ערב חגיגות שנות ה־70 למדינת ישראל, יוסי שוכמכר מביט על הנעשה בארצו ואינו יכול שלא לחזור ל־1960, השנה הגורלית שבה זכה לתואר הילד המפורסם במדינה. פרשת חטיפתו של שוכמכר, אז ילד בן 8, גרמה לשסע ולקרע עמוק בין החילונים לדתיים המדינה והפכה אותו בעל כורחו לסמל המלחמה בין הציבור הדתי לציבור החילוני.
על פניו, זהו סיפורה של משפחה צעירה שהגיעה מרוסיה לישראל - אמא, אבא ושני ילדים קטנים – במטרה להתיישב בה ולחיות פה את חייה. אף אחד לא שיער לעצמו כי ברבות הימים המשפחה וקורותיה יסוקרו בעיתונות הדתית והחילונית בהרחבה רבה, גם שנים רבות לאחר סיום הפרשה. יש בדרמה הזו מרכיבים רבים אשר הפכו אותה מעוד סיפור משפחתי אינטימי לסיפור ציבורי ומכה גלים - המאבק על דמותה של מדינה צעירה אשר הצביון הדתי מהווה מרכיב חיוני בקיומה, לצד מגמה חילונית אשר החלה באותן שנים להרים את ראשה ולצאת חוצץ נגד הכפייה הדתית.
אבי, יוסי, היה ילד בן 6 כאשר הוריו אלתר ואידה שוכמכר, עולים חדשים מרוסיה, מסרו אותו בשנת 1959 להשגחתו של הסב נחמן שטרקס, אשר התגורר בשכונת מאה שערים בירושלים. כאשר התייצב מצבם הכלכלי, הם ביקשו להשיב את הילד לחיקם, אך הסב סירב בטענה כי הם רוצים לחזור לרוסיה ולהמיר שם את דתם, וכי לא ייתן להם להרוס את החינוך הדתי שקיבל הילד במחיצתו. הפרשה הגיעה עד בית המשפט העליון, שהורה להחזיר את הילד להוריו עד פברואר 1960. אך הסב לא מילא את ההוראה, והילד הוכרז כנעדר. ברחבי הארץ החלו להישמע קריאות אשר הפכו עם הזמן למטבע לשון: "איפה יוסל'ה?"
"אני זוכר שהלכתי עם סבא שלי במאה שערים להתפלל בבית הכנסת של ברסלב", מספר אבי כעת, כמעט 60 שנה אחרי. "בתור נכד אשר גדל עם סבא וסבתא שלו באותו הבית ברוסיה, הלכתי איתו לאן שהלך. לא האמנתי שבשלב מסוים הוא יכפה עלי את הדעות שלו וישתמש בי ככלי משחק בידו של הזרם החרדי. כאשר הגענו לארץ, רשמו אותי ואת אחותי לבתי ספר ממלכתי־דתי, כי ככה חונכו בבית. האווירה החלה להשתנות כאשר חבר של סבא שלי טען בפניו כי בית ספר ממלכתי־דתי פירושו לצאת לתרבות רעה, וכי הוא צריך להשגיח עלי כדי לא לאבד אותי .
"באותם ימים ההורים שלי רק עלו לארץ והחלו להסתדר, וזה היה נראה להם מתאים להשאיר אותי אצל סבא שלי. מה טבעי יותר מאשר להשאיר את הנכד אצל סבא שלו?".
לא כל סבא חוטף את הנכד שלו.
"לימים הבנתי שסבא שלי היה בובה על חוט, הוא בסך הכל מילא הוראות כאשר קבוצה של קיצוניים חרדים השתלטה על העניין והפכה את הנושא של ילד אשר צריך לגאול אותו מחיים חילוניים לאורח חיים חרדי, לסיפור של מלחמה בין דתיים לחילונים".
במקביל, אח של אמא שלך ובנו של הסבא, שלום שטרקס, נכנס לתמונה.
"כן, האח הצעיר של אמי קשר קשר עם סבא שלי. יחד הם אמרו לי שההורים שלי עומדים להתנצר. בדיעבד אני יודע להגיד שהוא היה בעל דפוס עברייני - התגורר הרבה שנים באנגליה ועסק בסחר באבנים יקרות, כאשר יום אחד הוא נעלם מאנגליה ומאוחר יותר מצאו אותו בניו יורק, גלוח ראש, עובד כנהג מונית ללא רישיון נהיגה. באותן שנים הוחבאתי במקומות שונים ברחבי הארץ, בין היתר בירושלים, צפת, בני ברק ומושב קוממיות. אני זוכר שבראשון לציון הייתי בישיבה קטנה שבה ראש הישיבה היה אביו של הרב ישראל גרוסמן. לימים פגשתי אותו והוא אמר לי כי הדוד שלי, אשר היה מעורב בפרשה, הגיע להתייעץ עמו והוא אמר בתגובה כי הציווי 'כבד את אביך ואת אמך' הוא ראשוני ואין לקחת ילד מהוריו. לדבריו, אם היה מקשיב לו, הסיפור היה יכול להסתיים אחרת לגמרי".
