לפני שמונה שנים, ב־5 במאי 2010 השתנו חייהם של אורית ואבנר אביבי. בנם אביתר בן ה־12 יצא לטיול שנתי עם אחיו התאום, אביעד, ובמהלו טבע למוות. זה לא היה קל, אבל ההורים החליטו לבחור בחיים במקום בנפילה אל תהומות השכול, ולפעול למען הגברת המודעות לבטיחות בטיולים במטרה למנוע מקרים נוספים. האסון בנחל צפית בשבוע שעבר, שבו מצאו את מותם תשע נערות ונער בשיטפון קטלני במהלך טיול גיבוש של המכינה הקדם־צבאית "בני ציון" בתל אביב, החזיר את אבנר ואורית שמונה שנים לאחור, אז קיפח את חייו בנם אביתר, שיצא לטיול של הישיבה התיכונית "חורב" בירושלים, ובמהלך שהותם בגני חוגה בבית שאן, טבע למוות באחת הבריכות.
"האסון החזיר לנו הכל לפרצוף", אומרת אורית, "קשה לי מאוד עם האסון הנורא. אין בן אדם שלא בוכה ולא מזועזע מהאסון בקנה המידה הנורא הזה. התחושה היא קשה מאוד. חזרתי עם התחושה שלי לאסון הפרטי שלי. כל היום ישבתי ושמעתי את הדיווחים והרגשתי נורא".
הזעזוע של אורית ואבנר היה מהול בתחושת אכזבה קשה על כך כי למרות מאמציהם למנוע הישנות מקרים כאלה, בין היתר על ידי רענון הנהלים של משרד החינוך, אירע מחדל נוסף. "טיפלנו גם בחינוך הבלתי פורמלי ותנועות הנוער עשו עבודה נפלאה בתחום הבטיחות, אבל לא ידענו שהמכינות לא מפוקחות", אומר אבנר, "נדהמנו שדווקא מי שאמור להיות המומחה הפך להיות המפקיר בצורה הבוטה ביותר".
חכו עם החיבוקים
לאחר שהתבררו ממדי האסון בנחל צפית, העלתה אורית פוסט לפייסבוק ובו כתבה: "להכניס ילדים צעירים חסרי ניסיון אל מלכודת מוות זה הרבה יותר מרשלנות רגעית של טעות. לא לחינם אמרו 'פקודות בדם נכתבו'. אנחנו בעד טיולים ובעד כל פעילות חינוכית שמחנכת לאהבת הארץ, אבל לא תוך רמיסת היסוד החשוב שעליו מושתת הכל: קדושת החיים. כולי תקווה שאצילות הנפש של אנשי המכינה תתבטא בטיפול וסיוע למשפחות השכולות, גם אם לא הכירו אותם (תלמידי השמינית) וגם אם כואב להם על חבר הצוות שנמצא בחקירה. שיתאפקו. הם בחיים, ואף אחד לא יוציא אותם להורג. במקרה שלנו האדם שהורשע בגרימת מוות ברשלנות לא רק שלא פוטר, אלא קודם מספר פעמים והיום הוא מנהל התיכון".
"החלטתי לכתוב את הפוסט בעקבות פוסטים שקראתי, שקוראים לחבק את ראש המכינה ואנשי הצוות וזה מאוד חרה לי", מסבירה אורית, "גם אני חוויתי באופן דומה בשבעה של אביתר מקרה שבא מורה והראה איך המפקחת של בית הספר מחבקת את סגן ראש הישיבה ואומרת כמה הוא עושה עבודה טובה. הרגשתי שחרב עלי עולמי. לא מספיק אני יושבת שבעה, אני צריכה לשמוע איך משבחים את האחראי למותו? הרגשתי דז'ה וו השבוע. אנשי הצוות במכינה הם 'מלח הארץ', הם 'אנשים טובים'. זה ברור לכולם שאין קשר.
אתה יכול להיות בן אדם ערכי אבל אם עשית מעשה של זלזול בחיים, זה לא משנה, לפניך מונחים עשרה ארונות קבורה. לאנשים חשוב לחבק, חכו עם זה קצת. יש פה עשר משפחות שיושבות עכשיו שבעה, הן היו צריכות ללכת ולזהות את הגופה של הילד שלהם, זה הכי קשה בעולם. למה לבוא ולהכריז שצריך לחבק את אנשי הצוות כי קשה להם, כי יש להם ייסורי מצפון? נכון, קשה להם ויש להם ייסורי מצפון, אבל הם הרוויחו את זה ביושר. זה נורא ואיום ייסורי מצפון, אבל אין נורא מלאבד את הבן שלך".
