אני מאוד מתרגשת מהאירוע, מהעובדה שניצולות שואה מכל הארץ היו מוכנות להגיע לכאן, ואני מקווה שכולן יחייכו וישכחו לרגע את מה שהיה. המטרה היא לשמח, לעודד, לראות את האור, פחות את החושך, לצאת מהבדידות, להתחבר ולהיות ביחד", אמרה דבורה וינשטיין, רגע לפני שעלתה על הבמה והנחתה עם מלכת היופי לשעבר, איבונה קרוגליאק, את הטקס המרגש "גיבורות היופי".
הטקס שהתקיים אתמול, שלושה ימים לפני יום השואה, במרכז וואהל ברמת גן, נועד לחלוק כבוד והוקרה, וגם להעניק שלל פינוקים ומתנות ל־70 שורדות שואה מ־70 ערים ומועצות בישראל, כמספר שנות המדינה. הרעיון לאירוע התגבש בתוכנית הלייף־סטייל להעצמה נשית Sheek & More המשודרת ביוטיוב, שאותה מנחות יחדיו יזמית האופנה לימור כץ והיועצת הזוגית סיגל דראל. לאחת התוכניות הגיעה להתראיין רונית לב, ששירתה כאל"מ בצה"ל במגוון רחב של תפקידים, ומאז שחרורה משירות קבע מקדישה את חייה להגשמת משאלות של ניצולי שואה במסגרת המיזם "מגשימים חלומות קטנים לאנשים גדולים". בסיומה של התוכנית הגו שלושתן את האירוע יוצא הדופן.
את וינשטיין פגשתי לפני תחילת הטקס, בעת ההכנות האחרונות לקראתו. כל ניצולות השואה הגיעו למקום בתשע בבוקר כדי להתאפר ולסדר תסרוקות. כבר לפני שבוע הגיעו לביתן סטייליסטים, מאפרים ומעצבי שיער מתנדבים כדי לתכנן את המהפך האופנתי שיעשו להן, ועכשיו הגיע הרגע לתת את הטאץ' האחרון. מאפרות של סטודיו עדה לזורגן מורחות מייק־אפ ומתאימות את האודם, צוות של מעצב השיער שי ג'אן עסוק בסידור התסרוקות, והניצולות מתמסרות לידיהם בהתרגשות רבה.
וינשטיין, בת 82, אלמנה, אמא לשניים, סבתא לחמישה נכדים וסבתא רבתא לשלושה נינים, ניהלה במשך שנים את מרכז המוזיקה העירונית תל אביב־יפו. היא נולדה בבסרביה, וכשפרצה המלחמה הגיעה עם משפחתה לגטו פופוביץ באוקראינה. "היינו ארבעה ילדים במשפחה, ושרדנו רק אני ואמא", היא מספרת. "בתור ילדה קטנה גם טיפלתי באחותי, שרגליה קפאו בכפור והפכה למשותקת. אני הייתי המטפלת שלה, כי אמא הלכה לחפש לחם, והייתי איתה ימים ולילות שלמים עד שאמא הייתה חוזרת. הייתי אז בת 5, ואחותי בת 5. היא מתה בזרועותיי. זו טראומה שמלווה אותי כל החיים, ועד היום היא 'ישנה' איתי כל לילה".
"חיה את זה בכל רגע"
בין הנשים שהתכוננו לקראת האירוע פגשתי את אסתר גריצר, בת 84, מורה לריקודים סלוניים, נשואה, אמא לשתיים וסבתא לארבעה משוהם. "נולדתי בליון שבצרפת. בהתחלה ברחנו להסתתר בכפר, ואחרי כמה חודשים חזרנו הביתה", היא מספרת. "בתחילת אוגוסט 1944, עצרו את אבי, סבי ודודי, שהיו חייטים, בחנות שהייתה בבעלותם. אחר כך הם נלקחו לאושוויץ. היחיד שחזר הוא הדוד שלי. מאבא ומסבא לא הספקתי אפילו להיפרד".
איך הגבת כשפנו אלייך להשתתף בטקס?
"מיד הסכמתי, ומאוד התרגשתי. אני מרגישה שאבא שלי היה יכול להיות גאה בי, ושהוא שומר עלי מלמעלה".
מה בחרת ללבוש?
