"ביקשו מכולנו להביא תמונות של היקירים שלנו, ושמנו את התמונות ליד נרות נשמה בכניסה לאולם שבו נערך ליל הסדר. ישבתי עם הרבה דמעות בעיניים, ואני זוכרת אותם באים ומחבקים אותי. אני מאוד משתדלת לא לבכות בפרהסיה ליד כולם, והמשכתי בחגיגה של ליל הסדר. זה לבחור או בחיים השמחים או לשקוע ולבכות. אמרתי שאני רוצה שהילדים שלי יגדלו שמחים וישרתו את מדינת ישראל כמו שאבא שלהם עשה", מתארת הדס מזרחי את ליל הסדר לפני שנתיים, שאותו ערכה במסגרת פרויקט "הכיסא הריק" של ארגון "נאוה - להתחיל להמשיך".
עבור מזרחי (40), אלמנה, אם לחמישה ממודיעין, ליל הסדר הוא האירוע שטלטל את חייה. אז איבדה בפיגוע רצחני את בעלה, ניצב משנה ברוך מזרחי ז"ל. גם השנה, בפעם השלישית ברציפות, היא תגיע עם ילדיה לחגוג את ליל הסדר במסגרת פרויקט "הכיסא הריק", שיתקיים השנה במלון "לאונרדו בוטיק" רחובות, בהשתתפות כ־200 אנשים, ובהובלתו של הרב יוסף צבי רימון.
ברוך מזרחי שימש בשלוש השנים האחרונות לחייו ראש מדור סיגינט באגף חקירות ומודיעין במטה הארצי של משטרת ישראל. הוא הצטרף למשטרה בתום שירות קבע של 25 שנים בצה"ל, שאותו סיים כקצין בדרגת סגן אלוף ביחידת המודיעין 8200. בערב פסח 2014 עשתה המשפחה את דרכה לארוחת ליל הסדר בקריית ארבע, אצל הוריה של הדס. בדרך מזרחי נורה ונרצח מירי של מחבל, אחד ממשוחררי עסקת שליט.
משפחת מזרחי. צילום: פרטי
"היינו באוטו עם ארבעה מתוך חמשת ילדינו, ירו עלינו ממערב, ברוך נרצח, אני נפצעתי קשה מאוד וכמה מהילדים נפגעו מרסיסים", משחזרת מזרחי את רגעי האימה. "ראיתי את המחבל מול העיניים, אבל תפקדתי. צעקתי לילדים: 'תשכבו מתחת לכיסאות'. ברוך נרצח במקום, ואני הצלחתי להטות את ההגה ולברוח כשהרגל של ברוך על הגז. דיווחתי למשטרה על הפיגוע, כשאני מדממת משני הצדדים. מצד אחד דמו של ברוך, מצד שני דימום מהקליעים שהיו לי בגב. הבנתי שאם אני לא עוצרת את הדימום, אני מתה. הצלחתי לקחת את הסוודר שלי ולעשות חוסם עורקים. את ברוך התחלתי להנשים, אבל ראיתי שאין דופק, שהוא לא בחיים. הסתכלתי לראות מי מהילדים חי. הם התחילו להתרומם ולצעוק: 'אבא, אמא', ואמרתי להם להמשיך לשכב. כוחות הביטחון הגיעו אחרי זמן מה, ומפה יש את החיים שלפני הפיגוע והחיים שאחרי הפיגוע".
על התנהלותה מעוררת ההשראה במהלך האירוע קיבלה מזרחי את עיטור המופת. "שנה לאחר הפיגוע, לפני פסח, קיבלתי טלפון מתהילה פרידמן וחוי ארנפלד מארגון 'נאוה', התומך במשפחות שכולות מטרור ומאסונות אחרים", היא מתארת. "הן סיפרו לי על פרויקט 'הכיסא הריק', עריכת ליל סדר משותף למשפחות השכולות. בשנת 2015 לא הגעתי כי לא הרגשתי טוב, אבל בשנת 2016 החלטתי להגיע".
