יום הזיכרון לשואה ולגבורה: שישה ניצולים ידליקו משואה לזכר 6 המיליונים

מרים לפיד: את המשואה הראשונה תדליק מרים לפיד, שנולדה ב־1933 בדבנטר שבהולנד. לאחר כיבוש הולנד נאלצה לענוד טלאי צהוב וסולקה מבית הספר. באפריל 1943 נלקחה משפחתה לאזור ריכוז היהודים באמסטרדם, וביוני גורשו למחנה וסטרבורק. האב הרמן הצליח להשיג לבני המשפחה סרטיפיקט (אישור הגירה) מזויף לארץ ישראל, וכך הוכללה המשפחה ברשימת אסירים שהיו עתידים להיות מוחלפים בחילופי שבויים. בינואר 1944 נשלחה המשפחה לברגן בלזן. בפברואר 1945 נספה האב הרמן במחנה. ב־9 באפריל הוצעדו האסירים לתחנת הרכבת. מרים ומשפחתה הועלו על "הרכבת האבודה"; במשך שבועיים הם נסעו ועצרו לסירוגין, ובמהלך העצירות קברו את מתיהם. ב־23 באפריל שוחררו נוסעי הרכבת בידי הצבא האדום, בפאתי הכפר טרביץ שבמזרח גרמניה. 
 

ב־1953 עלתה מרים לישראל והצטרפה עם בן זוגה לגרעין תנועת הבונים מדרום אפריקה, שנקלט בקיבוץ צרעה. משנת 1960 היא מנהלת את לשכת המזכירות בקיבוץ, תפקיד שהיא ממלאת היום במשרה חלקית. לזוג נולדו שישה ילדים ו־14 נכדים ונכדות. בנם הבכור סבל מפיגור קשה ונפטר בהיותו בן 7. בנם רן היה טייס מסוקים בחיל האוויר וקברניט באל־על והטיס את קנצלר גרמניה בעת ביקורו בישראל. הוא נהרג ב־2009 בהתרסקות מסוק. בנו של רן משרת כיום כטייס מסוקים בחיל האוויר.

את המשואה השנייה ידליק שמואל בוגלר. הוא נולד ב־1929 בכפר בודרוגקרסטור שבהונגריה. במרץ 1944 פלש צבא גרמניה להונגריה, ויהודי הכפר נלקחו לגטו בעיר שטורליהויהי. מהגטו שולחו שמואל ובני משפחתו לאושוויץ. הוריו של שמואל ושלושת ילדיה של דודתו שולחו בסלקציה לתאי הגזים. שמואל ואחיו חיים עברו את הסלקציה, ולאחר כמה ימים נשלחו למחנה עבודה ליד ברסלאו. ב־31 בינואר 1945 נמנו שמואל ואחיו עם רבבות היהודים שהצעידו הגרמנים בצעדות מוות מערבה. השניים הגיעו למחנה בוכנוולד, ושם שוחררו כעבור זמן בידי הצבא האמריקאי. 
 

במאי 1947 עלה שמואל על אוניית המעפילים "מורדי הגטאות", שנתפסה בידי הבריטים ואנשיה נשלחו לקפריסין. באוקטובר 1947 הגיע ארצה. שמואל התגייס לפלמ"ח, לחם על הגנת גוש עציון ונפל בשבי הלגיון הירדני. לאחר כשנה בשבי שוחרר והתגייס למשטרת ישראל. הוא עבר קורס קצינים, ובמהלך השנים הבאות הקים את הלשכה המשפטית בבאר שבע ומילא תפקידים בכירים, בהם סגן מפקד המחוז הדרומי של המשטרה. לו ולרעייתו שני ילדים, חמש נכדות ושלושה נינים.

