"האסון היה יכול להימנע אם הגורמים הרלוונטיים היו עושים את תפקידם"

"המכנה המשותף שלנו זה קודם כל האתגר של לתפוס את הגל הראשון של השיטפון, כשהוא רק נולד, ואז לראות איך הוא מתהווה ומתעצם”, אומר אורן גוזלן, שמכנה את עצמו “צייד שיטפונות”. “אנחנו חוברים יחד, ומתחילה התייעצות; מנסים להריח, לחוש ולנסות להבין מכל המפות והתחזיות וניסיון העבר, מה הולך לשטוף ראשון ומתי. וכשיש כיוון - מהמרים ויוצאים לדרך”. 
 

 בסוף השבוע האחרון, יממה לאחר האסון בנחל צפית, הדרימו גוזלן ושאר המשוגעים לדבר לאזור גשר נבי מוסא, שהפך בשנים האחרונות לסוג של “דרייב אין” לנקודת תצפית טובה לצפייה בשיטפון. ניתן היה למצוא אותם גם ב”מרפסת של נחל צין” ובסביבת נחל צאלים. כבר לפני שבוע, כשהחלו להגיע הדיווחים על אפשרות למערכת גשם משמעותית, הם נדרכו ונכנסו לכוננות שיא. 
 

גוזלן מנהל קבוצת פייסבוק בשם “ציידי השיטפונות” וקבוצת טלגרם שמונות יחד יותר מ־2,000 איש של מה שמכונה “הגרעין הקשה”. בימים כתיקונם הוא איש הייטק ובעל משפחה המתגורר בעמק חפר, וכשהטבע קורא לו, הוא מתייצב. השנה, למשל, הוא התייצב כבר חמש פעמים. “בעבודה כבר מכירים את השיגעונות, וכשאני מודיע שאני הולך ‘לדוג’, הם מבינים”, הוא מספר. “זה מתחלק לשתי קבוצות, אלה שיודעים שצפוי משהו גדול בצהריים ויוצאים כבר בבוקר, כלומר במערכת הנוכחית הם יצאו ברביעי בבוקר, ואלה שיושבים בתצפית לפעמים במשך שעות ומהמרים על שיטפון בנחל מסוים”. 
 

“כשמים מתפרצים במדבר, זה אירוע מרגש לכל מי שיש לו לב ושכל, ומי שמחובר לטבע, עבורו אירוע שיטפון הוא אירוע שיא”, אומר יוסף פתאל (58), מנכ”ל הלשכה למארגני תיירות בישראל, ומנהל קבוצת הפייסבוק “רודפי שלום, שלווה ושיטפונות” המונה יותר מ־31 אלף איש ועוסקת גם בטיולים ובהמלצות. “מי שמחובר למדבר, קרוב לנושא השיטפונות. עוקבים אחר הדיווחים, מדווחים מהשטח, מעלים תמונות וסרטונים, וזו עוד דרך להתרגש ולצאת מהשגרה”. 

 

אלא שגם רודפי השיטפונות לא יכולים להתעלם מהסכנות. האסון הנורא בחמישי האחרון, בו נספו עשרה חניכים ממכינת "בני ציון" במהלך טיול בנחל צפית שבדרום, לאחר שנסחפו בשיטפון, זעזע גם אותם. "ההחלטה, למרות כל האזהרות, לטייל במקום כזה ביום כזה מעידה על שיקול דעת פגום לחלוטין", אומר פתאל. "כל כך ברור שזה לא היום לטיול. ציער אותי מאוד לשמוע על זה".
 

"נחל צפית מוגדר כנחל אתגרי ומסוכן, בעיקר מפני שחלק גדול מהמסלול מתנהל על שפת מצוק והחלק השני בתוך הקניון עצמו", אומר גוזלן. "איך קבוצה של נערים בוגרים ומדריכים יוצאים לטייל בנחלי הדרום כאשר יש התרעות על שיטפונות? מי אישר יציאה לטיול כאשר השמיים מעליו שחורים, וכל אתרי החדשות מלאים בעדכונים על גשמים והצפות בדרום? הכלל הבסיסי הוא בדיקת תחזית מזג האוויר. זה אסון נוראי שהיה יכול להימנע אם הגורמים הרלוונטיים היו עושים את תפקידם".

 

פתאל טוען שה”מחלה” אצלו “ממאירה”: כבר בחמישי בבוקר תפסנו אותו בדרכו למדבר מהרצליה. בלשכה כבר מורגלים שכשיש שיטפון, הוא נעדר. “לחפש שיטפון זה דבר שכרוך בהרבה מאוד סבלנות”, הוא אומר, “וההמתנה היא חלק מהחוויה עצמה. לפעמים יושבים 5,10 שעות ולפעמים יותר. יצא לי כבר לחכות 14 שעות. כשאתה עומד באמצע המדבר ורואה מים בעוצמה כזו, זו צהלה של הטבע שגורמת לריגוש עצום”. 
 