בכל אותן תחנות בארץ, לא שאלת על ההורים שלך? לא שאלת מדוע אתה נמצא בכל המקומות האלו?
"את צריכה להבין: מי שגדל בסביבה אולטרה־אורתודוקסית במאה שערים, עבורו לבגוד באלוהים זה משהו בלתי נסלח, ועצם הבגידה באלוהים חמורה יותר מאשר הניתוק מאמא ואבא שהיו בעלי אורח חיים חילוני. למדתי לקרוא סידור תפילה ותורה, לא ידעתי חשבון עד שחזרתי בגיל 10. בקושי ידעתי לדבר עברית. לימודי הליבה שלי היו תורה, ועל זה הוויכוח עד היום".
טיולים בחצר האחורית
לאחר שעבר ממקום למקום במדינת ישראל, הוחלט להבריח את הילד יוסל'ה לחו"ל, ב־21 ביוני 1960, כשהוא מחופש לילדה. בסיועה של הגיורת רות בן דוד, הוא הגיע לשווייץ. בן דוד הייתה נוצרייה קתולית, אשר במלחמת העולם השנייה סייעה להציל יהודים. בגיל 31 היא החליטה להתגייר ועברה הליך רציני של כניסה לעולם החרדי, אשר הביא לבסוף לנישואיה לעמרם בלוי, מנהיג נטורי קרתא. בן דוד שינתה בדרכון שלה את שמו של בנה קלוד לקלודין, וכך הצליחה להערים על אנשי ביקורת הגבולות אשר עסקו בניסיונות לאתר את הילד החטוף. "אני זוכר את הצילומים לדרכון שצולמו בבני ברק", אומר אבי, "אני מצולם בבגדי ילדה. אמרו לי 'מעכשיו, תיקרא בשם קלודין'".
מה מרגיש ילד שהופך בן לילה לילדה?
"אמרו לי שאני לבוש בתור ילדה, כי צריך לצאת מהארץ ולעלות על מטוס כדי לברוח מאנשים רעים שמעוניינים לתפוס אותי. בעצם עברתי שטיפת מוח בידי קיצוניים, שבמהלכה שינו לי את האמונות והערכים. באותה תקופה לא שאלתי יותר מדי שאלות, כי היית עסוק במטרה אחת - לא להפוך לנוצרי ולשמור על אורח חיים חרדי. למעשה, לכל המקומות בחו"ל הגעתי לבוש בתור ילדה, כדי שלא יזהו אותי. כשהגעתי לישיבה בשווייץ כקלודין, לאחר כמה דקות עליתי לחדרי, החלפתי בגדים וירדתי להיות עם שאר הילדים. אחד הילדים אמר לי 'הרגע הייתה פה ילדה', אז בתמימות ובלי לחשוב פעמיים השבתי לו: 'כן, זו הייתה אחותי'. בישיבה בשווייץ היה כיף חיים. במהלך השהייה שלי שם נסענו כל הישיבה יחד לחופשת סקי, ובאותה התקופה הייתי עם חברים ולא חשבתי על ההורים שלי, כי מבחינתי הייתי עם אנשים שהצילו אותי מפניהם.
"במשך זמן רב הסתתרתי במקומות שונים ברחבי אירופה. בין היתר הייתי חצי שנה בפיבלן, כפר ליד פריז, ואחר כך הועברתי למשפחה בארצות הברית. באותה תקופה החל סיקור הפרשה בעיתונות בארץ, ובשל מסע חיפושים של המשטרה היה צורך להעביר אותי ממקום למקום. בעצם, עד התחנה האחרונה שלי בארצות הברית, לא חשבתי על ההורים שלי בכלל".