איך הייתה ההרגשה להשתתף בסדר כזה?
"לעשות סדר אצל הוריי בקריית ארבע לא הייתי מסוגלת. הפיגוע קרה בערב ליל הסדר, הכל חוזר אלי, והכאב והאובדן של ברוך נוראיים. ניצלנו בנס אחרי 45 כדורים שפגעו לנו ברכב, ובסופו של דבר בחרנו בחיים, בשמחה, בבריאות הנפש והגוף. הגעתי לסדר של 'נאוה' עם כאב נוראי. באתי עם חששות כבדים, אבל כשהגעתי מצאתי חיבור משותף למשפחות. מגיעים לסדר הזה הורים שכולים, אלמנות, יתומים, חילונים, חרדים. בהתחלה לא הכרתי אף אחד שהגיע. אלה אנשים שבאו עם כאב עוצמתי, ובסוף יצאו בשמחה. דאגו לנו לאווירה מאוד שמחה, וזה היה משהו מאוד עוצמתי. מפני שאין לי בעל, הושיבו אותי ליד אבא שיכול לתמוך בילדים שלי. כל הזמן הרגשתי שמשקיעים בנו כדי שלא נשקע בכאב. הילדים שלי כל הזמן אמרו: 'אמא, אנחנו חוזרים לשם גם בשנה הבאה'. לעשות ליל סדר עם מאות משפחות זה דבר מדהים. אני מרגישה שאני צריכה את החיבוק הזה של המשפחות השכולות. אנחנו יושבים ומדברים, זו מעין תרפיה. בשנה השנייה שהגעתי לשם, ב־2017, כבר היה לי יותר קל, כי ידעתי לקראת מה אני הולכת, וכמובן גם השנה אהיה שם. אין מילים לתאר איזו תחושת התרוממות רוח ונחמה יש לך כשעורכים ליל סדר עם משפחות החולקות גורל משותף".
תארי את החיים שאחרי האסון.
"לברוך ולי הייתה זוגיות מאוד טובה. הוא היה אדם מקסים, אכפתי, בעל סבלנות, אדם מאוד טוב. כיום אין את ברוך, ואי אפשר אפילו להסביר את התחושות. לפני כן הדברים היו על מי מנוחות, היה מאוד נחמד, היה אבא, ופתאום אני צריכה לתפקד כאמא וכאבא, צריכה גם להתמודד עם ההשלכות של ילדים שעברו פיגוע. לשכל קשה אפילו לקלוט את מה שעברתי, אבל אלה החיים. אני משתדלת למלא את עצמי ביומיום. אני לומדת, הולכת לחוגים. אני גם מחזקת משפחות שכולות. עם ישראל חיבק אותי כשהייתי בבית החולים, וככה גם אני מעבירה את הכוחות הלאה".
מזרחי גם מאוד פעילה בפורום "בוחרים בחיים" של המשפחות השכולות, ופועלת לגזירת עונש מוות על מחבלים. "אני מגיעה המון לכנסת", היא אומרת, "המחבלים היום חיים ב'בתי מלון', יש להם מה שהם רוצים. צריך להרע להם את התנאים, לשלול ממחבלים תושבי מדינת ישראל את האזרחות, צריך גם להרוס את בתיהם עד היסוד ללא אפשרות לבנות מחדש, וצריך כמובן עונש מוות. אם יהיה עונש מוות למחבלים, הטרור ירד פלאים, ואז יהיה פה שקט".
ליל הסדר בשנים קודמות. צילום: אבי כהן
מקוות לנס
ארגון "נאוה - להתחיל להמשיך" הוקם בשנת 2002 על ידי תהילה פרידמן, במטרה לתמוך ולסייע למשפחות שכולות מטרור ואסונות. פרידמן הייתה נערה צעירה בת 14 בתחילת החופש הגדול של שנת 1989, כאשר מחבל מתאבד דרדר את האוטובוס בקו 405 בדרכו מתל אביב לירושלים לתהום בעומק עשרות מטרים. בפיגוע זה נרצחו 16 איש ונפצעו עשרות. היא עצמה לא נכחה בפיגוע, אבל המראות הקשים והמזעזעים השפיעו עליה עמוקות. בשנת 2002 היא הקימה את ארגון 'נאוה' על שם סבתה, נאוה שאן ז"ל.