על אף הטכנולוגיה המתקדמת, ההערכות והמדדים, כמעט תמיד מדובר בהימור מחושב. החבר’ה “מוקפצים” לאזורים שהוערכו כבעלי סיכוי גבוה, ופשוט מחכים - לעתים כמה שעות ולעתים מעבירים את הלילה באוהל. "אין שום דרך מדעית בדוקה לדעת מה ישטוף ומתי”, מסביר גוזלן. “יש קצת הבנה במטאורולוגיה, בגיאוגרפיה ובגיאולוגיה, ולפי זה מהמרים. אבל כמעט תמיד מדובר בהימור”. 

 

“אני יוצא בבוקר ולא יודע מתי אני חוזר", מוסיף פתאל. “זה לא ניתן לתכנון ולתזמון. לרוב הוא פתאומי ומפתיע. יש הרבה נסיעות שבהן לא מוצאים שיטפון, אבל נהנים מהדרך ומהחברותה”. דני דויטש, מי שהיה עד לפני כשמונה שנים חזאי חדשות ערוץ 2, נחשף לעוצמת השיטפונות מתוקף עבודתו והתאהב. “אני מגדיר זאת כתחביב שיקר ללבי”, הוא מספר. “תופעות טבע כאלו מוציאות מאיתנו אמוציות כמו בכל סיפור טוב. היא מעט הרסנית, מפחידה, מאיימת ומרגשת, ואנחנו מבינים כמה אנו קטנים מול הטבע ומקבלים פרופורציות”.
 

אחת החוויות שצרובות ביותר במוחו של דויטש היא השיטפון הגדול בנחל צין בשנת 2011 , כאשר הוא וצוות הצילום יצאו באישון לילה לתעד את הפלא שלא התרחש כבר 20 שנה בחלק מהנחלים באזור. “זה כמו ניקוי צנרת אדיר”, הוא מתאר בלהט. “תחושה של חיים, המון רעש, סלעים נופלים, והטבע מתעצב ממש בין רגליך. מדובר בעניין של דקות בין זרזיף של זרימה, שזה הגל הראשון, לבין הנהר השוצף וגועש הזה שמתהווה כמה דקות אחרי כן ברוחב של שני מטרים ועוצמה מטורפת”. 

 

רוב רודפי השיטפונות הם כאמור אנשים מנוסים ובעלי ידע, והם יוצאים לדרך עם הערכה מחושבת לסכנות אפשריות. רובם גם לא ייקחו אף סיכון מיותר במטרה לזכות בכמה דקות אדרנלין. עם זאת, הסכנה, כאמור, היא ממשית. “רוב חובבי השיטפונות יודעים לאן להגיע ולאן לא”, אומר אורי לב, מפקד יחידת חילוץ ערבה. “כשיש צפי לגשמים, החאנים מיד מתמלאים בהם. לרוב מדובר בטעויות אנוש של מטיילים או של תושבים מהסביבה. אי אפשר לשלוט בזה ולסגור כל מטר במדבר. מבקשים להיזהר, לא לחצות ערוצים זורמים אם לא חייבים, ואם הזרימה חזקה, עדיף לחכות שהמים ירדו גם אם זה ייקח לילה. זה עדיף מאשר להסתכן. הכלל הוא: אם לא בטוחים, לא עוברים. אם רוצים לחצות, יוצאים מהרכב ובודקים את הסחף. עדיף לחכות כמה שעות מאשר שיקרה אסון”. 
 

“בעולמות של אקסטרים יש הכל מהכל”, אומר דויטש. “אני מכיר גולשי רוח שנכנסים לתפוס את השיטפון, אנשי קיט סרפינג או קיאקים שעולים להרים ותופסים את גל השיטפון בין הנקיקים, וזה מטורף”. “ברביעי האחרון מישהו העלה פוסט שהוא רוצה לצאת לטייל למרות הסערה הצפויה, ומיד חטף מבול תגובות שחבל על חייו”, מוסיף גוזלן. “חשוב להבין שהגשם לא חייב להיות מקומי. יכול להיות צחיח ויבש בזמן טיול באזור דרג’ה, עוג או קומראן, ומספיק שיש שבר ענן חזק בירושלים, ואותו מטייל בנחל עלול למצוא את עצמו בסכנה”. 
  

השנה שטפו את מדינת ישראל חמש מערכות גשם משמעותיות שהביאו אחריהן שיטפונות עוצמתיים. התופעה הזו הולכת וגדלה כל הזמן. יותר ויותר רכבי ארבע על ארבע מחפשים אתגרים חדשים, מטיילים מצלמים ומשתפים, חלקם מעלים רחפנים לצילום מגבוה, הפורומים וקבוצות ברשת עמוסות בגולשים, וגם מספר לא קטן של אנשים לא מהתחום מבקשים לקחת חלק במראות המרהיבים. אחת הטענות שנשמעות שוב ושוב בקרב הקהילה היא שעל המדינה והרשויות להיערך נכון וטוב יותר כדי למזער סיכונים ולאפשר לכלל הציבור לחזות בפלא הטבע הזה. 
 

“לצערי, המשטרה סוגרת כבישים ומציבה מחסומים מוגזמים”, אומר פתאל. “בגל האחרון סגרו, למשל, מאזור מצפה רמון עד צומת שיחור ולא אפשרו לאנשים להגיע לנקודת תצפית בטוחה לצפייה בנחל פארן. אני מבין את הדאגה לשלום הציבור, אבל הם פשוט מסתירים את הטבע מהקהל“.