"שמלת נשף בצבע כחול חי עם פרחים, שתופרת תפרה בשבילי לפני 25 שנים לפי הדוגמה שאני עיצבתי. לפני כמה ימים גם הלכתי לצבע את השיער ולהסתפר מעט, כדי לא לחכות ליום האחרון. ואילו לגבי איפור, אני נותנת להם שיעשו מה שהם רוצים, בלי הגזמה כמובן. זו יוזמה מקסימה בעיניי. זה לא קל להזדקן, וגם לא קל לראות מסביב אנשים מתים. אנחנו מבינים שאנחנו הבאים בתור, ואני שמחה שבחרו בי כשאני עוד בשיא".
"אני יפה, אבל אני מבקשת שיעשו אותי עוד יותר יפה", צוחקת מלכה ליברמן. "אני כל יום מתאפרת. אומרים שמה שלא עושה הטבע, עושה הצבע. הרגע הכי מרגש הוא כמובן לעמוד על הבמה ולהציג את הכוח שלנו לכל העם, ושיעבירו מדור לדור שהייתה שואה, שדבר כזה קרה. זו הפגנה של עוצמה שהנה אנחנו כאן, ואין כמו הארץ שלנו".
ליברמן, בת 91, אלמנה, אמא לשלושה ילדים שמתוכם שכלה בן אחד, סבתא לחמישה וסבתא רבתא לשלושה נינים, הגיעה לאירוע מבאר שבע. כל חייה עסקה בהתנדבות, ובגילה היא עדיין ממשיכה להתנדב בעיר הבה"דים. "נולדתי בטרנסילבניה, וכשפרצה המלחמה הייתי בת 14", היא מספרת. "היינו ארבעה ילדים, הורים וסבים. את אושוויץ שרדנו רק אני, אחותי ואחי, שנשלח לעבודות כפייה. אפילו לדקה אי אפשר לשכוח את מה שעברתי. כל דבר מזכיר לי את מה שהיה".
למה החלטת להשתתף באירוע?
"אין משהו שקשור בשואה שאני לא משתתפת בו. אני חיה את זה בכל רגע".
היו לך בקשות מיוחדות מבחינת סטיילינג?
"רציתי ללבוש קלאסי, מכנסיים בצבע שחור, חולצה אוף־ווייט ועל זה עליונית שחורה. כמו כן, רציתי שיסדרו לי יפה את התסרוקת, את הפנים קצת, וזהו. הגוף שלי עוד די טוב".
"כשפנו אלי להשתתף באירוע, מיד הסכמתי", מספרת גם רותי בר אור, בת77, נשואה, אמא לשלושה ילדים וסבתא לשמונה נכדים מגבעתיים. "בשנה וחצי האחרונות אני מופיעה בהרבה סדרות בטלוויזיה כניצבת וגם בפרסומות, אז אני כבר רגילה לעמוד על במה. מובן שהמעמד הזה מרגש ומיוחד בשבילי, כי זה קשור לעבר שלי. זו מעין שליחות. יש איזשהו מסר שאני חייבת להעביר".
בר אור התמקדה בעבר בעיקר בגידול ילדיה, וזה 40 שנה היא גם מתנדבת בסניף ויצו בגבעתיים. "נולדתי בעיר צ'רנוביץ, וכשפרצה המלחמה הייתי בת תשעה חודשים", היא משחזרת. "גירשו אותנו מהבית למחנה עבודה בכפייה בטרנסניסטריה. סבלנו מכל המחלות, אבל הצלחנו לשרוד. אבא עבד בחציבת סלעים כדי לבנות מסילה לרכבת. הוא היה חייט במקצועו, ובלילות השכיל לדבר עם החיילים והיה מציע לתקן להם את המדים, רק שיביאו לו קצת שעועית או אפונה. אמא הייתה מבשלת את זה בתוך פחית של שימורים עם מים, וזה מה שהחזיק אותנו בחיים. כשיצאתי מהמחנה הייתי בת 5.5. כל הילדות שלי עברה בחוסר כל".
ספרי על ההכנות לטקס.
"הסטייליסטית ביקשה לראות את ארון הבגדים שלי, ויחד בחרנו חליפת מכנסיים, אבל בסוף לא יכולתי ללבוש אותה, כי לא הספקתי להצר את המכנסיים, אז בחרתי בשמלה בצבע אדום. אני בלונדינית, ואני חושבת שאדום הולם אותי. וכמובן, אני נועלת נעליים בצבע שחור ועונדת את התכשיטים שבחרו בשבילי. התאפרתי והסתרקתי לבד, והמאפרת רק עשתה לי קצת פינישים".