אחד הפרויקטים המובילים של הארגון הוא כאמור "הכיסא הריק", שאותו הגתה פרידמן בעקבות הפיגוע הרצחני בליל הסדר 2002 במלון "פארק" בנתניה. בתחילה הרעיון היה לערוך סעודת ליל סדר משותפת למשפחות שכולות, ואילו במהלך השנים הרחיב הארגון את קהל המשתתפים למשפחות אשר חוו כל אסון של מוות פתאומי של אחד מבני המשפחה. "ליל הסדר מיועד למשפחות שכולות בפעולות טרור, בצבא ובאסונות נוספים כגון מחלות ותאונות דרכים", אומרת חוי ארנפלד, מנהלת שותפה בארגון, המרכזת בהתנדבות את פרויקט ליל הסדר. "לכל המשתתפים יש שפה משותפת. זה לא משנה אם זה קרה בגלל פיגוע או מסרטן. הרי ביום שאחרי כולם מתמודדים עם אותו החוסר, עם אותו כיסא ריק. השנה אנחנו מקיימים את הסדר בפעם ה־15. ליל הסדר הוא הלילה הכי משפחתי שיש, וכשמישהו חסר, עוצמת הכאב והאובדן הם הכי קשים".
מהי המטרה העיקרית של סדר כזה?
"קודם כל, הרעיון הוא לאפשר למשפחות שמתמודדות עם השכול להיות ביחד. אם למשל משפחה שכולה מתארחת אצל משפחה או חברים קרובים, אז בסופו של דבר את מגיעה לשם כאלמנה וכולן נשואות. לכן, יותר קל להיות במצב שבו ישנם אנשים במצבך, ויש לגיטימציה גם לכאב וגם לשמחה. ובעיקר אנחנו מאוד משמחים את הנוכחים, הילדים מתחפשים לכל מיני דמויות מההגדה, יש לנו צוות שלם של מתנדבים שבאים כדי לתת את החיבוק והאהבה ולהביא את השמחה. כמו כן, הפוקוס הוא לא רק על ליל הסדר עצמו. האורחים לנים במלון במשך שני לילות בעלות סמלית, ועוברים סדנאות והדרכות לאורך כל החג על ידי אנשי טיפול כדי להקל עליהם".
איך אתם מממנים פרויקט זה?
"הפרויקט מנוהל ב־100% על ידי מתנדבים. בכל שנה תהילה לוקחת הלוואה מהבנק ומקווה שיקרה הנס ושעם ישראל יפתח את הלב והכיס ויתמוך. כיום אנחנו נמצאות במצב שחסר לנו חצי מהעלות. הפרויקט עולה 150 אלף שקלים, וגייסנו בינתיים 70 אלף שקלים. נשאר לנו עוד שבוע עד החג, ואנחנו מקוות שיקרה הנס ונצליח לגייס את הכסף. כשתומכים בפרויקט כזה, יש כאן גם אמירה חברתית: הנה, לא שכחנו אתכם. המשפחות עוקבות בדאגה אחרי איסוף הכסף. זהו בעצם חיבוק של עם ישראל לפרויקט הזה, למשפחות, וזה מאוד חשוב. אני מאוד מקווה שגם השנה נצליח לגייס את הכסף".