 

את המשואה השלישית תדליק ד"ר תאה פרידמן, שנולדה ב־1924 בצ'רנוביץ שברומניה. ביוני 1941 הפציצו הגרמנים את העיר ותאה נשלחה לקרובים בכפר סמוך. בספטמבר 1941 הוקם גטו בצ'רנוביץ. בנובמבר הועלו בני המשפחה עם עוד יהודים על קרונות בהמות, בצפיפות וללא מים ואוכל, והוסעו לאטאקי. חיילים רומנים בזזו את דברי הערך שהיו ברשותם. בני המשפחה חצו את נהר הדנייסטר וגורשו לגטו מוגילב פודולסקי. אביה נלקח לעבודות כפייה, ואילו היא עבדה בעבודות פקידות תמורת 150 גרם לחם ליום. בדצמבר 1942 ברחה תאה מהגטו, חצתה ברגל את הדנייסטר הקפוא ושבה לצ'רנוביץ, אך איש לא נתן לה מקלט. לבסוף התחבאה בביתם של פרופסור קלמן גרוניך ורעייתו, אך נתפסה בסריקת פתע. תאה שהתה במאסר, וביולי נידונה לגירוש לטרנסניסטריה, אבל שוחררה בזכות שוחד ששילמה הקהילה היהודית.

בסוף 1943 הכירה תאה פעילים בתנועת הנוער גורדוניה, ויחד עמם השיגה דרכונים מזויפים לה ולחברים נוספים בתנועה. היא הגיעה לבוקרשט, הכירה את בעלה לעתיד והתגוררה בדירת מסתור, אך נעצרה בפשיטה של המשטרה ונידונה למאסר. ביולי 1944 שוחררה מבית הכלא, ולאחר חודש נכנעה רומניה לצבא האדום. ב־1958, לאחר שמונה שנים שבהן היו מסורבי עלייה, עלו תאה, בעלה ובנם לישראל. תאה עבדה כרופאת עיניים בקופת חולים ובבתי החולים תל השומר ובילינסון. בנם של בני הזוג גם הוא רופא, ולהם חמישה נכדים.

את המשואה הרביעית ידליק ישראל־ראול טייטלבאום, שנולד ב־1931 בפריזרן שבקוסובו. באפריל 1941 פלשו הגרמנים ליוגוסלביה. בחורף 1942־1941 נעצר האב והועבר למחנה מעצר באלבניה. דירתה של משפחת טייטלבאום הוחרמה בידי הצבא האיטלקי, וראול ואמו הושלכו לרחוב. ראול בן ה־12 הצטרף למחתרת היוגוסלבית, ועם כניעת איטליה בספטמבר 1943 שחררו פרטיזנים אלבנים את המחנה שהאב היה עצור בו, והמשפחה הצטרפה לפרטיזנים. במאי 1944 נתפסה המשפחה ונשלחה למחנה הריכוז סיימישטה, ומשם לברגן בלזן. ב־9 באפריל 1945, ימים ספורים לפני השחרור, הוצאו בני המשפחה מהמחנה והועלו עם עוד אסירים ל"רכבת האבודה", ששוחררה ב־23 באפריל. המשוחררים היו חולים וחלקם מתו. ראול חלה בטיפוס, ושלושה ימים לאחר השחרור נפטר אביו. סבתו של ראול, אתל, נספתה בגטו טרזין.
 

ב־1949 עלו ראול ואמו לישראל. הוא התגייס לצה"ל ושירת כקצין בחיל התותחנים. את שירותו סיים כסמג"ד בדרגת רב סרן. לאחר השירות הצבאי נעשה ראול לעיתונאי ופרסם מאות מאמרים ותחקירים על השואה וניצוליה וכן על החברה והכלכלה בישראל. היה שופט בבית הדין להגבלים עסקיים ויו"ר ועדת האתיקה של אגודת העיתונאים. ראול נמנה עם מנסחי "מנשר הניצולים" – קריאת ניצולי השואה לחינוך לערכים הומניים, לדמוקרטיה, לזכויות אדם, לסובלנות וסבלנות ונגד גזענות ואידיאולוגיות טוטליטריות. לו ולרעייתו שתי בנות וארבעה נכדים.