"מבחינתנו, כל אחת מהמשתתפות היא גיבורה, כי היא שרדה את השואה, הקימה בית", מספרת לימור כץ, אחת משלוש יוזמות האירוע. "רצינו לעשות טקס שמח, להסתכל על הצד האחר של השואה, להעביר את המסר שבסופו של דבר השורדות ניצחו".
איך הגעתן אליהן?
"שלחנו מכתב ליו"ר השלטון המקומי, והוא פנה למחלקות הרווחה בכל הערים והמועצות המקומיות, כדי שייתנו לנו שמות של נשים ניצולות שואה. רצינו נציגות מכל הארץ, וכיוון שמדובר ב־70 שנה למדינה, החלטנו גם על 70 שורדות, וגם הכניסה לאירוע עלתה 70 שקלים. חיברנו את הניצולות לסטייליסטים מכל הארץ. כולם תרמו מזמנם, הגיעו לבתי הניצולות, בחרו להן את הלוק לטקס עצמו וגם שאלו את אותה השאלה: 'מתי לאחרונה הרגשת יפה?'. כמו כן, הניצולות סיפרו לסטייליסטים את הסיפור שלהן ונוצר חיבור רגשי ביניהם".
הניצולות נענו מיד לאתגר?
"חלקן מאוד חששו בהתחלה, מאוד פחדו. שאלו: 'למה אני? אני לא יפה?'. זה הלחיץ את חלקן, ואילו אחרות מיד התחברו לרעיון. הגיעו לכאן נשים מכל הארץ בגילים 78־105. האישה הכי מבוגרת שהייתה צריכה להגיע, אליס אגט בת ה־105 מנהריה, בסופו של דבר לא הגיעה. היא נפלה לפני כמה ימים, אבל רונית נסעה אליה וצילמה אותה, והיא תהיה חלק מהטקס דרך המסך".
"מאוד מרגש אותי להנחות אירוע כזה", מוסיפה קרוגליאק. "סבתא שלי שרדה את השואה בליטא, אך כיום היא כבר לא בחיים. כבר לא נשארו הרבה ניצולי שואה איתנו, וצריך גם לתעד, לתת מקום לסיפורים שלהם וגם לשמח אותם באירועים שמכניסים אור לחייהם".
אמבולנס למקרה הצורך
אחרי שהניצולות סיימו את מלאכת האיפור והסירוק, החלה ארוחת בוקר חגיגית שבה השתתפו גם בני משפחותיהן, ואחריה כולן צעדו נרגשות לאולם שבו התקיים הטקס בפני קהל של כ־800 איש, ובהשתתפות שרת התרבות והספורט, מירי רגב, שר הכלכלה אלי כהן, חברת הכנסת רויטל סוויד וראשי ערים רבים.
שורדות השואה עלו אל הבמה בעשיריות, חלקן בכיסאות גלגלים או נעזרות בהליכונים, כשהן מלוות על ידי חיילות מפיקוד העורף, והן הוכתרו כגיבורות באמצעות סרטים עם הכיתוב "גיבורת יופי 2018". ילדים מגן "סיגלית" בחולון העניקו להן פרחים עם ציור שכל אחד הכין לגיבורה שלו, אסף אמדורסקי וישראל גוריון שרו שניים משירי הדודאים ולהקת חיל החינוך ביצעה את השיר "מתנות קטנות".
"הרעיון הוא בעצם לקשר בין עבר, הווה ועתיד, ויש כאן התרגשות גדולה", אומרת כץ. "אמרתי לרונית: 'בואי נשים אמבולנס ליד האירוע, שחלילה לא יקרה משהו מרוב התרגשות ולחץ - לא רק של הניצולות, אלא גם שלנו, המפיקות'".
מהו הסיפוק שלכן מהאירוע?
"קודם כל, לעשות טוב למי שבזכותן יש לנו מדינה. כמו כן, עצם זה שאנחנו מארגנות אירוע כזה למען השורדות גם מלמד את הילדים שלנו שצריך לתת ולזכור את העבר, ולא רק לחיות בתוך האייפונים ובאינסטגרם. בואו ניתן קצת כבוד למי שמגיע".