסף חפץ, שהגיע עם כוחות הימ"מ. ואז הסתכלתי מסביב. היה שקט. באותו רגע גם הבנתי שאשתי וילדיי לא נמצאים יחד איתי".

מה הרגשת באותו רגע?

הוכמן: "קשה להגדיר מה הרגשתי, כי הייתי פצוע מאוד קשה והייתי צריך לחבוש את עצמי בעצמי. הורדתי את הסוודר וקשרתי את רגלי השמאלית והימנית, כי ירד לי הרבה דם. אחר כך כבר הודיעו לי שהם אינם בין החיים, אבל כבר קודם הבנתי בעצמי שרבק'לה והבנים אינם".

פצע שנשאר

שמיר והוכמן נפצעו קשה בפיגוע ונזקקו לשיקום פיזי ארוך. "נפגעתי בעיקר בראש", מספר שמיר. "אושפזתי שנה בבית חולים. גם שתי הבנות שלי נפצעו. איריס קיבלה כדור במרפק ובבטן, ואילת קיבלה כדור בכתף ימין. בשלב מסוים, כשאנשים ברחו מהאוטובוס, אילת נעלמה לי פתאום. אחר כך התברר שקפצה מהחלון. שאלתי את איריס איפה אילת, והיא אמרה שכנראה נשרפה. כשראיתי שוב את אילת, הייתי בבית החולים. רק שבועיים לאחר המקרה, משום שהייתי פצוע קשה, נפגשתי לראשונה עם בנותיי. המפגש הזה ריסק אותי לרסיסים. כל הזמן האמנתי שאילת איננה, וכאשר ראיתי את שתיהן זה היה זעזוע לא פחות חזק מכל מקרה האוטובוס. אני רק יכול להגיד שאנשי האוטובוס, שעברו את החוויה הזאת, יודעים בדיוק מה זה טירוף".

הוכמן פונה לאיכילוב במצב קשה, שם נאלצו לקטוע את שתי רגליו. "לא הייתי בהלוויות של אשתי והילדים", הוא מספר. "שכבתי בין חיים למוות. בפעם הראשונה שיצאתי מבית החולים זה היה על אלונקה, ביום ה־30. הביאו אותי לבית הקברות בקיבוץ נווה ים, שם הם קבורים. אחרי שלושה חודשים באיכילוב העבירו אותי לתל השומר, והייתי שם שנה. התקינו לי פרוטזות".

איך ממשיכים בחיים לאחר אובדן כזה?

"אחרי שנה חזרתי לאגד. שימשתי 11 שנים כמנהל מחלקת תרבות וספורט. בשנת 1990 עזבתי לטובת ניהול בית הלוחם בחיפה. כיהנתי בתפקיד זה תשע שנים. ב־1987 נישאתי לאשתי השנייה, יוכי, שהייתה מזכירה באגד. ב־1991 נולדה בתי, אוריה, ובמשך השנים האחרונות נולדו לי נכד ונכדה. השיקום הפיזי והנפשי שלי היה בד בבד. נלחמתי ואמרתי שאנצח, שבשביל אשתי וילדיי שנרצחו אקום ואלחם. בשנים הראשונות רציתי קודם כל לשרוד. כמובן שמות אשתי ובניי זה פצע שנשאר. זה פצע שתמיד יהיה, ואני מקיים כל שנה אזכרה. את האזכרות עושים לפי התאריך העברי, אבל בשבילי זה תמיד יהיה 11 במרץ. אני חזרתי לשגרה, אבל כמובן שבמיוחד בתאריך הזה עולות מחשבות. אני זוכר את האישה, את הילדים, אי אפשר לשכוח את הדבר הזה. זיכרון לדורי דורות".

קיבלת סיוע נפשי במהלך תהליך השיקום הארוך?

"פסיכולוגים באו וניסו להבין איך השתקמתי, איך קמתי, איך אני הולך על שתי פרוטזות, אבל אני עצמי לא הייתי בטיפול פסיכולוגי. מה שעזר לי זו ההכרה בכך שאשתי ושני ילדיי נהרגו. אמרתי לעצמי שאסור לוותר. החלטתי שבשבילם ולזכרם אני אקום, אלך ואצליח לחיות חיים חדשים".