"אנשים לא קולטים איזה שבר זה כשהורה צריך לזהות את הילד שלו", מוסיף אבנר, "בחלק ממקרי הטביעה זיהוי פנים לא מספיק, לא תמיד יש כל כך מה לזהות, זה נראה כמו זירת פיגוע, ואני שואל למה? אם היו דוחים את הטיול היו זוכים לחנך אותם בדברים שרצו. צריך לשמור על החיים, אין דבר אחר, זה דבר בסיסי ביותר".
לאחר מותו של בנם, למדו אורית ואבנר את המקרה לעומקו והבינו כי היה מחדל בטיחות, והחליטו לעשות הכל על מנת שמותו לא יהיה לשווא וכי מהמקרה יופקו לקחים. "התחלנו לרדת לרזולוציות של איך עובדים חוזר מנכ"ל, פיקוח על טיולים, חדר מצב של משרד החינוך. ככל שנברנו יותר, גילינו שזה בלגן אחד שלם ושבאורח נס לא היו יותר הרוגים", מספר אבנר, "גילינו גם שיש דוחות של מבקר המדינה, שנכתבו ולא עשו איתם כלום. התסכול היה נורא - זה היה לקחת ילדים ולשחק איתם ברולטה רוסית, פשוט לשחק איתם בגורל. אז החלטנו שאנחנו נבחר בחיים ולא נשקע במרה השחורה. לא שאנחנו לא כואבים, אנחנו כואבים כל יום, אבל החלטנו שלא נעשה בבית חדר לאביתר או אלבום מיוחד, תמיד נחיה אותו. החלטנו לקחת את נושא הבטיחות בטיולים ולפרק אותו לגורמים".
קולות מרושעים
בני הזוג נפגשו עם מבקר המדינה דאז, מיכה לינדנשטראוס, השתתפו בוועדות בכנסת, נפגשו עם גורמים במשרד החינוך ובסופו של התהליך הוציאו דף הנחיות למורים והורים לקראת טיולים וקייטנות, המלצות בנוגע לכללי בטיחות ברחצה בבריכות וכן רועננו הנחיות בחוזר מנכ"ל כך שיהיה אחראי טיולים. בנוסף, הם פיתחו משחק להכרת הארץ תוך חישוב סיכונים ושמירה על כללי הבטיחות, ופיתחו אפליקציה עם מפות טופוגרפיות שנותנת התראות בזמן אמת על מקומות מסוכנים בשטח.
"היה חשוב לנו דבר אחד – ששום משפחה לא תחווה את הטרגדיה הנוראה הזו", מצהיר אבנר, "צר לי שתלמידי תיכון מצאו את מותם בנפילה בין הכיסאות. חשבנו שכיסינו את זה, אבל לא ידענו שהמקום הזה שנקרא מכינה, שמקבלת תקציב ממשרד החינוך, עושה מה שבראש שלה. ההפקרות זה דבר שאסור להסכים לו".
"שמעתי גם קולות מרושעים שמאשימים את ההורים, 'איך יכול להיות שאישרו להם ללכת לטיול'", מוסיפה אורית. "אני רוצה להגיד שלצערי הרב, להורים היום אין מודעות בכלל. אמרו להם שם של נחל שאליו הילדים יוצאים לטייל. אתם חושבים שהם יודעים איפה הוא ממוקם במפת ישראל? ההורים לגמרי סומכים על הצוות החינוכי, בטוחים שיש פה מישהו שיודע מה הוא עושה. אני קוראת להורים - יש כל כך הרבה מידע באינטרנט, תעברו עליו, שבו עם הילד כמה דקות, עברו על המסלול. תהיו מעורבים איפה הילדים הולכים, תדעו לאן הם הולכים ואל תתביישו לשאול את הצוות. אומרים שראש המכינה ואנשי הצוות הם מלח הארץ, אז שיוכיחו את זה ויבואו לחבק את המשפחות השכולות ויתנצלו. ראיתי שמחבקים אותם ולא שהם מחבקים את המשפחות. שלא יתחבאו מאחורי עורכי הדין. בואו תחבקו, תתנצלו, עשיתם טעות - תודו בה".
אבנר: "לנו אין נחמה, אין לנו יום או לילה, אנחנו שבוע לפני האזכרה של אביתר, רואים את החברים שלו, את אחיו התאום ומבינים מה הוא היה יכול להיות. כל העולם היה לפניו, ובאבחה אחת פשוט הכניסו אותו למלכודת מוות ואחר כך גלגלו עיניים".