 

את המשואה החמישית ידליק יששכר דב גולדשטיין, שנולד ב־1929 בברטיסלבה שבסלובקיה. אביו היה רב הקהילה. עוד לפני הכיבוש הגרמני בקיץ 1944 נרדפה המשפחה בידי השלטון הסלובקי האנטישמי, ולאחר הכיבוש ניצלו בניה מכמה אקציות. בסתיו 1944 ילדה אמו, חיה פייגא, תינוק. באקציות שביצעו הגרמנים בתקופה הזאת נתפסו האם, התינוק אליעזר ואחותו של דב, בונה בת ה־12. הם גורשו לאושוויץ ונרצחו שם. דב ואביו הסתתרו במחבוא שהכין דב, אך הגרמנים גילו אותם. הם נלקחו למחנה הריכוז סרד, ואחרי שבוע גורשו לאושוויץ. עם בואם למחנה נרצח האב בתאי הגזים, ואילו דב הועבר למפעל במחנה משנה של בוכנוולד. כשהחזית האמריקאית התקרבה הוצעדו דב וחבריו בצעדת מוות והגיעו לבוכנוולד. יומיים לאחר בואם שוחרר המחנה בידי הצבא האמריקאי. דב לקה בטיפוס הבהרות, ועם שובו לברטיסלבה גילה כי כל תכולת ביתו נשדדה.
 

באוגוסט 1946 עלה על אוניית המעפילים "ארבע חרויות", אולם האונייה נתפסה בידי הבריטים. דב היה כלוא שבעה חודשים במחנה מעצר בקפריסין, ועם בואו לארץ ישראל נכלא במשך חודש במחנה המעצר בעתלית. לאחר מכן הצטרף לישיבת בני עקיבא בכפר הרוא"ה ועלה להתיישב בביריה במסגרת גרעין ו' של בני עקיבא. הוא לחם במלחמת העצמאות והיה מראשוני קיבוץ עין צורים. הקים את ישיבת בני עקיבא בבאר שבע ושנים רבות היה מורה לתלמוד ותנ"ך ומדריך טיולי תלמידים ותיירים ברחבי הארץ. דב הוא איש עדוּת, המלווה משלחות תלמידים לפולין. ולו ולרעייתו שלושה ילדים, שבעה נכדים וארבעה נינים. 

את המשואה השישית ידליק אבא נאור, שנולד ב־1928 בקובנה שבליטא. באוגוסט 1941, חודשיים לאחר הפלישה הגרמנית, הוקם גטו קובנה והמשפחה נכלאה בו. אבא ויתר בני משפחתו שרדו כמה אקציות. כשהיו הוריו בעבודה נהג אבא לתרגל את הסתרת אחיו הקטן, ברל'ה בן ה־6, בתנור לבנים. בזכות זאת הצליח אבא להחביא את ברל'ה במהלך אקציית הילדים שנערכה במרץ 1944, אך ביולי הועברה המשפחה למחנה שטוטהוף. האב צבי־הירש נלקח למחנה משנה של דכאו לעבודת כפייה, ואילו ברל'ה והאם חנה שולחו לאושוויץ, שם נרצחו בתאי הגזים. אבא הועסק בבנייה, בחפירה ובנהיגת קטר במחנה המשנה של דכאו. בתחילת 1945 הועבר לעבודה במחנה קאופרינג והועבד בחציבת בונקרים בהר. ב־24 באפריל הוצאו האסירים לצעדת מוות. אבא צעד ללא אוכל ומים, בגשם ובשלג, וניזון מעשבים שתלש בדרך. ב־2 במאי, כשהתעוררו הצועדים ביער, לא היו שומריהם הגרמנים במקום. זמן קצר אחר כך ראו חיילים אמריקאים, והללו בישרו להם שהם משוחררים. לאחר כמה חודשים איתר אותו אביו. 
 

בלודז' הצטרף אבא לגרעין של קיבוץ לוחמי הגטאות, וב־1946 עלה בגפו על אוניית מעפילים. האונייה נתפסה בידי הבריטים והוא נכלא בקפריסין. ב־1947 הגיע ארצה. הוא לחם במלחמת העצמאות ולאחר מכן עבד בשב"כ, במכון ויצמן ובמוסד. לו ולרעייתו המנוחה נולדו שני ילדים, חמישה נכדים ושמונה נינים.