יצחקי ומלאכי רוזנפלד ז"ל. צילום: באדיבות המשפחה
שמחת חג עם בור בלב
"אנחנו משפחה שכולה כבר 16 שנים", מספרת שרה רוזנפלד. "הבן הבכור שלנו, יצחק, נהרג בפסח. הוא היה טייס בחיל האוויר בשירות סדיר, נסע לטייל בנחל צאלים ונהרג בטיול הזה. אחרי מותו נוצר הקשר הראשוני עם 'נאוה'. היו שנים שבהן הם פנו אלינו והציעו להגיע לליל הסדר, אבל מפני שיצחק בעצם נהרג יום אחרי ליל הסדר, זה היה מאוד מורכב עבורנו והעדפנו להיות בחיק המשפחה. ואז, לפני כשלוש שנים, ב־29 ביוני 2015, נפצע אנושות בפיגוע ירי הבן שלנו, מלאכי, כשחזר ממשחק כדורסל. יממה לאחר מכן נקבע מותו, והוא בן 25. בפסח הראשון שאחרי הרצח נסענו עם הילדים לארצות הברית, כדי לא להיות כאן לא בפסח, לא ביום הזיכרון ולא ביום העצמאות, ימים שהם נוראים עבורנו, ואילו בשנה שאחריה לחגוג ליל סדר בלי יצחק ומלאכי היה נראה לי בלתי נסבל. בשנה שעברה, 2017, הפנייה של תהילה וחוי כבר הגיעה לאוזן יותר קשבת, מתוך הרצון לברוח מליל סדר רגיל ולמצוא לזה איזושהי משמעות".
השנה רוזנפלד (57) עובדת סוציאלית ומטפלת משפחתית, נשואה, אם לתשעה וסבתא ל־12 נכדים, מתגוררת בכוכב השחר) תשתתף זו הפעם השנייה בפרויקט "הכיסא הריק". "בשנה שעברה גם ביקשו מבעלי, אליעזר, לערוך את הסדר, וזה נתן לנו משמעות, תפקיד ונחמה, ובעצם היינו שם בשני כובעים", היא מספרת. "הייתה התרגשות מאוד עצומה, זה דבר מדהים. את יושבת עם אנשים שאת יודעת ללא מילים שהם שותפים למסע המכאיב הזה, שהם מבינים את המורכבות של שמחת החג עם בור בלב. זו מורכבות שזר לא יבין. הכאב, החוסר והגעגוע מאוד מתעצמים בימים האלה של החגים, וגם אם יש לך עוד ילדים, וגם אם בחרת בחיים ואת מתרכזת בחצי הכוס המלאה, עדיין הימים האלה מעצימים את תחושת הכיסא הריק".
האם הפרויקט עזר לך לעבור את הסדר בקלות יותר?
"כואב הלב לראות כמה משפחות שותפות לגורל שלך, אבל עדיין הביחד הזה נותן כוח. אני בכלל אומרת שהתרופה היחידה שאני מכירה ללב שבור ומתגעגע היא הידיעה שאת לא לבד, שיש אנשים טובים שבזכותם את מרגישה אהובה ומחובקת. זה הדבר היחיד שממלא את הבור הזה בלב. פרויקט 'הכיסא הריק' באמת נותן לנו הרבה כוח ומאוד מעצים. יש שם למשל הרבה משפחות שסיפרו ששנים הן לא ישבו לליל הסדר עם קרוביהן, כי לא היו מסוגלות. זה לא נעים לבוא למשפחה ולבכות שם בחג. ואילו כאן, גם אם תבכי או תצחקי, תהי מובנת. בגלל גודל החוויה ותעצומות הנפש שחווינו בשנה שעברה, החלטנו להגיע גם השנה. זה גם בשבילנו וגם כדי לחזק אחרים. אנחנו הרגשנו מאוד מחובקים, אנחנו גם מחבקים אחרים, וזה נותן לך משמעות".