בן דוד הייתה אחראית על ההתנהלות במהלך הטיסות אל המקומות השונים. בעודם בדרכים, היא ניסתה ליצור קשר אישי עם הילד הקטן שבאחריותה, ואף ביקשה שיקרא לה אמא. "סירבתי", הוא מספר. "במשך זמן רב שנאתי אותה. לא הבנתי איך היא שיתפה פעולה עם גורמים קיצוניים. באחד הימים, כשכבר הייתי בחיק ההורים בחולון, נשמעה דפיקה בדלת. זו הייתה בן דוד, אשר רצתה לראות את הילד שטיפלה בו, אבל אמא שלי דאגה לסלק אותה מיד. לימים, התקיימה פגישה משותפת שלנו במסגרת כתבה ב'מעריב'. שאלתי אותה אם היא רוצה להתנצל לפחות על מה שעוללה למדינה. היא לא הסכימה להתנצל ולהביע חרטה, גם במישור האישי כלפי אמא שלי. באותו רגע קמתי ועזבתי את החדר, ולא ראיתי אותה שוב. בדיעבד, אני יודע להגיד שהיא הייתה משוגעת על כל הראש, אם כי האמינה בצדקת התנהגותה".
האנשים שניהלו את החטיפה הבינו כי הקהילה האולטרה־אורתודוקסית בניו יורק זה המקום הטוב ביותר להסתיר בו ילד קטן. הכוונה המקורית הייתה לא להחזיר אותו לארץ. אלמלא ההתערבות של המוסד ושירותי הביטחון בראשות איסר הראל, היה אבא שלי מנהל כיום אורח חיים חרדי לחלוטין.
"בניו יורק, ברובע וויליאמסבורג החרדי, אני מסתתר בבית של משפחת גרטנר, לימים מחסידי סאטמר, תחת השם יענקל גרטנר", הוא משחזר. "בכל אותן תחנות בחוץ לארץ לא הורשתי לצאת החוצה, אבל שם הייתה חצר אחורית קטנה והרשו לי לפעמים לצאת. בכל שאר הזמן ניתנה לי הוראה מפורשת להסתתר בכל פעם שנשמעת דפיקה בדלת.
"אני זוכר היטב את הדפיקות בדלת שנשמעו במוצאי שבת, בסיום ההבדלה. זה היה איש שירות הביטחון, ישראל גור אריה , ששאל אותי מהיכן אני. המשכתי להכחיש ואמרתי שלא קוראים לי יוסל'ה. הוא המשיך לשאול אותי שאלות כמו איך היו החגים והיה שלב בו הוא אמר לי - אתה ילד כל כך מחונך, אבל אתה לא מקיים דיבר אחד חשוב בעשרת הדיברות - 'כבד את אביך ואת אמך'. ברגע שהתחלתי לענות לו שההורים שלי רוצים להעביר אותי למדינה אחרת שלא מאמינה באלוהים, הוא ידע שזה אני".
גור אריה, מי שהיה נציג השירות בצפון אמריקה וקיבל את ההוראה מאיסר הראל, היה האיש שלקח אותו ביד בסיומה של טיסת אל על מניו יורק לתל אביב, שם הוחזר הילד לחיק משפחתו.
יוסי שוכמכר (66, נשוי ואב לשלוש בנות משערי תקווה) הוא בעל תואר ראשון בעבודה סוציאלית, בעל תואר שני במינהל עסקים ותואר שלישי במדעי ההתנהגות. הוא שירת כקצין בצבא ובמשך 25 שנה עבד כמנהל משאבי אנוש וכיועץ ארגוני. בעשור האחרון הוא מתנדב במקום מגוריו במשמר האזרחי.
אני לא יכולה שלא לחשוב על כך שגם שנים רבות לאחר סיומה של הפרשה, נדמה כי הסכסוך בין החילונים לדתיים רחוק מסיום. בימים שבהם חוק המרכולים עומד לדיון בכנסת ועדיין לא ניתן לנסוע בתחבורה ציבורית בשבתות, המאבק על צביונה של המדינה אקטואלי ביותר.
הפרשה הייתה צריכה לסמן את הניצחון של החילונים. במקום זה קראנו לא מזמן על חוק איסור הכנסת חמץ לבתי החולים במהלך חג הפסח.
"לדעתי, הציבור החילוני שולט היום במדינה. יש מיעוט גדול דתי, ולצדו מיעוט קטן של דתיים אולטרה־אורתודוקסים, צעקנים קולניים שרחוקים מאוד מלייצג את הציבור הדתי הגדול. הדתיים הם כוח פוליטי מובהק, והם חלק גדול בתוך המדינה והם עוברים שינוי גדול בשנים האחרונות".
אתה מנהל אורח חיים חילוני, אבל מתגורר ביישוב מעבר לקו הירוק, הכולל דתיים וחילונים.
"השכנים הדתיים שלי רחוקים שנות אור מהדתיים שהייתי אצלם במושב קוממיות בראשיתה של החטיפה. הם מכילים ולא קיצוניים. יש לי בעיה עם קבוצת קיצוניים משוגעים שהיו מעורבים בפרשה. לא הייתי בוחר לגור ביישוב דתי מוצהר כמו היישובים האחרים בסביבה שבה אני חי, כי יש שם אווירה של יישוב דתי שאינה מתאימה לפלורליזם שבו אני מנהל את חיי".