הימים הללו לא קלים לרוזנפלד, ולא רק בגלל החג המתקרב. ביום שני הובא למנוחות עדיאל קולמן ז"ל, אף הוא מהיישוב כוכב השחר, שנרצח בפיגוע דקירה שאירע ביום ראשון סמוך לשער האריות בירושלים. "ברגעים כאלה אני מרגישה בעיקר חוסר אונים ועצב גדול ותהומי", היא אומרת. "זוהי תחושת תסכול שמה שלא נעשה, אין לזה פתרון. גם אם חלק מהעם הערבי ירצה שלום, תמיד יהיה הכוח של הנגד, שרואה ברצח פתרון, שנותן לגיטימציה לרצח. אני לא אדם קיצוני, אני בעד מציאת פתרון, אבל אני לא רואה דרך. אני מרגישה ברמה הפוליטית מאוד מתוסכלת וחסרת אונים, ואילו ברמה האישית כל פיגוע, ובמיוחד כשזה פה, ביישוב שלי, מעלה את כל הזיכרונות והטרגדיות שביומיום אני מנסה קצת להדחיק. כל פיגוע כזה מציף מחדש ומחזיר אחורה. פתאום כל חומות ההגנה שאנחנו בונים קורסות. זה מציף, זה כל כך דומה, כל כך כואב, כל כך מזכיר, וצריך להתמודד עם זה".
מאיפה באמת את שואבת את הכוחות?
"לא האמנתי שדבר כזה יכול לקרות בפעם השנייה לאותה משפחה. זה הרי לא הגיוני. אחרי שיצחק נהרג, החלטנו שאם נצליח, נביא עוד ילדים לעולם. ואכן את שני הבנים האחרונים ילדתי אחרי האסון של יצחק, כשהייתי בת 43 ו־45. ביתנו התמלא, ואז שוב באה מכה כזו. אני שואבת כוחות מהילדים בעיקר, מאלה שזקוקים לי. מהרגע שהעמסתי ילדים על עגלת חיי, האופציה לחדול לא קיימת. גם את כל נושא האמונה אני מנסה מאוד לחזק, ויום־יום אנחנו צריכים להחליט לבחור בחיים מחדש".
איציק אמסלם ז"ל. צילום: באדיבות המשפחה
"בלילות אני בוכה המון"
דוד אמסלם ואחד מבניו יצטרפו השנה בפעם הראשונה לליל הסדר של פרויקט "הכיסא הריק". במבצע עמוד ענן, ב־15 בנובמבר 2012, הוא איבד את בנו יצחק (איציק) אמסלם ז"ל, שנהרג מפגיעה ישירה של טיל גראד. לפני חמישה חודשים איבד אמסלם (57, עובד במוסך, אב לשישה וסב ל־12 נכדים) גם את אשתו, עליזה ז"ל, בת 56 במותה. "גרנו אז בקריית מלאכי והייתה פגיעה ישירה של טיל בבית", הוא משחזר. "איציק לא הספיק לרדת למדרגות. מי חשב שזה בכלל יגיע אלינו? יצאתי באותו יום לעבודה בשעה חמש לפנות בוקר. איציק התעורר מוקדם ואמר: 'אבא, תביא לי כוס מים'. הבאתי, הוא ענה: 'שיהיה לך יום טוב', וזה בעצם הדבר האחרון שאני זוכר ממנו".
איך נודע לך על האסון?
"בשמונה ורבע בבוקר זה קרה. פתאום התחלתי לקבל המון טלפונים, וכשעניתי לבת שלי, היא אמרה: 'סע הביתה מהר'. נסעתי וראיתי את הגרוע מכל. מאותו יום המצב של אשתי הלך והידרדר. היא נחבלה ברגליים בעת נפילת הטיל, הייתה נכה 100% על כיסא גלגלים, עברה גם שני ניתוחים להחלפת מסתמים, לא רצתה בכלל לחיות, ובסוף נפטרה מחיידק בדם. אני לא עבדתי כל התקופה הזאת, סעדתי אותה, הייתי צמוד אליה בימים ובלילות. עכשיו אני בבית לבד ומאוד עצוב לי. הפרידה מאשתי וגם האובדן של הבן שלי מאוד קשים. בלילות אני בוכה המון".
למה החלטת לעשות את החג במסגרת "הכיסא הריק"?
"אני עכשיו לבד עם עצמי ומאוד קשה לי. אמרתי שאולי קצת יעשו לי טוב האנשים שאהיה איתם, כולם הרי באים שם מאותו רקע. אולי קצת יחזקו אותי. אני מאוד זקוק לכך".