בגלל הפרשה שלך הפכתי לאדם אנטי־דתי.
"אני מניח שאת חוויית טראומה מהפרשה, כמו חלק מבני המשפחה שחרב עליהם עולמם והם השקיעו שנים רבות בניסיון לאתר אותי. מבחינתי, הטראומה דילגה דור, כי אני הצלחתי להתפייס עם העבר שלי. צריך לדעת להכיל ולהסתכל קדימה".
כשהיית בן 17, אבא שלך נפטר. אתה מאמין שהפרשה גרמה להחמרה במצב הבריאותי שלו?
"פרשת החטיפה שלי גרמה צער עמוק לכל המשפחה שלי. אבא שלי נפטר כתוצאה משטף דם במוח, ובהחלט ברור לי שהפרשה השפיעה על מצבו הבריאותי, הוא לא הצליח להתמודד עם הסיטואציה המורכבת של חטיפת הילד שלו".
ביולי 1962 חזר אבי לארץ. כחלק מתהליך השיקום, הוא החל לקבל טיפול פסיכולוגי ,שם בדקו את השתלבותו בחיק משפחתו, לאחר שלא ראה אותה כמה שנים טובות. "התחלתי את שנת הלימודים ישר בכיתה ד'", הוא מספר. "בעצם, במהלך החודשים של החופש הגדול באותה השנה, הדבקתי את הפער והשלמתי חלק מהלימודים שנמשכים על פני ארבע שנים. חזרתי לבית ספר ממלכתי־דתי בחולון, אבל מהר מאוד התנפצה לי האמת והבנתי כי המקום שלי לא כולל אורח חיים דתי. בהתחלה, אמא שלי החליטה לשלוח אותי לבית ספר דתי כדי להקל על החזרה שלי לארץ, אבל הילדים בבית הספר הדתי התנכלו לי בגלל הנזקים שהפרשה גרמה לציבור הדתי".
להסכים לשינויים
ערב חגיגות ה־70 לישראל, נראה כי למרות כל מה שעבר, אבי אופטימי לגבי המצב במדינה מבחינת היחסים בין דתיים לחילונים. "אנחנו מדינה חזקה במצב טוב, יכול להיות יותר טוב", הוא אומר. "צריך להשתפר בנושא של טולרנטיות לגבי אוכלוסיות שונות במדינה. אני לא מאמין שיש במדינה כפייה דתית. כדי לשנות את הסטטוס קוו הקיים, שני הצדדים, החילונים והדתיים, צריכים להסכים לשינויים. נכון לעכשיו, לא מצליחים להגיע לשינויים האלו. אי אפשר שלא להבחין בכוחם העולה של הדתיים בשנים האחרונות. מבחינתי, הרכבת צריכה לפעול בשבת, אבל לא לעבור בשכונות של דתיים בבני ברק. לדעתי, חוק המרכולים צפוי להתמוסס. הייתה החלטה והיה באזז תקשורתי, וכרגע יש וימשיכו להיות מקומות שפתוחים בשבת, עד ששוב קיצוניים חרדים ובעלי אינטרסים צרים יובילו לעימות הבא. בסופו של דבר, כנראה אי אפשר בלי הציבור הדתי לקיים שלטון מסודר. היה ניסיון לקיים קואליציה חילונית בלי דתיים, וזה לא צלח".
בעקבות הפרשה, הפכת לסמל של מלחמה בין דתיים לחילונים.
"אני לא מרגיש שאני סמל. אין ספק כי הפרשה נחשבה לאחד הסיפורים הפיקנטיים ביותר שידעה מדינת ישראל. הבנתי שיש לי בחירה - להצטרף לאנשים שהכתירו אותי כסמל או לחזור לחיות את חיי. עשיתי את הבחירה שלי והעדפתי לחיות את חיי ולהשאיר את הפרשה מאחור".
למה לא מינפת את הפרסום כדי להיכנס לפוליטיקה ולהשכין שלום בין דתיים לחילונים?
"בשלב מסוים הייתי פעיל בקבוצה בין דתיים לחילונים, אבל הכניסה לפוליטיקה לא תועדפה על ידי על פני הקמת משפחה וההתפתחות המקצועית שלי בעבודה".
איך זה שאף אחד לא כתב על הפרשה מחזה?
"אין לי מושג, צריך לשאול את המחזאים. ספרים כבר נכתבו, וספר חדש על הפרשה יראה אור בעתיד הקרוב, באמצעות פרופ' קימי קפלן מאוניברסיטת בר־אילן".